יום ההולדת העגול שלי היה אמור להיות ערב הניצחון שלי. בדיוק קיבלתי קידום בעבודה, אני וירון סוף סוף סיימנו לשלם את המשכנתא, הרגשתי בשיא והייתי בטוחה שמכאן מחכים לי רק ברכות חמות ואווירה שמחה. אבל אז נשמעה דפיקה בדלת, ולסלון נכנסה “האמא השנייה” שלי עדנה שפירא.
תמיד ידעה להעיר הערות שנשמעות כמו מחמאה, אבל גורמות לך לרוץ מיד למקלחת לנסות לשטוף מעליך את המבוכה. “אויש, איזו שמלה נועזת לגזרה שלך,” “את רזית… כנראה שאת עובדת קשה מדי.” ה”מתוקות” שלה תמיד היו מלווים בעוקץ. אבל הפעם, היא הכינה הפתעה בקנה מידה אחר.
“את נראית… מרשימה לא לטובה”
כולם כבר ישבו לשולחן, עלו הברכות, על האוכל שבשפע, והגיע רגע המתנות. נעים, אפילו אם קצת מביך. עדנה קמה, ביקשה שקט, ופתחה מונולוג ארוך, פומפוזי וחשוד ברוחניותו.
היא דיברה על הזמן שחולף, על כך שיופיה של אישה הוא כמו פרח שחייבים לטפח כדי שלא יבלע, איך גבר זקוק לאישה מטופחת ושמחה לידו. הקשבתי והרגשתי איך נבנה פה משהו… מיוחד.
אז היא מגישה לי את השקית. אני פותחת שתי קופסאות בפנים. בראשונה… משקל דיגיטלי לרצפה. בשנייה ערכת קוסמטיקה עם כיתוב גדול, ממש כאילו שמדובר במשהו בין המלצה לגזר-דין: “גילאי 45+. שיקום עמוק לעור מתבגר. לטיפול בקמטים עמוקים.”
השולחן השתתק. ירון הסמיק כל כך, שיכול היה להתמזג לתוך המפה. האורחים החליפו מבטים; חייכו נבוכים ולא ידעו לאן להסתכל. ועדנה? חייכה בגאווה:
זה, ילדה שלי, לעתיד! מניעה זה הטיפול הכי טוב. והמשקל… הרי את בעצמך סיפרת שהמכנסיים קצת לוחצים אחרי החגים. אני פה בשבילך, כמו אמא.
חייכתי חיוך מאולץ, לחשתי “תודה” ודחפתי את הקופסאות מתחת לשולחן. הרגשתי איך כל השמחה בתוכי נשברת, לבי גועש מבושה, כאב וכעס.
מנה קרה שבישלתי חצי שנה
לא עשיתי סצנה. גם לא זרקתי את המשקל, למרות שרציתי להדגים לו מעוף מחלון הקומה השישית. את הקרם הנחתי על המדף באמבטיה למראה, אבל לא התכוונתי לגעת בו.
כל ביקור שלה ליווה מבט מרוצה על ה”מתנות” ותמיד אותה שאלה:
את משתמשת?
שומרת לימים מיוחדים, עניתי בטון הכי רגוע שהצלחתי.
בינתיים, חיכיתי. יום הולדתה של עדנה התקרב חמישים וחמש. תאריך משמעותי, הזדמנות להזכיר שדאגה לא תמיד ראויה לשתיקה.
חשבתי רבות מה להעניק. משקל דומה וקרם לכתמים? טרחני מדי, מיידי מדי. רציתי משהו מתוחכם, חד, שיחדור בעדינות, אבל עמוק.
די מהר זיהיתי את הנקודה הרגישה לא הגיל, לא הדמות ולא הבריאות. החולשה העיקרית שלה היא הלשון. הנטייה ללמד, להעיר, להתערב מכלי המיטה עד איך שאני קוצצת סלט.
נכנסתי לחנות ספרים. בחרתי מתנה: ספר מהודר, עטיפה קשה, שם מדויק: “אמנות השתיקה: איך לשמור לשונך עם היקרים לך.” בכותרת המשנה, נגנה בי מנגינה של ניצחון קטן: “מדריך פרקטי לחובבי עצות שלא נתבקשו.”
להשלמת הרושם, קניתי זכוכית מגדלת אמנותית. כמו באותם סרטים ישנים.
“וזה מתנה על הקרם והמשקל”
היום שלה חגגו במסעדה. המון אורחים משפחה, חברים, קולגות. עדנה שוחה במחמאות, נהנית להיות מרכז הערב. זה הדלק שלה.
הגיע תורנו לברך. ירון, דיפלומט כהרגלו, בירך בחום והעניק בשם שנינו שובר לספא. שיהיה מכובד. אבל אני חייכתי, ושלפתי את חבילת המתנה שלי.
עדנה, זה במיוחד עבורך. משהו לנשמה ולהתפתחות אישית.
היא לקחה את השקית, פתחה לאט, נהנית מהדרמה. תחילה שלפה את זכוכית המגדלת.
איזה יופי… עתיקה? למה דווקא את זה? אני הרי רואה מצוין.
חייכתי קלות:
שתוכלי להתבונן טוב יותר במעלות הסובבים, לא רק בחסרונותיהם.
היה קצת צחוק מנומס באוויר. עדנה התקשחה, והמשיכה לפתוח… ושלפה את הספר.
קראה את השם בלחש ואז בקול רועד:
“איך לשמור על הלשון…”
הביטה בי, ניסתה לחייך.
זו ספר? היא גמגמה.
בהחלט, עדנה, עניתי ברוגע מול כולם. הרי את רמזת לי אז שכדאי לי להשקיע במראה החיצוני. חשבתי שאולי בגיל 55 הגיע הזמן להשקיע בפנים, בהרמוניה בבית. זה יכול להועיל… כמו שהקרם קמטים היה לי ל”תועלת”.
פניה התכסו כתמים אדומים. אבל לסצנה לא העזה הרי הספר היה הוכחה חיה. היא מלמלה ביובש:
תודה… מקורי מאוד.
והניחה את הספר, כאילו היה כרישון ולא ספר הדרכה.
“התקדמת כבר בפרק על טאקט?”
לא, לא הפסקנו לדבר. גם לא היה פיצוץ לאחרי המסיבה. דווקא משהו אחר קרה: הכללים השתנו.
היא קלטה שבמשחק הזה כבר יש שניים. ולכל עקיצה “תמימה”, יש לי מה לתת בחזרה ומשהו מהסוג שצריך לחשוב פעמיים לפני שממשיכים לחייך.
בהתחלה התקשרה רק לירון. אליי פנתה רשמית, קרירה, עניינית להפליא. ואז איזה פלא פחות ופחות עצות, פחות עקיצות על אוכל או משקל.
ובכל פעם שכמעט העירה משהו, הסתכלתי עליה בחיוך שקט ושאלתי:
עדנה, התקדמת בספר? הגעת לפרק על טאקט?
והיא עצרה במקומה.
המשקל כבר מאובק אי שם בארון עליון. את הקרם, מודה, בסוף השתמשתי לכפות הרגליים. יצא דווקא מצוין, תודה באמת. והספר? ראיתי אותו פעם אצלה ליד המיטה. עם סימניה, אי שם במרכז.
כנראה שזה עובד.
