יום שבת, שבע בבוקר. הפעמון בדלת כמעט צרח, בדיוק כשניסיתי לישון קצת אחרי שבועיים של עבודה מטורפת דוח רבעוני סוגרים גם באחת בלילה, ואין איזה תגמול במנוחה. לא ציפיתי לאורחים, בטח לא עכשיו. ראיתי במסך של האינטרקום את הפנים של שגית, אחותו של נועם, בעלי. מאחוריה אפשר היה לראות שלוש ילדים עייפים, פנים חצי מטושטשות, שיער פרוע מכל כיוון.
“נועם!”, קראתי מבלי אפילו להרים את השפופרת, “המשפחה שלך פה. טפל בזה”.
הוא יצא מהחדר שינה באותן שורטים הפוכות, מבין טוב מאוד שלפי הטון שלי, אני כבר על פתיל קצר. בדירה שלי, החוקים שלי. את הדירה הזו קניתי שנתיים לפני שהתחתנו, עבדתי כל כך קשה לפרוץ את המשכנתא, ולא תכננתי שחברים ומשפחה יקחו לי אותה כמובן מאליו.
הדלת נפתחה, ושגית נכנסה עם תיקי ענק, אפילו לא טרחה להגיד שלום. היא דחפה אותי הצידה כמו שזזים שידה.
“ברוך ה’ הגענו! שירה, למה את עומדת בכניסה? שימי מים, הילדים רעבים!”.
“שגית”, אמרתי בקור רוח, בזמן שראיתי את נועם בולע רוק. “מה קורה כאן?”.
“מה, נועם לא הסביר? יש לנו שיפוץ. שיפוץ אמיתי מפרקים רצפה, מחליפים צנרת. אי אפשר לגור אפילו יום, הכול מלא באבק. אז חשבנו שבוע אצלכם מה אכפת לכם, יש לכם מספיק מקום. בשבילכם זה שטח מיותר, בשבילנו הצלה”.
רק הבטתי בנועם. הוא ניסה למצוא עניין בטיח של התקרה, מבין טוב מאוד מה מחכה לו בערב.
“נועם?”, שאלתי.
“שירה, באמת… אחותי… לאן הם ילכו עם כל האבק והילדים? באמת, שבוע”.
“שבוע”, חזרתי, “שבעה ימים בול. אתם קונים אוכל לבד, הילדים לא רצים לי בדירה, לא נוגעים לי בקירות, לא מתקרבים למשרד שלי, והחל מעשר שקט דממה”.
שגית גיחכה, מרימה עיניים לשמיים, “את פשוט סוהרת, שירה. סבבה, הבנתי, איפה לישון? לא על הריצפה, כן?”.
וככה התחילה תקופה גיהינום.
ה”שבוע” התארך לשבועיים, לשלושה. הדירה שלי, שתכננתי כל כך עם המעצבת, הפכה לאורווה. בכניסה הצטברו ערימות של נעליים מלוכלכות שנפלו עליי בכל בוקר. המטבח הפך לשוק: כתמי שמן על השיש הקוורץ, פירורים בכל פינה, שלוליות דביקות. שגית התנהגה כאילו היא בעלת הבית, לא אורחת.
“שירה, למה המקרר ריק? הילדים צריכים יוגורט, ונועם אוהב בשר. את לא יכולה לקנות לנו? את מרוויחה טוב… את לא יכולה לדאוג קצת למשפחה?”.
“יש לך כרטיס אשראי, יש סופר כל הלילה”, מבלי להסתכל מהמחשב.
“קמצנית”, מלמלה וסגרה את דלת המקרר בכוח. “לא תיקחי איתך לכבר”.
אבל השיא הגיע אחרי יום עבודה לחוץ כשחזרתי מוקדם: מצאתי את האחיינים ממש בחדר שינה שלי הגדול קופץ לי על המיטה היקרה, הקטנה מציירת על הקיר עם השפתון הכי יקר שלי, טום פורד במהדורה מוגבלת.
“מיד החוצה!”, צעקתי, והילדים ברחו לכל כיוון.
שגית נכנסה חפיפניקית, רואה את הקיר ואת השפתון המרוח, ומנפנפת ביד, “די, שירה, ילדים! תשטפי, לא ביג דיל. תכלס, חשבנו עניין השיפוץ מתעכב, הקבלן נעלם. נשב פה עד הקיץ… מה אכפת לך? בדירה הענקית שלך זה רק משמח!”.
נועם עמד מהצד. שותק. שטיח.
לא עניתי. פשוט נכנסתי להתקלח, במקום להשתולל שם בסלון.
בערב, כשראתה שמסך הטלפון שלה נדלק על שולחן המטבח, לא יכולתי שלא לראות את ההודעה בגדול “יעל-השכרת דירות: שגית, העברתי תשלום לחודש הבא. השוכרים מרוצים, שואלים אם אפשר להאריך עד אוגוסט”. מיד אחרי זה, התראה מהבנק: “הפקדה: 8,700 ש”ח”.
הברור היה מיידי. אין שיפוץ, אין קבלן. שגית פשוט השכירה את הדירה שלה, קיבלה מזומן, ובאה להתנחל אצלי עם אוכל על חשבוני, חשבונות על שמי ו”מיזם” עסקי קטן. גאון.
הוצאתי את הטלפון שלי, צילמתי לה את ההודעה. ידי לא רעדו. להפך, זו הייתה החלטיות זועמת.
“נועם, בוא רגע למטבח”, קראתי לו.
הוא נכנס, אני מראה לו את התמונה. הוא סקר את המילים, פניו האדימו, ואז החווירו.
“שירה, אולי יש פה טעות?”.
“טעות אחת ויחידה שאתה לא זרקת אותם מזמן”, השבתי. “בחירה שלך: מחר ב-12 בצהריים הדירה פנויה או שהם הולכים, או שאתה הולך יחד עם כל הקרקס שלכם”.
“אבל לאן הם ילכו?!”.
“כל מקום, אין לי אכפת. בית מלון, גשר, תחנה מרכזית”.
בבוקר שגית יצאה מכאן כאילו כלום, הולכת לקניון, הפקידה את הילדים אצל נועם שנשאר בבית.
חיכיתי שתסגור את הדלת מאחוריה.
“נועם, קח את הילדים, קחו תיק וצאו לגן סאקר, שעתיים לפחות”.
“למה?”.
“כי עכשיו אני עושה כאן חיטוי יסודי”.
יצאה החבורה, שלפתי את הטלפון. התקשרתי ראשון למנעולן, שני למוקד משטרה.
המשחק נגמר. הניקיון מתחיל.
אתמול נועם שאל: “אולי זו טעות?”. שמעתי את זה תוך שהמנעולן בפרץ של יעילות מפרק את הצילינדר. “אין טעויות”, עניתי לעצמי.
“גברת, מנעול מצוין לקחת. בלי דיסק לא נכנסים לפה”, אמר לי המנעולן, בחיוך.
“זה בדיוק מה שאני צריכה שלא יכנסו לי בחיים שוב”.
שלחתי לו תשלום מידי בביט סכום יפה כמו לסעודת ערב זוגית במסעדת יוקרה. אבל השלום שלי שווה יותר.
המשכתי שחור גדול של 120 ליטר, אספתי לתוכו הכול החזיות והגרביים של שגית, צעצועים, קוסמטיקה שפרסה לי על כל המדף, סתם לתוך שק. לא היו ייסורים.
תוך ארבעים דקות היה הר של חמישה שקי אשפה מלאים, ושני מזוודות.
המעלית הגיעה והוציאה את השוטר, בחור צעיר נרפה, כבר לא מופתע מכלום.
“היי, רב פקד הנה הטאבו והזהות. זו דירה שלי, אני הרשומה היחידה. תיכף יבואו לנסות לפרוץ, אני רוצה שתתעד”.
“אחלה, אלה קרובי משפחה?”.
“לשעבר”, חייכתי. “סכסוך ביציאה משליטה”.
שגית הגיעה אחרי שעה. מותשת משופינג, מחייכת. כל החיוך נמחק כשראתה את הערימה.
“מה זה?! שירה, נפלת על הראש?! זה שלי!”.
“נכון”, עניתי, ידיים משולבות. “קחי ותעופי. בית המלון נסגר”.
ניסתה לדחוף, השוטר חסם.
“יש לך כתובת כאן? רישום?”.
“אני… אחות של בעלה!”.
“תתקשרי אליו”, עניתי. “הוא מסביר לילדים בדיוק מאיפה אמא שלהם חיה”.
התקשרה. לא ענה. כנראה הבין סוף סוף מה יקרה בגירושין.
“את לא יכולה!”, צרחה, והפילה תיק. מבפנים התגלגלו נעליים חדשות.
“אין לך שיפוץ בכלל. מסרי ד”ש ליעל ושאלי אם יאריכו לך את ההשכרה כי בפעם הבאה תצטרכי לפנות בכוחות עצמך”.
היא קפאה. החיוורון צבע אותה.
“את… איך ידעת…”.
“פלאפון חוסמים, יקירה. חודש שלם התארחת על חשבוני, קיבלת שכ”ד והילדים חירבו לי את הבית? שאפו, נהיית עצמאית. ועכשיו תני לי לפרט: תתרחקי מהבניין הזה או שאני מדווחת למס הכנסה. וגם דיווח על גניבה. אבדה לי טבעת זהב guess where”.
ברור שהטבעת בכספת. שגית לא ידעה את זה.
“את נבלה, שירה. אלוהים ישפוט אותך”.
“אלוהים עסוק. אני חופשיה סופסוף, וגם הדירה שלי חופשיה”.
היא גררה את השקיות בעצבנות והזמינה מונית ביד רועדת. השוטר צפה בזה, מרוצה שאין תביעה כתובה.
כשהמעלית נסגרה מאחוריהם היא, השקיות והאגואים שנשברו, פניתי לשוטר.
“תודה, אפשר ללכת”.
“אבל בפעם הבאה, כדאי שתבחרי מנעול חזק פשוט מהתחלה”.
נכנסתי הביתה. שמעתי את התקתוק של המנעול החדש הכי בטוח בעולם. הבית כבר החזיר ריח של חומרי ניקוי, המטבח כבר התייבש.
נועם חזר אחרי שעתיים. לבד. החזיר את הילדים לשגית בכניסה, ראיתי זאת מחלון המטבח. נכנס בזהירות, מסתכל, בודק.
“שירה… היא עפה”.
“כן, אני יודעת”.
“היא אמרה עלייך דברים איומים…”.
“זה לא באמת מטריד אותי מה חולדות צורחות כשהן נזרקות מהספינה”.
ישבתי לשתות אספרסו מהכוס האהובה עליי. הקיר שוב לבן, המקרר רק שלי.
“ידעת על ההשכרה?”, שאלתי.
“לא! באמת שלא, שירה אם הייתי יודע…”.
“אם היית יודע אולי היית שותק. דע לך, נועם זה הפעם האחרונה שדבר כזה קורה. עוד פעם אחת והדברים שלך יהיו בכניסה. קיבלת?”.
הנהן, מבין היטב שאני רצינית.
עשיתי עוד שלוק מהקפה.
היה חם, מר ובעיקר, בתוך הדירה השקטה שלי.
הכתר לא מגרד. להיפך. כולו שלי ומדויק בדיוק למידותיי.
הלקח שלי? בבית שלי, אני קובע גבולות ואין מקום לרודנות במסכה של “משפחה”. רק למי שבאמת אכפת ממני יש מקום אצלי.
