הבוקר יצאתי על המשאית מהבית בראשון לציון. בקבינה הריחו נפלא הבורקסים עם תפוח אדמה שאמא שלי אפתה במיוחד בשבילי. אפילו שהיה חופש ט”ו בשבט, הייתי צריך לצאת לעבודה כי יש לי משלוח חשוב להעביר לאשדוד.
בדרך, כשכבר החשיך, התקרבתי למושב קטן ליד נס ציונה. עצרתי ליד תחנת אוטובוס שבקושי נראתה באור הפנסים, ואז פתאום הבחנתי בבחורה שמסמנת לי ביד לבקש טרמפ כזה בשעה. עצרתי מיד.
אפשר לנסוע איתך? שאלה, רועדת מקור.
ברור, תיכנסי. עכשיו בקושי נוסעים כאן אנשים, ובטח את כבר ממתינה הרבה.
כבר הרבה זמן, היא אמרה ופתאום דמעות בעיניה.
לא ידעתי מה להגיד. שאלתי: קרה משהו?
היא התחילה לספר, חנוקה מדמעות:
קוראים לי עדי. אתמול בעבודה, חברה שלי מהמחלקה הציעה לבוא להתארח אצלה בשבת, לבלות יחד ט”ו בשבט. אמרה שנעשה פיקניק, בעלה יעשה על האש ונחגוג. הבטיחה שתחכה לי בתחנה ליד המכולת, רק שברגע שאגיע אתקשר.
חשבתי לעצמי שזה בדיוק מה שאני צריכה אחרי שנפרדתי לפני שבוע מהחבר. אז אמרתי לה כן, למה לא לשנות אווירה.
עליתי לאוטובוס, הייתי בטוחה שהוא עוצר במושב שהם גרים בו ברמת הדר. ירדתי בתחנה הנכונה כביכול, התקשרתי אליה, אמרה לי: כנסי רגע למכולת, אני ממש תכף באה.
בדקתי סביבי כלום, חושך ומושב בקושי רואים במרחק של כמה מאות מטרים.
ופתאום אני רואה על האוטובוס את השלט גדרה. הבנתי שבלבלתי מסלול, זה מושב לגמרי אחר! וכבר האוטובוס התרחק ניסיתי לצעוק אחרי הנהג, אבל הוא לא שמע, ולאט לאט קלטתי שזה היה האוטובוס האחרון לערב.
לא היו יותר רכבים בכלל, אפילו חשבתי ללכת ברגל למושב, אבל ההורים שלי תמיד אמרו שעדיף לנסות לתפוס טרמפ. ככה חיכיתי כאן, כמעט שלוש שעות. אם לא היית עוצר אין לי מושג מה הייתי עושה. תודה ענקית!
בואי נדבר בגובה העיניים, אני נועם, חייכתי אליה ולחצתי לה יד.
עדי חייכה גם היא. היתה בה פשטות כזאת, לא מתנשאת ולא מתביישת לשתף.
עצרתי, נתתי לה להתפנק באוטו במזגן החמים. חזרת לעצמך? רוצה לטעום בורקסים שאמא שלי אפתה? טעימים אש.
ישבנו, אכלנו יחד. לעדי בתיק היתה גבינה צהובה, קצת פסטרמה ושוקולד מריר.
אחר כך התארגנו לישון כל אחד בפינה שלו היא על המזרון למעלה, ואני לקחתי את המושב. כשהיה רגע שקט, היא אמרה פתאום: נועם, אתה נשוי?
לא, עניתי.
למה לא?
האמת, רק עכשיו פגשתי מישהי שממש נגעה לי בלב, אבל עוד לא הספקתי להגיד לה
מעניין, אמרה וחייכה אליי.
בואי נישן, מחר צריך להוציא את המשלוח בזמן.
הנסיעה עברה בכיף. בדרך עדי צחקה ואמרה שמעולם לא קרה לה כזה סיפור, ועכשיו היא ממש שמחה שזה קרה.
הרגשתי שהחיים מזמנים לי משהו שלא מתכננים. בדרך חזרה לעיר ביקשתי ממנה את הטלפון.
ומה עם ההיא שאמרת שמצאה חן בעיניך?
זה את! צחקתי. יש לך לב ענק ואני אשמח להמשיך להכיר אותך, אם את רוצה.
בשמחה, גם אתה מצאת חן בעיניי. היית כל כך אמיתי לא נתת לי להרגיש לבד לרגע.
נפגשנו שוב, ובהמשך התחתנו באביב. בדיוק כמו שהגורל מביא דברים הכי לא צפויים, אתה לומד שלפעמים רגע קטן משנה לך את כל החיים. זה הסיפור שלי תזכורת לעצמי לא לפחד מהלא נודע ולשים לב לאנשים שהגורל מזמן לנו בדרך.
