הגירושין הגדולים
בדיוק ארבע שנים החזיקה מעמד נטע לוי בנישואין שלה. הם ניסו לעשות כאילו יש כאן אהבת נצח, אבל יצא שכל אחד מהם שורש אחר. פרח הגירושין פרח בשדה.
“נו באמת, אתם פשוט תתגרשו וזהו?” שאלה חברה של נטע, כשרצתה להטביע את עוגמת הנפש עם פוקאצ’ה ים-תיכונית עגולה.
“כן. מה כבר נשאר לעשות? זה סגור בנינו, זה יהיה הרבה יותר טוב לכולנו…”
“עזבי אותך מהגירושין עצמם. אני מדברת על האירוע! צריך לעשות משהו ראוי. לסמן משחק שלם ולהטריס מול כולם.”
“אני בחרדות לאחרונה לא חייבות להתעמק כאילו אני הכרטיס של חלוקת ירושה,” ענתה נטע תוך כדי זלילת פיצה עם מנגולד.
“אני מדברת על הגירושין שלך, נשמה! החתונה שלכם הייתה כמו פסטיבל קיסריה, אני עדיין משלמת על המנה. למה לא להפוך את הגירושין לחגיגה? פליימוביל, לימוזינה, מארקידרון, הטלת טבעות מהטיילת? איזה חוויה!”
“מה, זה בכלל אפשרי?”
“בטח! צריך!”
“אבל למי יש כסף? עכשיו צריך לחלק הכול אפילו את שמיכת הפוך והמצעים. מרגישה כמו מבצע פירוק במכירה פומבית.”
“לי יש מכרה שמארגנת הכול על קילו תפוחי אדמה. השאר יבוא במתנות. עכשיו בואי נחשוב על מסיבת פרידה משהו צנוע, ביתי, כזה שיסכם את עידן חיי הנישואין.”
“כלומר, זה שתסכימנה להיפגש, אבל בסוף כולן מבטלות כי יש ילדים, בגידות וכלב שמתרוצץ בבית?”
“גרסה מושלמת!”
למחרת, נטע וחברתה הגיעו למשרד של המארגנת רחלי. איכשהו, רחלי פגשה אותן באמצע קניון עזריאלי, מאחורי דוכן קרפים, ולקחה הזמנות לוואפל בלגי תוך כדי.
“את עוזרת לנו, כן?” פנתה החברה של נטע, מסבירה את העניין.
“קל! אני כבר רואה הכל בעיניים: כלה בשמלה שחורה, נשבעת שלא תתחתן לעולם, חתן בטייץ עלוב שאמא שלו קנתה בסופר, וכולנו הולכים אחרי לקנות פיצה בגולדה ולשרוף את הזיכרונות. רשימת אורחים מחיאות כפיים: ‘חזק!’, ‘פחות חזק!’. יש לי רעיונות, אל תדאגו,” אמרה רחלי ואז צעקה: “הזמנה 64 מוכנה!”
אלעד, בעלה של נטע, הגיב בעניין מפתיע, אבל ההורים חס וחלילה.
“בעידן שלנו פשוט מתגרשים, ממשיכים לשנוא בשקט, ואז מחזיקים לב בצילינדר. על גירושין אף אחד לא שילם באירוע,” נאנחו כל הצדדים.
אחרי שבוע, הכל היה מוכן. בתסריט של רחלי, האירוע התחיל כבר בכניסה: אלעד היה אמור לעזוב את הדירה, לעבור עשר תחנות חידות, שירים, מנחשים ושרים לו העיקר להיפרד מהר ולעלות על המעלית עם כל ציוד הספורט הישן שלו והעד של החתונה בכיס.
באמצעות בן הדוד ההזוי של רחלי, שהוא שוטר בפנסיה הביאו לאירוע צלם של המשטרה, שתיעד כל רגע עם פלאש עצבני.
“אוקיי, עכשיו לרבנות!” הכריזה רחלי אחרי שכולם ירדו ללובי.
על פי המסורת החדשה, בני הזוג ישבו יחד באוטו, אחרי הגירושין אחד פנה ללב הסיטי והשני צפונה, והחברים קיבלו כרטיסיות רב-קו, מטבעות מעות, והצטלמו בחנות הנעליים לדרך. במהלך הנסיעה, על הרדיו התנגן השיר “יש לי יום יום חג” בגרסה החדשנית של עידן רייכל.
ברגע שהחותמת הונחה והיחידה המשפחתית נפרדה רשמית, כולם התפזרו לשירי שמחה. רחלי שלפה כלוב ענק והציעה לתפוס שתי יונים ולקשט אותן בבלונים. כולם בירכו, שרו ובאמת שמחו בשביל הגרושים הטריים. הגברים פרגנו לאלעד בהצלחה וייחלו למנוחה של שנים, בזמן שנשותיהם רדפו אחריהם עם פרצוף חמוץ ולכדו זר, הפעם עשוי חשבונות ארנונה ומים.
“וואלה, מסיבה! כנראה כולם חיכו לזה כמו לפרישה מוקדמת,” אמר מישהו מחתונה אחרת.
“לא, שמעתי שהם מתגרשים,” ענה לו אחר.
אחרי שצפו בזוג הטרי-ישן, חצי מהקהל החליט לשקול הפסקה גם כן.
אחרי גזירת המנעול מהגשר והפקדת הטבעות בבנק למשכון לסגירת שאר החובות, המשיכו כולם להסתער על מסעדת קרפים במתחם שרונה. שם חיכה להם תזמורת עם חליל ותופים, עסקית צהריים וקרפ דק דק עם טופי ודבש. נותן החסות: “דוכן הקרפים של רחלי”, עם עוגה מקרפ עבה ושמנת.
“זה מרגיש כמו שבעה” נאנחה נטע, מביטה בקהל המלהג.
“ברור! אנחנו היום מודיעים על מותו של אושר הנישואין,” הכריזה הרחלי-שזה-גם-המארגנת, והציעה לזוג להפריד עוד ריקוד אחד אחרון.
ניגנו שופן מהאייפון של בעל האולם.
“תשמע, לא רע…” לחשה נטע לאלעד, כשסובבו יחד.
“גמרי. הנה, לראשונה בחיים, ההורים שלנו לא רבו אפילו לשנייה.”
בשביל ריקוד אחד, אבא של נטע ואבא של אלעד התחבקו, שרו משהו בשקט ובכו אחרי שנים של ריב על גריל גז מול פחם.
השולחנות קרסו תחת ערימות מתנות: שמיכות יחיד, כרטיסים להצגה בפארק הבימה, משקולות יד, סירים בודדים, שובר ליוגה ביפו, ועוד מתנות קונספטואליות לחלוטין כמו סטריפ דאנס.
בסוף האירוע, כל אחד קיבל מפתח לחדר מלון באזור אחר, שובר הנחה לדוכן הקרפים של רחלי, ושובר רכיבה עם ניידת חוקרים.
הזיקוקים הרציניים נשמעו עד חצות, את העוגה קנו חצי-חינם, וכל האורחים נפרדו לשלום, כל אחד לבעל/אישה ולילדים שלו. נטע ואלעד יצאו, כל אחד דרכו.
כשלושה שבועות אחרי, נטע דפדפה באלבום התמונות החדש כשהיא ואלעד יושבים יחד, באמצע החלפת מספרי טלפון לאנשי מקצוע.
“יצא ממש טוב הזה…” ציינה אחרי שהביטו בפורטרטים שמחים וכל מיני עדי ראייה שהצטלמו באירוע.
“כן, יחסית מעולה,” הנהן אלעד, ואז שאל: “תהיי מחליפה חזרה לשם נעורייך?”
“עזוב, כבר התרגלתי. וגם ככה שם הנעורים שלי, חיימוביץ’, לא כזה היסטרי.”
“צודקת,” חייך אלעד, והזדקף.
“רגע, שנייה…” אמרה לפתע.
הוא הסתכל עליה בסקרנות.
“לא זורם לך לקפוץ לקרפיה? נשרפו לנו היום השוברים, לא חבל?”
“חבל, ממש,” הסכים. “דרך אגב, את יודעת שקרפ זה סימן להתחדשות? אולי ננסה, אולי הפוך על הפוך זה הרומן החדש שלנו.”
“אתה חושב…” נטע היססה, “שזה לא יהיה טעות אחרי גירושין כאלה גרנדיוזיים? שמעתי עלינו אפילו כתבת מגזין בערוץ 11.”
“לא יודע… אבל מי ישפוט אותנו? אנחנו חופשיים לגמרי. אגב, בשבוע הבא גם העדים שלנו מתגרשים. הזמינו אותנו למסיבה.”
“אני אשקול את זה,” חייכה נטע. “יש לי מהם סט מצעים לפחות יהיה לי מה להביא.”
