החברים מהכיתה צחקו עליי כי אני הבת של אב הבית אבל בשישה משפטים בערב הנשף גרמתי להם לבכות
החברים מהכיתה קראו לי “נסיכת הסמרטוטים”, כי אבא שלי הוא אב הבית של התיכון. לקראת הנשף אותם אנשים עמדו בתור לבקש סליחה.
תמיד צחקו עליי, כי אני הבת של אב הבית.
אני בת שמונה-עשרה. קוראים לי שירה.
זה הפך אותי למטרה ללעג.
אבא שלי, יואב, הוא אב הבית בבית הספר שלי.
הוא מנקה רצפות, מרוקן פחים, נשאר אחרי משחקי ספורט, מתקן מה ששוברים ואף פעם לא מתנצלים.
וכן, הוא אבא שלי.
והפכתי למושא ללעג.
בשבוע השני שלי בבית ספר, עמדתי ליד הלוקר, ואז נעם צעק מהמסדרון:
“היי שירה! את יכולה ללכלך חופשי או שזה כולל גם שטיפת ידיים?”
כולם צחקו.
“שטפנית”.
צחקתי איתם. אם צוחקים, אז זה לא כואב, נכון?
מאותו רגע כבר לא הייתי שירה.
הפכתי לבת של אב הבית.
“נסיכת הסמרטוטים”.
“סנגרת הפחים”.
“תינוקת הזבל”.
לא עוד סלפי עם אבא בחולצת העבודה.
באחד הימים בחדר האוכל, מישהו צעק: “אבא שלך יביא שקית קומפוסט לנשף, כדי שלא נסתבך עם ההנהלה?”
כולם קרעו מצחוק.
בהיתי במגש וניסיתי להסתיר את הלחיים הבוערות.
בלילה הסתכלתי על האינסטגרם שלי ומחקתי כל תמונה עם אבא.
לא עוד סלפי איתו במדים. די לכיתוב “גאה באבא שלי”.
בבית ספר, אם ראיתי אותו דוחף עגלת ניקיון, האטתי והתרחקתי.
“הכול בסדר, שירונת?”
שנאתי את עצמי על זה.
הייתי בת 14 ופחדתי שיעשו ממני צחוק.
אבא שלי אף פעם לא החזיר.
הילדים דחפו אותו, הפילו שלטי “זהירות, רצפה רטובה”, צעקו “יואב, יש פה כתם!”
רק חייך, אסף את השלט והמשיך בעבודה.
בבית הוא היה שואל: “הכול בסדר, שירונת?”
ואז לקח כל משמרת שיכל.
הייתי עונה: “כן. הכול בסדר”.
היה מביט בי, לפעמים רצה לשאול עוד ואז מוותר.
אמא נפטרה כשהייתי בת תשע.
תאונת דרכים.
מאז, אבא עבד בכול משמרת לילות, סופ”ש, מה שאפשר.
הייתי מתעוררת חצות ורואה אותו יושב ליד שולחן המטבח עם מחשבון וערימת חשבונות.
“תחזרי לישון”, היה אומר. “אני רק מתעסק עם המספרים”.
בשנה האחרונה הבדיחות נהיו שקטות יותר, אבל לא נעלמו.
“תזהרי, אולי ישים אותך בפח”.
“אל תעצבני את שירה, אחרת אב הבית ינתק לך את המים”.
הכול כביכול בצחוק אבל כואב מבפנים.
התחילו הכנות לנשף הסיום וכולם השתגעו.
קבוצות ווטסאפ עם שמלות, אוטובוסים, שיחות על הווילה בצפון, מי הולך לאן, למי יש לימוזינה…
החברים שאלו: “את באה?”
“לא”, עניתי. “נשף זה שטויות”.
המשיכו הלאה.
העמדתי פנים שזה לא אכפת לי.
אחרי צהריים אחד, היועצת, אורית, קראה לי אליה.
“ראיתי שאבא שלך פה עד מאוחר כל לילה השבוע”.
התיישבתי, מוכנה ל”שיחת עתיד”.
שלבה ידיים.
“אבא שלך לקח על עצמו מלא שעות נוספות כדי לעזור בהכנות לנשף תולים אורות, קושרים קישוטים”
“קצת עבודה, לא?” שאלתי.
נענעה בראשה.
“זו לא העבודה שלו. הוא מתנדב. בשביל הילדים, ככה הוא אמר”.
משהו התכווץ לי בלב.
באותו ערב מצאתי את אבא ליד השולחן, עם מחשבון וקבלות.
לא ראה שנכנסתי.
“כרטיסים השכרת חליפה אולי אצליח להשיג שמלה טובה, אם אני”
לקחתי את הפנקס אליו.
ניגשתי קרוב.
“מה אתה עושה?”
קפץ וניסה לכסות, כאילו זה מבחן.
“סתם רואה אם אולי אצליח להשיג שמלה לנשף, אם תחליטי ללכת. אל תדאגי, הכול בסדר”.
משכתי אליו את הדף.
ואז ראיתי:
“שכר דירה, אוכל, גז, כרטיסי נשף? שמלה לשירה?”
“אבא,” לחשתי, הקול שלי חנוק.
היה נראה אשם כל כך.
“היי, לא חייבת ללכת. חשבתי אם תרצי. כסף זה לא הבעיה, נמצא פתרון”.
“נסתדר”.
“אני אלך”, אמרתי.
השתתק.
“את באמת רוצה ללכת?”
“כן”, אמרתי. “אני רוצה”.
הביט עליי, ואז חייך חיוך מלא גאווה.
“אז נעשה את זה”.
נסענו לתחנה המרכזית ברמת גן, חיפשנו חנות בגדים יד שנייה.
מצאתי שמלה כחולה כהה, פשוטה, מתאימה.
בלי נצנצים, בלי חצאית מנפחת. פשוט יפה.
יצאתי, סיבוב קטן.
נו?
בלע רוק.
“את ממש דומה לאמא שלך”, לחש לי.
היה לי גוש בגרון.
“אנחנו ניקח”, אמר לקופאית עוד לפני ששאלתי.
הנשף הגיע מהר.
דפק בדלת.
“כבר מוכנה?” קרא.
היה עם חליפה שחורה פשוטה, קצת גדולה מדי.
“כן”, עניתי בקטן.
פתח דלת, נעצר.
“וואו. בואי תראי את עצמך”.
צחקתי. “אבא, אתה חייב להגיד את זה”.
“הייתי אומר את זה גם אם הייתה עם שקית זבל אבל השמלה עוזרת”.
נסענו בטויוטה הישנה שלו.
“את עובד הלילה?” שאלתי.
“כן, צריכים אותי כפועלי נוסף. אהיה כמו רוח רפאים, בכלל לא תרגישי”.
הבטן התהפכה לי.
בלי לימוזינה, בלי מוזיקה בפול ווליום.
הוא תופף על ההגה.
יצאתי ומיד שמעתי לחשושים.
“מתרגשת?” שאל.
“כן, קצת”.
“תזכרי אף אחד פה לא שווה יותר ממך. יש כאלה עם אוטו נוצץ יותר, זה הכול”.
קירב אותנו למדרכה.
הבנות נכנסו בשמלות נצנצים, הבנים בחליפות, כולם יצאו מג’יפים.
ירדתי, וזה התחיל.
הנה הוא, עמד ליד דלת אולם הספורט, עם שקית אשפה ענקית ומטאטא.
אותה חליפה, אבל עם כפפות כחולות עכשיו.
משהו בי נשבר.
עברו על פניי קבוצה.
אחת הבנות עיקמה פרצוף.
“למה הוא פה… ממש מביך”.
הוא תפס לי את המבט ונתן לי את החיוך הקטנטן הזה. “אני פה אבל אל תדאגי, מיד נעלם”.
לא רציתי שייעלם.
ניגשתי לדיג’יי.
נכנסתי לאולם אור, בלונים, קישוטים. הבנתי בדיוק מי הכין והעביר כל דבר הלוך ושוב.
לא עצרתי ליד השולחן שלי, פניתי ישר אל הדיג’יי.
“אפשר לומר משהו?” ביקשתי.
“אפשר להנמיך את המוזיקה?”
הביט בי כאילו ביקשתי ניתוח לב פתוח.
“הודעות יש אחרי ריקודים”
“זה חשוב לערב הזה”, אמרתי. “בבקשה”.
הוא הסתכל על המנהל, משך בכתפיים, נתן לי מיקרופון.
הידיים רעדו.
עברו לשעון עליי, כל החדר.
מי זאת?
מה קורה?
נשמתי עמוק.
פניתי לדלת, הצבעתי.
“אני שירה. אתם מכירים אותי כבת של אב הבית”.
החדר געש.
בלעתי רוק.
“יש לי כמה מילים לומר. ואז תמשיכו לרקוד”.
פניתי שוב לדלת, הצבעתי.
“זה אב הבית אבא שלי. תסתכלו עליו”.
שישה מילים.
“הוא היה כאן כל לילה השבוע, עבד על כל זה”.
פתאום כולם הסתובבו.
אבא קפא בדלת, מחזיק את השקית.
“הוא הכין הכול, בחינם”.
הקול התאפס.
“הוא מנקה אחרי כל משחק, אוסף מה שתתפרקו, פותח מקלחות סתומות, עובד כפול מאז שאמא שלי נהרגה רק כדי שאוכל להמשיך ללמוד כאן. לא מבקש שאף אחד מכם יעשה כלום”.
העיניים שלי שרפו, אבל לא עצרתי.
“אמרתם עליי כל מיני שמות ‘נסיכת הסמרטוטים’, ‘שקית זבל’. התייחסתם כאילו העבודה שלו מביישת אותי”.
נענעתי בראש.
“תסתכלו על החדר הזה. האור שלא הייתם מצלמים בו. הרצפה, הכסאות. זה לא פשוט ‘קורה’ מעצמו”.
“אני התביישתי. כבר לא העליתי תמונות איתו. במסדרון העמדתי פנים שאני לא מכירה אותו. אפשרתם לי להרגיש קטנה”.
שמתי סוף לזה.
“מעכשיו לא אני גאה בו”.
היה שקט מוחלט באולם.
ואז קול נשמע.
“סליחה אדון?”
זה היה עידו, תמיד ההוא שבדיחות הצנרת.
הוא פנה לאבא שלי.
בא לקראת הדלת.
שלף את העניבה.
“התנהגתי כמו דבע”, אמר בקול שכולם שמעו. “סליחה. היית תמיד בסדר איתי, ואני צחקתי. סליחה”.
העיניים של אבא שלי התמלאו דמעות.
זה היה מאוד מאוד מביך, אבל גם מרגש עד דמעות.
עוד Somebody הצטרפה.
“גם אני מצטערת”, אמרה מישהי. “צחקתי. לא הייתי בסדר”.
ואז השאר.
“גם אני”.
“היינו דפוקים. סליחה אדוני”.
מנהל בית הספר ניגשה.
“יואב, שב רגע, יש לך הפסקה”.
“עדיין יש פה אשפה”, ניסה להגן.
היא לקחה את השקית ממנו.
“לא היום”.
אבא שלי נראה כאילו רוצה להיבלע באדמה.
היועצת, אורית, תפסה את המטאטא.
“אנחנו נטפל בזה”, אמרה.
ואז מחיאות כפיים.
אמיתיות. חדר שלם מחא לו כפיים.
ניגשתי אליו.
“היי”, אמרתי.
“היי”, מלמל בקול חנוק.
“אני גאה בך”.
נענע ראש.
“לא היית צריכה. לא היית חייבת”.
לא רקדנו סלואו, אבל עמדנו יחד בצד החדר.
“ידעתי”, עניתי. “ורציתי”.
נשארנו.
כולם באו בזה אחר זה.
“תודה על כל מה שאתה עושה”.
“האולם נראה מדהים”.
“היה לא בסדר שצחקנו”.
הוא רק לוחש: “זו העבודה שלי, הכול בסדר. לא צריך, באמת”.
פעם בכמה רגעים הביט בי.
חייכתי, מוודאת “כן, זה אמיתי”.
אחר כך, כשהלילה נמוג לריח זול של בושם וזיעה, יצאנו בשקט.
היה קר ושקט בחוץ.
הלכנו לטויוטה.
בדרך עצר.
“אמא שלך הייתה אוהבת את זה”, אמר.
העיניים התמלאו דמעות.
סליחה, מלמלתי.
היאנח, נשען על הרכב.
“על מה?”
“על שהתביישתי שנראיתי כאילו צריך להסתיר אתך. שהלכתי אחריך במסדרונות”.
צחק.
“אני אף פעם לא רציתי שתהיי גאה בעבודה שלי. רציתי שתהיי גאה בעצמך”.
נשמתי.
“אני לומדת”.
חייך.
“לגמרי”.
למחרת בבוקר, הטלפון שלי קרס מהודעות.
הודעות, שיחות, ד”מים.
“סליחה על הבדיחות”
“הנאום שלך היה השראה.”
“אבא שלך תותח.”
מישהו העלה פוסט עם אבא שלי באולם, עם השקית.
כיתוב: “אלוף אמיתי”.
הסתכלתי עליו במטבח.
הוא שר לעצמו, מכין קפה בכוס עם צ’ופצ’יק, כבר עם חולצת הפולו השחורה שלו.
ניגשתי וחיבקתי אותו.
הביט בי במבט משונה.
“מה?”
“כלום”, חייכתי. “פשוט חושבת שאבא שלי מפורסם עכשיו”.
צחק.
“כן, בטח. אני עוד עושה פה ספונג’ה בשישי”.
חיבקתי אותו.
צחקנו.
“עבודה קשה מישהו חייב”.
טפח לי על הכתף.
“טוב שיש לי ראש קשה”.
צחקנו עוד קצת.
ובפעם הראשונה, המילה האחרונה הייתה שלי.
הרבה שנים צחקו.
אבל בלילה של הנשף, עם מיקרופון רועד ביד ואבא שלי בדלת, הבנתי:
הפעם אני אומרת את המילה האחרונה.
אם היית יכול לתת עצה אחת למישהו בסיפור הזה מה היא הייתה? כתבו לי בתגובות.
