לא נשארה יעל הבנים שלה באו מהעיר לכפר לשבעה.
נו, לפחות עכשיו הופיעו, לחששו השכנים. ליוו אותה בכבוד בדרכה האחרונה.
נגמרה השבעה, והבנים עם משפחותיהם כבר התחילו לארוז הביתה. פתאום נכנסה פנימה דודה דליה, אחותה של יעל.
דודה דליה, אנחנו כבר צריכים לנסוע, התחיל הבן הבכור. צריך לסגור את הבית. גם לכם כדאי להתחיל לזוז.
סליחה?! הופתעה האחות. אבל אני בבית שלי! לאן יש לי למהר?
כולם הביטו בדליה ולא הבינו מאיפה הביטחון הזה.
רות עם אלדד התחתנו ועברו לגור אצל אימו של אלדד.
החתונה הייתה צנועה. החליטו שהחסכונות יהוו בסיס למשהו אחר, לא דירה משל עצמם, לפחות בינתיים.
עד אז הם גרו בנפרד אלדד אצל אמא שלו, רות בפנימיה לא רחוק. בבית רות לא גרה, כי אמא שלה הייתה בועטת בשמחת חיים קצת יותר מדי…
את אבא היא בכלל לא הכירה.
אמא של אלדד החליטה לתת לצעירים שלה קצת זמן לבד ושלפה חופשה מהעבודה, ישר לאחותה יעל בכפר.
היא הייתה נוהגת לפרגן לעצמה שם חופשים. האחות, יעל, גרה לבד בעלה נפטר מזמן, ושני הבנים, נדירים כמו גשם באוגוסט, באים לבקר. וגם טלפונים בקושי יש.
אולי אם היו מחייגים, הייתה אמא צריכה עזרה? אבל יש להם “עסקים” וסידורים…
יעל נעלבה. אפשר לחשוב, שיחת טלפון כל כמה זמן לא תהרוג אף אחד.
ולבקש מהם עזרה מה פתאום? תסתדר לבד, פה תזיז כסא, שם תשען על שכן, ואם נתקעת ממש תמיד אפשר לבקש מאלדד והכלה כשהם באים פתאום.
אלדד תמיד יודע הכל, פעם עם אחותו היה בא לעזור, עכשיו הוא כבר נשוי, בטח ישכח אותה, כמו הבנים שלה. הם אפילו לא מביאים את הנשים שלהם לבקר את אמא. רק בחתונה ראתה אותן, עירוניות ובינתיים גם נכדים אין. טוענים ש”יש זמן”.
דליה! הגעת! אחות שלי! יעל התרגשה באמת.
היה להן טוב יחד. מאז שנולדו, היו צמודות. יום אחד דליה עברה לתל אביב, נישאה, ויעל נשארה בכפר. שתיהן התאלמנו באותו שנה, ושתיהן לא חזרו לצאת לדייטים מאז.
תצטרכי לשמור פה על הבית בינתיים. יש לי חופשה רק בעוד שבוע. ולמה אלדד לא בא? למה שלא יבואו עם האישה הצעירה לביקור? או שהם נסעו לירח דבש בכנרת?
מה פתאום. הם חוסכים. עשו חתונה קטנה בבית העירייה, זהו. וגם, רות בקושי יש לה משפחה אמא בלבד, וגם היא בין מסיבות למסיבות חיה לבד, מזמן לא מדברת עם אף אחד.
ולמה לא לקחת אותם איתך?
עזבי. זוג צעיר, שיתחיל לבנות משהו בעצמו. אני לא רוצה להיות חומה באמצע. שינשמו קצת לבד. באמת חשבתי שלא יתחתן אף פעם, שלושים, ברוך השם, בסוף התרצה.
מה, אפילו בירח דבש נשארים בעיר? שיבואו, נו, שיראה לי את הכלה. תתקשרי אליהם, יש מספיק מקום בבית הזה! אם לא יסתדר חוזרים לעיר.
אלדד ורות הופיעו אחרי יומיים. דודה שמחה מאוד. את הילדים שלה, יעל כבר לא ידעה אם תראה.
אני כל כך שמחה שאתם באתם! שלי לא טורחים להגיע גם אם תזמינו ותבטיחו קוגל. יש להם “עניינים” אמרה יעל בעצב.
רות התאהבה בחיים בכפר, נזכרה איך בילדותה הייתה באה בקיץ לסבתא. מאז שסבתא הלכה, רות בת 15 עבדה וגם למדה לבד.
יעל עבדה במתנ”ס. דליה בחופשה, בישלה לכולם. אלדד תיקן את הגדר ליד המחסן, וגם גג הפח בסככה. רות, מהבוקר עד הערב הייתה בגינה.
רות, תניחי לגינה, אני בקרוב בחופש, נטפל בה יחד. תלכי לנוח קצת.
דווקא כיף, אצלי בגני ילדים הזכרתי כמה אני אוהבת לעבוד בחוץ. תשמרי חופשה, קחי אותה לעצמך.
החופשה עפה בלי להרגיש. האורחים חזרו הביתה. יעל נשארה לבד. עם הכל, פתאום נהיה שקט מדי. גם עצוב. בערב התקשרה לבן הבכור:
מה קרה?
כלום, רק רציתי לדבר, לדעת מה שלומך. אולי תקפצו לביקור?
עזבי, אין זמן. תתקשרי לצעיר, אולי הוא לא נוסע לאילת כמו שתיכנן.
הצעיר לא ענה, אחר כך סיפר: “אנחנו נוסעים לים, לא נמצא רגע לקפוץ”. נו, טוב. אלדד לפחות הבטיח לבוא.
עברו שנים. אלדד ורות קנו דירה בראשון לציון. דודה דליה לא שכחו, באו תדיר לעזור, גם עם הילדים. כל הקיץ הנכדים אצל שתי הסבתות: יעל ודליה שתיהן כבר בפנסיה.
ליעל לא יצא נכדים משלה. הצעיר עם בן, אבל לא ביולוגי האישה הגיעה “עם חבילה”. הבכור תמיד היה עסוק, ואז זה כבר נהיה מאוחר מדי. ככה זה. לאמא אין זמן, לילדים אין זמן. פעם בשלוש-ארבע שנים מגיעים במהירות הבזק, “שתהיי שמחה שהגענו בכלל!”.
מזל שיש את אלדד ורות ואת דליה.
החיים הרגילים נמשכו עד שיום אחד יעל חלתה. עשו מה שיכלו, אבל נדרשו עוד כספים לטיפולים. התקשרה לבן הצעיר, סיפרה לו הכל.
אמא, כל החיים לא היית בספא, באמת שווה להתחיל עכשיו? תהיי בבית, קירות גם עושים ריפוי. תרגישי טוב.
את השהות בבית הבראה מימנו אלדד ורות. שלחו את שתי האחיות יחד שיבילו, יהיה להן שמח לפחות.
יעל נפטרה אחרי ארבע שנים. הבנים הופיעו סוף סוף לכפר, לשבעה.
לפחות עכשיו הופיעו, ריכלו השכנים שליוו אותה לקבר.
הבנים כבר התחילו לארוז, אבל בבית נשארה דליה עם משפחת אלדד.
דודה דליה, את יודעת, אנחנו צריכים לנסוע, החל הבכור. צריך לסגור את הבית. גם לכם כדאי לנסוע.
לנסוע?! הופתעה דליה. אבל אנחנו בבית! לאן יש למהר?
כולם הביטו בדליה כאילו יצאה מהסדרה הלא נכונה.
זה בית של אמא אמר הצעיר. ועכשיו שלנו. נמכור אותו. אם את רוצה לקחת משהו קטן לזיכרון קחי איזו אגרטל, איזה סט כוסות. בכל מקרה זורקים פה הכל.
קחו אתם משהו קטן למזכרת, ענתה דליה אבל את הבית יעל נתנה לי עוד כשחזרה מהספא.
נתנה? מה פתאום? אנחנו הבנים!
באמת? איפה הייתם כשהיא חלתה? פעם אחת אפילו לא באתם. “בנים”
הם עזבו בלי להתווכח, הפעם באמת לא נשאר למי לבוא.
דליה עברה לבית אחותה, את הדירה בעיר השכירה, עוזרת למשפחה של הבן, שבא לבקר, עוזר משפחה חמה וטובה. רק יעל חסרה
אבל היא תמיד איתם, בלבומאז, נשאר הבית בכפר פתוח. חלונותיו מוארים, בגינה גדלים פרחי בר ונענע, בחצר מתרוצצים נכדים של אלדד ורות, יחד עם ילדי השכנים, קול צחוקם נשמע עד הכביש, כמו פעם כשהאחיות היו ילדות.
דליה יושבת על המרפסת בשעת ערב, רות שותפת איתה תה, אלדד מתקין מתקן נדנדה על העץ הישן של יעל. התמונות שעל הקירות נותרו במקומן, והסיפורים ממשיכים – כל אחד מוסיף עוד פרק קטן.
והבית, זה שהבנים רצו לסגור מרוב חיפזון, נשאר פועם בלב הכפר, בית שבו מישהו תמיד מחכה, שבו גם מי שאין לו דם מוצא משפחה.
כי בסוף, כל מה שנשאר הם הרגעים שחולקים באמת, והחיבוק שנשאר אפילו אחרי שהולכים.
