זה קרה בישראל של 1995. אז למדתי בפנימיית מכבים, ובאמצע יום לימודים הוציאו אותי מהשיעור באחת והורו לי להתייצב אצל ראש הפנימייה. במשרד של המנהל ישבה אישה, נראתה שבורה לגמרי, דמעות זלגו על לחייה והיא איחזה בממחטה בלי מנוחה.
המנהל שלנו היה אלוף במילואים, קצין ותיק עם עבר קרבי מרשים. אדם קשוח, אבל ישר וצודק. פחדנו ממנו, אבל באותה מידה גם הערכנו. מעולם לא ראיתי אותו ככה. הוא ניגש אליי, מתוח ועצוב, ואמר בקול נמוך:
בני, אני מדבר אליך לא כתלמיד אלא כחבר. אני זקוק לעזרתך.
אני מוכן, עניתי בלי לחשוב פעמיים. מה צריך לעשות?
האחיין שלי במצב קשה מאוד, המשיך האלוף. לפני שנה סיים אצלנו את הפנימייה, בטח אתה זוכר אותו. מיד אחר כך המשיך ללמוד ברפואה צבאית, וקרה לו אסון. התקווה האחרונה היא סבא שלך. תעזור, אולי הוא יסכים לבדוק אותו ולגלות מה הבעיה?
לא שאלתי שאלות. הרימו לסבא טלפון, וכעבור רבע שעה כבר נסענו באופל החדשה של האלוף לבית של סבא בתל אביב. למזלנו, זה היה יום החופשה הראשון של סבא, ותפסנו אותו רבע שעה לפני שיצא לצימר בצפון.
הבחור נסע איתנו. הכרתי אותו מהפנימייה, אבל לא זיהיתי מבט קפוא, עיניים מתות. כמו נשמה אבודה. אפילו היה לי קצת קר לראותו כך.
הגענו. סבא פתח לנו את הדלת, ישב והאזין בסבלנות לסיפורה של האם הבוכיה.
שבעה חודשים קודם לכן בנה החל את המסלול ברפואה של צה״ל. פתאום, בהפתעה מוחלטת, קיבל התקף במהלך ההרצאה. פינו אותו לבית החולים הצבאי, עשו לו את כל הבדיקות האפשריות שום דבר. רק רצו לשחררו, אבל אז קיבל התקף נוסף. שוב, ושוב. אף רופא לא מצא מה לא בסדר. כל מה שנותר זה לקוות שסבא שהיה מבכירי המומחים בארץ לנוירולוגיה ופסיכיאטריה יצליח לעזור.
ואז התחיל החלק המרתק. סבא לקח את הבחור לחדר שלו, ואחרי רבע שעה חזר בלעדיו.
זהו. אתם יכולים לחזור הביתה, אמר בשקט לאם ולמנהל.
ומה עם הילד? צריך להמשיך לטפל בו! דאגה האם.
לכו לביתכם. אנחנו נוסעים לצימר אצלי בצפון. יש לי ערימת עצים שצריך לבקע, וחבל לבזבז כזה בחור חסון, חייך סבא.
בסוף, אחרי כמה שכנועים, הצליח לסלק אותנו, והפליג עם “המטופל החדש” לאותו צימר בגליל.
חודש אחר כך, שוב זימן אותי המנהל ללשכתו. אותה אישה ישבה שם, אבל הפעם מאושרת, חיוך ענק על פניה. לידה עמד הבחור, לא ניתן היה להכיר אותו חי, רענן, עיניים נוצצות. לחץ לי את היד, הודה לי המנהל עשה אותו דבר. מה שרופאים לא הצליחו לעשות, סבא עשה בתוך פחות מארבעה שבועות. למשפחה זה נראה כמו נס. הם רק לא ידעו כמה ניסים סבא שלי עשה במהלך חייו.
אחר כך חקרתי את סבא מה בעצם היה לבן. הסתבר שמאות שעות הלמידה במכינה לרפואה פשוט ריסקו אותו. המוח שלו הוצף ביותר מדי מידע עד שהפסיק לתפקד. סבא מיד קלט: הוא צריך “ריסטארט”. הוא לא נתן לו אפילו כדור אחד, רק עבודה פיזית. כל הבוקר הבחור קם בשמונה, דלי מים קרים, ארוחת בוקר, ואחר כך לגלף עצים עד השקיעה. הפסקות רק לארוחה. בערב, מרוב עייפות, נרדם לשינה עמוקה. לאט המוח נח וכשחזר, תפקד טוב מתמיד.
ברוב תקופת הטיפול, סבא לא טרח אפילו לתת למטופל אקמול אחד. רק עבודה מפרכת.
כך, באווירה ישראלית, התרחש לו עוד “נס” קטן בפינת הגליל על ידי סבא היקר שלי.
