דרך חזרה אין
תמר מניחה את הספל על השולחן ומביטה ביואב, בעלה. הוא עומד מול המראה שבכניסה, מתקן את הצווארון בחולצה החדשה. החולצה צמודה, משובצת, כזו שלובשים לרוב צעירים בני עשרים וחמש, לא גברים שיחגגו חמישים בעוד חודש.
יואב, אתה הולך לעבודה או לאן?
לעבודה, איפה עוד?
סתם שאלתי. אתה אף פעם לא לבשת דברים כאלה.
הוא מסתובב אליה. משהו בעיניו לא כמו פעם מעט מרוחק, אולי חסר סבלנות. כאילו הוא ממהר למקום כלשהו, והיא חוסמת לו את הדרך.
תמר, אנשים מחדשים מלתחה, זה נורמלי.
לא אמרתי כלום.
בדיוק. את לא אומרת, אבל מסתכלת.
הוא לובש מעיל לא את האפור, הישן, שתלה על המתלה כבר שבע שנים, אלא חדש, קצר, כחול כהה. תמר מלווה אותו במבטה, מרימה את הספל ופונה למטבח. בחוץ תחילת מרץ, אפור ורטוב. על אדן החלון ניצבת גרניום שהיא משקה בכל יום שלישי. העלים עבים, ירוקים ומפיצים ריח ביתי חזק. היא נשענת במצח אל הזכוכית וחושבת שבפעם האחרונה שיצאו יחד, זה היה באוקטובר להצגה שהיא אהבה, והוא שתק כל הדרך הביתה.
עשרים וחמש שנה. כבר מזמן הפסיקה לחשב ימים.
תמר עובדת רואת חשבון במשרד בנייה קטן בפאתי תל אביב. מקום שקט, קבוע, הצוות כמעט לא משתנה. מכבדים אותה שם, אפילו הצעירים מכנים אותה בשם ובכינוי האב. היא מדויקת, לא מאחרת לעולם. גם בבית הכול בסדר. כל מוצ”ש היא מחליפה מפה פשתן בהיר בפסים, תולה אחרת, תמיד מגוהצת. החלוק נעים, טריקו בצבע חלב, קנתה לפני שלוש שנים וחוסכת לשימוש בלעדי. בערבים אוהבת לשבת עם ספר, לשתות תה וריבה שחורה שבישלה באוגוסט. החיים שלה מסודרים, כמו שמלה שתפורה היטב לא יותר מדי, לא פחות מדי.
השינויים ביואב החלו בפברואר. פתאום נרשם למכון כושר. ניחא, הייתה מקבלת זאת לו רק לא היה אומר בטון אחר לא “החלטתי לשמור על הבריאות”, אלא “נמאס לי להיות גרוטאה”. לא ייחסה לכך חשיבות. קראה על זה משבר גיל חמישים אצל גברים, מכוני כושר, דיאטות, רצון להוכיח שמשהו עוד מחכה. שתלך, זה רק יועיל לבריאות.
אחר כך הופיע בושם. ריח כבד, מתקתק, זר. לא כמו פעם אז השתמש בבושם עדין, עץ קל, לא משתלט. עכשיו, הריח נשאר בכניסה הרבה אחרי שיצא. לקחה פעם את הבקבוק מהמקלחת, קראה את השם זר, הכל מוזהב. החזירה למקום.
אחר כך באו החולצות. ואחריהן ג’ינס צמוד שגילתה בארון, עם שפשוף יקר ומשונה. החזירה למקום, סגרה דלת.
במרץ החל לחזור מאוחר מהעבודה. בהתחלה פעם בשבוע, ואחר כך יותר. תירוצים רגילים פגישה עם קולגות, ישיבות, עבר אצל חבר. תמר הנהנה, האמינה. עשרים וחמש שנה לא זמן, אלא הרגל לתת אמון, אחרת הכול מתרוקן.
אבל משהו דקר בפנים. לא חד, שקט, כמו תפר ישן שמכאיב בגשם.
באפריל קלטה שהוא מפנה את הגב לטלפון. פעם היה משאיר אותו פתוח, שוכח ממנו בלי דאגה. עכשיו צמוד לכיס. ברגע שהצלצל הלך למרפסת. פעם נכנסה למטבח, והוא הפך את המסך מטה ושאל בלי להסתכל “צריך עזרה עם הערב?”. אף פעם לא התנדב לעזור.
דנה, חברתה הטובה עוד מהלימודים, אמרה לה בפה מלא:
תמר, את עיוורת? זה קלסיקה. כל הגברים עוברים משבר גיל חמישים. שלי קנה אופנוע בגיל ארבעים ושמונה, יצא כל ערב. נמאס לו אחרי שלושה חודשים.
יואב לא כזה.
כולם לא “כאלה”, עד שהם כן.
אל תכניסי לי רעיונות לראש.
אני רק אומרת תשימי לב.
תמר שמה לב. וככל שבדקה יותר, ראתה פחות. הוא עדיין היה שם, אוכל, ישן, לפעמים מדבר על העבודה או על ברז דולף. לכאורה הכול רגיל, אפילו מובן מאליו. אבל נעשה זר באיזה רובד עמוק לא מרושע, לא קשה, פשוט כאילו מתנהג מבחוץ.
בערב אחד, בזמן תה, עם צנצנת עוגיות, שאלה:
יואב, הכול בסדר?
כן.
אתה נראה מרוחק לאחרונה.
הרים אליה עיניים.
תמר, אני עייף. תקופה קשה בעבודה.
מבינה. רק דואגת.
בסדר, הכול טוב, והוא קטע עם עוגייה.
מאי חם. תמר שתלה פטוניות במרפסת, כמו כל שנה, קונה אותן תמיד מאותה אשה מבוגרת בשוק קריית אונו. אדומות, לבנות, בקופסאות מפלסטיק. הייתה שותה את התה בבוקר, בודקת אותן. זו שמחתה הקטנה שאינה דורשת כלום.
במאי יואב החל לשוב אחרי חצות. “פגישות עסקיות”. לא התווכחה, לא חקרה. הייתה שוכבת ושומעת אותו פושט בגדים במקלחת, איך הרצפה חורקת ליד המיטה. לא נרדמה מיד.
יום אחד שאלה ישירות:
יואב, יש מישהי אחרת?
שקט. שתיקה ארוכה מדי בשביל “לא”.
למה את שואלת?
רציתי לדעת.
תמר, די לדמיין.
בסדר, סגרה בשלווה. לא שאלה שוב.
אבל בפנים משהו זז. לא נשבר. פשוט לא עמד עוד באותו מקום כמו רהיט שהוזז חצי מטר, פתאום כל החדר מוזר.
בקיץ יואב לפעמים “ישן אצל חבר”. פעם, פעמיים, שלוש. תמר ארזה לו חולצה, שתקה. חשבה שאולי דנה צודקת זה רק משבר גיל חמישים. יעבור. גברים אובדים, אחרי זה חוזרים. עשרים וחמש שנה לא זורקים לפח.
באמצע יולי ישב מולה אחרי יום קיץ, עם החולצה המשובצת מהאביב. הצמיד אצבעות ושתק, מביט בחלון, על אדן הגרניום. היא מחזיקה ספל תה, כבר יודעת מה יאמר.
תמר, צריך לדבר.
דבר.
אני עוזב.
הורידה את הספל, חשבה על החום מבעד לקרמיקה.
אל מי?
היסס.
קוראים לה עדי. בת עשרים ושתיים. הכרתי אותה לפני חצי שנה.
מישהו השקה פרחים במרפסת ממול, צליל מים טפטף לרצפה.
מאז פברואר בעצם, אמרה תמר.
בערך…
כשהתחלת לקנות חולצות חדשות.
תמר…
לא מאשימה. רק עושה סדר.
הביט בה בהפתעה עייפה, מצפה אולי לבכי, לצעקה, למשהו שייתן לו תחושת צדק.
את לא מבינה, פולט לבסוף. רציתי להרגיש חי, שיש לי עוד דרך. תראי אותנו כמו זוג זקנים.
אתה בן ארבעים ותשע, יואב.
זהו.
לא הבנתי מה זה “זהו”.
הסתובב, לקח ספל ריק והניח בכיור, סתם תירוץ לא להביט.
אנחנו גרים כמו שותפים. כל יום אותו דבר מפה, גרניום, תה בשעה קבועה. זה לא חיים, תמר. זה ביצה.
זה בית, לחשה. זה ככה בניתי עשרים וחמש שנה.
אני מודה לך, באמת. פשוט לא יכול יותר.
מסתכלת עליו וחושבת אולי אף פעם לא הכירה אותו. לא בגלל שהשתנה, אולי תמיד היה כזה, והיא ראתה מה שרצתה לראות.
תיקח דברים כבר היום?
הופתע מהשאלה.
לא, בהמשך.
בסדר.
קמה, שוטפת שאריות תה, מניחה את הספל ליד שלו במרפסת, מנגבת ידיים, יוצאת. בדירה אופף חום קיץ, ניחוח טל וליים. מסתכלת אל החוץ, בודקת בראש מה חסר למחר במקרר, חושבת להשקות פטוניות.
דווקא מחשבות היומיום מוציאות מהקיפאון. מצילות יותר ממילים.
השבועות הראשונים היו משונים. לא כבדים במובן שלא קמה ולא אכלה היא קמה, אכלה, עבדה, השקתה פרחים. אבל השקט השתנה, כאילו הדירה נפקדה. חדר האמבטיה ריק, הוו מתלה מעיל זקוק לתיקון. קנתה קצה מתכת ותלתה שם את התיק, שיראה מלא.
דנה באה כבר בסופ”ש הראשון, הביאה בורקס מכוסה כרוב, נשארה עד הערב.
איך את?
בסדר.
תמר, זאת לא שאלה של נימוס.
גם אני לא במסכנות. בסדר. רע, אבל בסדר. מבינה?
כן.
לפחות הסביר?
אמר, שאנחנו זקנים וחיים בביצה.
ביצה…
דווקא לא שלי.
תמר מזגה עוד תה. החשיך, נברשת מאירה את מפית השולחן, בורקס על מגש עץ. חם. יודעת לייצר אווירה. רק שכבר אין מי שיצטרך אותה.
דנה, היא בת עשרים ושתיים.
שמעתי.
זו לא קנאה. זה פשוט מתמטיקה. כשהייתי בגילה, הוא כבר היה גבר בגיל.
הם כולם רוצים להחזיר את הזמן.
זמן לא חוזר.
נכון. והוא יבין את זה, גם הוא.
תמר שותקת. יודעת שעליה להבין משהו חשוב. רק לא יודעת מהו. מרגישה חול לא במקום כאילו זרקו שידה, קשה להתרגל.
אף אחד בעבודה לא יודע והיא לא משתפת. שקטה עוד יותר מההרגל, אבל אף אחד לא תוהה. הצעירה מהמשרד, חן, שאלה פעם אם הכול בסדר. תמר חייכה ואמרה שקצת עייפות. חן הביאה לה הפוך מהמטבחון, והיא הופתעה לטובה.
אוגוסט עבר בתחושה קפואה. לא רע, לא טוב. פשוט קפוא. בישלה ריבה, כמו כל שנה. קלפה קצף לצנצנת, אכלה לבד עם חלה. השנה יצאה השחורה מתוקה ועסיסית. המדף במזווה התמלא, זה הרגיע. החיים ממשיכים, בלי קשר למה קורה.
פעם אחת יואב התקשר לסכם איסוף דברים. בא בשבת בבוקר. פתחה, עובר רגע בדירה, שותק, אוסף חפציו, ספרים, כלים, תיק. נעצר במטבח, מביט בגרניום.
איך את?
בסדר.
אל תכעסי.
אני חיה, יואב. פשוט חיה.
הוא הנהן, עזב. היא נעלה, שמעה צעדיו נעלמים. עשתה לעצמה חביתה, צללה למחשבות. בספטמבר כבר נשארו רק עלים בפטוניה.
גט קיבלה באוקטובר, בקלות יחסית. מצאה עורכת דין צעירה, מהירה, עייפה בעיניים ונהדרת בעבודה. הדירה על שמה עוד מהנישואין, לא היה מה לחלק. יואב לא ביקש. כנראה אין מקום לעבר כשהעתיד מלא.
היא יצאה מבית המשפט, עמדה רגע ברחוב אפור. גשם קל דפק. הרימה צווארון, הביטה על החנויות. קנתה חלה עם שומשום, שמה מים לתה. חתכה, ישבה מול החלון, שלכת חולמת את דרכה בסבלנות.
באינטרנט קראה אחר כך: “נפרדים אמיתיים קורים הרבה פחות בבית המשפט והרבה יותר מוקדם”, זה מדויק, חשבה. משהו מתחיל להיקרע לפני זמן רב, כשעוד שתקו בהצגה וראתה אותו מסתיר את המסך. לא רצתה לדעת.
נובמבר הביא חורף וקצב אחר. נרשמה לסדנת אקוורל. כל רביעי בערב נכנסת לסטודיו קטן ברחוב יהודה המכבי, ריח צבעים, אף אחד לא יודע עליה כלום. מציירת גרוע, כתמים לא במקום. אבל מרוכזת, נרגעת.
המורה, אישה אפורת שיער עם עגילים כסופים, אומרת פעם:
את צובעת בזהירות מדי. תשחררי. הנייר יסחוב.
תמר מחייכת, חושבת שזה נכון גם לחיים.
דנה מתקשרת, לפעמים באה. מדברות על העולם, ספרים, על מה שקורה. השיחות על יואב הולכות ומצטמצמות. זה מרגיע. לא כי כבר לא חסר פשוט הדירה מתמלאת שוב בדברים שלה.
לפעמים עולה השאלה המוכרת לכל אישה שבן-זוגה הלך לצעירה: “מה עשיתי לא כמו שצריך?”. אין תשובה כנה. טיפלה בבית, לא בגדה, לא רבה, עבדה, לא דרשה. אולי זו הבעיה, שחשבה שזה מספיק.
בסוף גם ההרהור הזה נגמר. כי באמת, לא ידעה איך אחרת.
החורף לבן. קנתה מגפיים חדשים, בורדו כהה, נוחות להלך. חברה מהעבודה אומרת שמתאים לה. שטות קטנה, שגורמת לה לחייך יום שלם.
ינואר. דנה מצלצלת, קול לחוץ.
תמר, יושבת?
ליד הכיריים. מה קרה?
שמעת משהו על יואב?
לא. לא בקשר.
היה לו התקף לב. במועדון ריקודים.
מכבה להבה.
את רצינית?
כן. חברים מהעבודה סיפרו. נפל בדיסקוטק, אמבולנס לקח אותו.
חי?
חי, אבל חזק.
תמר שותקת, צופה בשלג יורד.
איך בכלל חי החודשים האלו?
פעיל, מסתובב, מבלים, מסיבות, ישנה בצהריים. עוד מתאמן כאילו בן עשרים. הלב לא עמד בזה.
מובן.
מה תעשי?
לא יודעת.
הניחה את הטלפון ועמדה ליד החלון. שלג רך יורד. בחצר ילדים בונים בובת שלג. מנסה לפרק לתחושות. דאגה, עייפות, אולי מעט הקלה. יודעת טוב לה להיות כאן, לא שם.
למחרת מתקשרת לבית החולים, שואלת מחלקה. אפשר לבקר.
בערב אוספת שקית מים מינרליים, תפוחים, קצת עוגיות ביתיות מאתמול. נוסעת.
בבית החולים ריח מוסדי, דק חי שבו מנצנצת חרדה. מוצאת את החדר, מדברת עם אחות צעירה, נכנסת.
ארבע מיטות, שלוש ריקות. יואב שוכב ליד החלון. רזה יותר, פנים אפורים. העיניים שונות. סוף סוף רואה.
תמר.
שלום, יואב.
מניחה את השקית, יושבת.
לא חשבתי שתבואי.
הינה אני.
שקט.
איך אתה?
עדיף. אתמול פחדתי. אומרים שבוע לפחות.
תן לזה זמן.
תמר… ממשש את הסדין עדי לא הגיעה. התקשרתי, הודיעה שתבוא. לא באה.
עיניה הבחינו בתפוחים.
ידעתי.
איך?
מבינה לבד.
עוצם עיניים. שותק ארוך. אחר כך:
הייתי טיפש.
כנראה.
לא אולי. בטוח. ניסיתי להיות צעיר, דרכה…
אני מבינה.
ואז נפלתי, לא החזקתי. סך הכול רחמים, עד שנגמר הכסף.
שתקה. בחוץ שמיים כחולים, שלג.
תמר, רוצה לבקש סליחה.
לא עכשיו. תנוח.
חייב. הבנתי. השוותי אותך אליה, לא הערכתי. בנית בית, אני קראתי לו ביצה. לא הוגן.
הביטה בידיו אותן ידיים, עשרים וחמש שנה.
תמר, רוצה לשוב.
שטח ריק בחדר.
את שומעת?
שומעת.
רוצה לחזור. בלעדייך כלום.
קמה, הולכת לחלון. רואה ציפור אפורה.
שואלת אמת: מה היא מרגישה? מחפשת תשובה, מוצאת שלווה לא קור, לא כעס. מנוחה. כמו כאב שפסק.
יואב, לוחשת, לא מסתובבת. אתה תחלים, תחזור לעצמך.
תמר, הכוונה שונה.
שמעתי. שמחה שבאת. אני לא אחזור.
העיניים שלו מכווצות.
למה?
חושבת לומר את האמת, לא אכזרי מדי.
כי אני מרחמת עליך. דואגת באמת. אבל אין אהבה יותר. הרצון לגור יחד אבד. אתה מבין?
אפשר עוד…
לא. יש דברים שלא חוזרים, לא כי לא רוצים, פשוט נגמר. כמו מים בבאר.
תמר, בבקשה…
הגעתי, דאגתי, הבאתי תפוחים ונחמה. זה נשאר. אבל לחזור לזוגיות? אין לי מה לתת שם.
עוצם עיניים. שותק. לוחש:
הבנתי.
טוב.
לובשת מעיל, מסדרת צווארון.
אדאג שיטפלו בך. תטלפן לאסף, הבן שלך.
קיבלנו ריחוק…
דבר איתו. הוא בנך.
לוקחת תיק, פונה לדלת.
אלה תפוחים טעימים. תאכל.
סוגרת. מסדרת צעיף. בבית חולים ריח של חימום, בחוץ אוויר טרי. מדרגות, דלת כבדה, רחוב מושלג.
הולכת לאוטובוס, מהרהרת מה תספר לדנה. תשתוק, תעכל רגע.
האוטובוס בא מיד. מוצאת מקום ליד החלון. העיר גולשת איטית, עצים, פנסים, אנשים עם שקיות שוק. חיים שלא עוצרים.
חושבת כשבעל עוזב לאחת צעירה, הקושי האמיתי הוא לא הפרידה. הוא מה שמגיע אחר כך להבין מה עושים, לא לשנוא, לא להתרפק, לא להביט אחורה, אלא לבנות משהו משלך. זה הקושי.
מהרהרת בשיעור רביעי אקוורל שלג. המורה אמרה לעבוד על צלליות בכחול-אפור. היא תנסה, שוב.
בבית, תחנה מוכרת. נכנסת. הכול חם, ריח ביתי. נושלת נעליים, נועלת כפכפים. למטבח, להרתיח קומקום. מפה פשתן בהירה. מסדרת פינה.
עד שירתח, ניגשת לאדן. הגרניום שלם. העלים קצת מאובקים מנקה ביד. צריך לעבור עליהם.
הקומקום שורק.
מוזגת תה, סופגת חום בספל.
הרחוב נדלק בפנסים, ינואר קצר ואפור.
תמר חושבת בשישי תעבור בשוק, תקנה חלב וביצים. אם יהיו תפוחים, תכין עוגה, דנה ביקשה מזמן מתכון.
זה התכנון לשישי.
וברביעי תצייר שלג.
***
בחוץ העיר חיה, רועשת. כאן, במטבח עם גרניום, שלווה. שלווה שלה, ולא תיתן לאף אחד.
הטלפון שותק על השולחן. ייתכן שיתקשר, יבקש עוד. היא יודעת תענה, תשאל לשלומו, תמליץ להקשיב לרופאים. ככה היא.
אבל לא תחזור.
את יודעת, תמר רפפורט, מרימה קול בשקט שלא חשבה שיש בה זה לא היה ביצה. אלה היו חיים. פשוט לא חייו.
מסיימת תה, שוטפת ספל. מדליקה מנורת קריאה. שונאת אור תקרה בלילות.
הספר דף מסומן. מוצאת את הקטע, נמשכת הלאה. חוצה לילה קל של שלג. הגרניום בשלו, מפה חלקה.
הכול בסדר.
