יומן אישי 56 שנים, מאבק אחד, סוף שמח
קוראים לי רחל לוי, אלמנה בת חמישים ושש. שני הבנים שלי נועם ויואב הם כל עולמי.
גרנו שנים בקריית גת, בשכונה לא פשוטה, בדירה קטנה שהקמנו יחד, בעלי ז״ל ואני, בעשר אצבעות. הוא עבד כפועל בניין, כל יום בשמש ובגשם.
ביום ההוא, הכל התהפך.
בעלי נפל מפיגום באתר והלך לעולמו. לא קיבלנו פיצויים הוגנים, אף אחד לא ענה לטלפונים רק שקט וחובות.
מאותו רגע הייתי גם אמא וגם אבא.
לא היה לנו עסק קטן, אפילו חסכונות לא נשארו. רק הדירה הקטנה ומעט אדמה מחוץ לעיר שקיבלנו בירושה מאביו.
כל בוקר התעוררתי לבד, הרגשתי את החסר, אבל ידעתי שיש לי משימה לדאוג לבנים שלי.
החלום שלהם היה הקול שלי בלילות.
אמא שמכרה הכל
כל בוקר, לפני עלות השחר, קמתי לאפות בורקסים, לשפוך סחוג וקפה שחור ולמכור בדוכן בשוק העירוני.
החום נכנס לידיים, והעייפות כבדה לא עברה. הייתי צועקת עם חיוך “מאפים חמים! קפה טרי!” וכולם בשוק הכירו אותי.
הרבה פעמים חזרתי בלי שקל, אבל תמיד הגעתי עם משהו בשביל הילדים לפני בית הספר.
בלילות, כשהחשמל נותק בגלל החובות, נועם ויואב הכינו שיעורים לאור נר.
בלילה אחד, כשישבנו בחושך, נועם לחש:
“אמא, אני רוצה להיות טייס.”
עצרתי את מלאכת הסריגה. טייס זה חלום רחוק, יקר, כמעט בלתי אפשרי.
“אתה בטוח?” שאלתי בלחישה.
“כן, אני רוצה לטוס בארץ ובעולם, כמו ההם מנתב”ג.”
חייכתי, למרות שפחד ניכר בי מבפנים.
“אתה תטוס, אני אעזור, בעזרת השם”.
ידעתי שלימודי תעופה עולה הון.
כשסיימו שניהם תיכון והתקבלו לבית ספר לטיסה, קיבלתי החלטה ששינתה הכל.
מכרתי את הדירה.
מכרתי את האדמה.
אפילו את השעון של בעלי המזכרת האחרונה שלו.
“ואיפה נגור, אמא?” יואב שאל.
נשמתי עמוק.
“כל עוד אתם לומדים אני רגועה.”
עברנו לחדר שכור ליד השוק. היינו שותפים לשירותים עם עוד משפחות, הגג דלף בכל גשם.
ניקיתי בתים בשכונות טובות, המשכתי למכור בשוק, תקתקתי תפירות לפי הזמנה. הידיים התמלאו סדקים, הגב כאב כל לילה אבל הילדים שלי לא הפסיקו ללמוד ולחלום.
שנים של מאבק וריחוק
נועם סיים לימודים ראשון. יואב אחריו.
אבל הדרך להיות טייס אזרחי לא פשוטה בארץ. צריך שעות טיסה רבות, רישיון, ניסיון.
ההזדמנות הגדולה צצה בחו”ל.
טסו שניהם נועם ויואב לחו”ל, לצבור שעות.
לפני הטיסה מנתב”ג, חיבקתי אותם חזק.
“אל תדאגי לנו, אמא. נחזור. כשנצליח, את תהיי הראשונה שנעלה לטיסה שלנו!”, הבטיחו.
ונשארתי לחכות.
עשרים שנים.
עם שיחות קצרות, הודעות מוקלטות, ובעיקר בדידות.
כל יום הולדת, לבד.
בכל פעם ששמעתי מטוס מעל, הרמתי ראש.
“אולי אחד מהם שם”, לחשתי לעצמי.
השיער הלבין, לקצב הזמן, ההליכה האטה אבל התקווה נשארה איתי.
היום ששינה הכל
בוקר רגיל, טאטאתי את הכניסה לדירה (קצת יותר נוחה, אחרי שנים של חיסכון), דפיקה בדלת.
פתחתי עמדו שם שני גברים בחליפות טייסים, כובע וכנפיים נוצצות.
“אמא”, אחד מלמל בקול רועד.
זה היה נועם.
ויואב לידו.
במדים של אלעל.
זר פרחים ביד ודמעות.
הרמתי את כפות הידיים לפנים.
“זה באמת אתם?…”
חיבקתי אותם חזק, כאילו הזמן לא זז.
השכנים הציצו מהדלתות, שמעו את הבכי.
“הביתה חזרנו, אמא.” יואב אמר הפעם זו לא הבטחה.
הטיסה של הבטחה
למחרת לקחו אותי לנתב”ג.
הלב דפק. ראיתי הכל במבט של ילדה.
“אני באמת עולה למטוס?” שאלתי בהתרגשות.
“את לא רק עולה,” נועם חייך, “את המכובדת בטיסה.”
בפנים, רגע לפני ההמראה, נועם לקח את המיקרופון.
“גברים ונשים יקרים, היום איתנו על המטוס אמא שלנו בזכותה אנו כאן. היא מכרה הכל למען שנתפתח. טיסה זו מוקדשת לה.”
הכל השתתק.
יואב הוסיף:
“האישה האמיצה בעולם בשבילנו לא מפורסמת, לא עשירה. רק אמא שאהבה אותנו כשהיה לנו אפס.”
נוסעים מחאו כפיים, חלק בכו.
אני רעדתי מהתרגשות, והמטוס המריא.
כשהמטוס התרומם עצמתי עיניים.
“אני עפה באמת”, לחשתי.
כל הכאב הפך אושר.
המתנה האחרונה
לאחר הטיסה, נסענו יחד ליישוב בגליל, בין הרים ירוקים לאגם כינרת.
נעצרנו מול בית יפהפה.
“אמא,” אמר נועם, ומסר לי מפתח, “הבית שלך.”
“יואב הוסיף, “עכשיו תורך לנוח אנחנו נדאג לך.”
כרעתי על ברכיי, דמעות זולגות.
“היה שווה הכל. כל בורקס, כל לילה בלי שינה.”
עברתי בין החדרים, ליטפתי את הקירות.
נזכרתי בגג הדולף, הלילות של השכירות.
הבנתי לא הייתי ענייה.
תמיד הייתי עשירה באהבה.
שקיעה של אמא
בערב ישבנו יחד, שלושתם, מול השקיעה על המים.
השמיים נצבעו כתום ואדום.
חיבקתי אותם.
הרגשתי את הרוח כמו ליטוף מעבר, בעלִי מחייך מלמעלה.
“עכשיו אני יכולה לנוח,” לחשתי.
הם לא רק למדו להטיס מטוסים.
הם למדו מהי הקרבה אמיתית.
ואני גיליתי שאם אמא שותלת אהבה
החיים תמיד ישיבו אותה, פי כמה, עם כנפיים.
