“שלום, אשתך ילדה תאומים! אבל אני בן 52 ואין לי בכלל אישה! אינני יודע תגיע לבית החולים, היא טוענת שהם שלך”
כשהאזנתי למילים האלו, הייתי בטוח שמדובר בטעות במספר. בן חמישים ושתיים ילדים? למי? אבל הסקרנות גברה עליי. נכנסתי למאזדה שלי ונסעתי.
כשנכנסתי לחדר היולדות, כמעט נפלתי מרוב הלם. על המיטה שכבה דפנה, גרושתי. משני צידיה שני תינוקות קטנים, עטופים בשמיכות לבנות, ישנים בשקט מוחלט.
“דפנה, של מי הילדים האלה?” שאלתי מבולבל.
“שלך,” ענתה לי, שלווה לחלוטין, כאילו זה הדבר הכי ברור.
לא הצלחתי להוציא מילה. ניסיתי לעקל את המידע ההזוי הזה.
“את הרי בת ארבעים ותשע וכבר מזמן נפרדנו”
“נכון”, ענתה, “עברו שבעה חודשים. ואז לא ידעתי שאני בהריון.”
“ומה, זה בכלל אפשרי?” שאלתי, מהוסס.
“חשבתי שאני כבר בגיל הבלות. מי העלה בדעתו שדווקא בלילה האחרון שלנו יקרה לנו נס כזה רק התקשרתי לספר, אל תדאג אני לא דורשת ממך כלום”.
“ועוד תאומים הרי ניסינו כל-כך הרבה שנים וכלום”
“למען האמת, גם לי קשה לעכל. רק בחודש החמישי בכלל הבנתי מה קורה. חשבתי שהבטן שלי סתם משתוללת.”
האמת? זה בכלל לא הפתיע אותי. דפנה תמיד הייתה מלאה ועם השנים אף אחד באמת לא הבחין בשינויים.
כשהכרתי אותה, היא הייתה אישה עגלגלה ותמיד אהבתי את זה. אף פעם לא נמשכתי לרזות. היו לנו חיים יפים, אבל תמיד חלמנו על ילדים. ניסינו המון תרופות, טיפולים, דמעות לשווא.
בסוף הפסקנו לנסות, התחלנו לחיות בשביל עצמנו. עבדנו קשה, אבל גם נסענו אילת, החרמון, ערי אירופה מהגדולות לקטנות. אבל בחמש השנים האחרונות משהו נסדק בינינו. אולי פשוט השלמנו עם החיים בלי ילדים. ועם השנים, הבדידות מתחילה להציק, המחשבות מתגנבות: מי יבוא להניח אבן על הקבר שלי?
התחלנו לריב, הפסקנו לדבר. דפנה העלתה עוד קילוגרמים, יום אחד אמרה לי: “אנחנו מייסרים אחד את השני. אולי תמצא מישהי אחרת, אולי תזכה לילדים אני חושבת שכדאי להיפרד.”
האמת? לא רציתי בכך. אבל דפנה כבר החליטה. כאב לי מאוד, ויצאתי מהבית.
רק הרבה אחרי, היא גילתה לי כמה פחדה לספר. לא ידעה אם תוכל להחזיק את ההריון, אם הילדים ייוולדו בריאים בכלל ואז הפתעה כזו.
באותו היום, קפצתי לשוק מחנה יהודה וקניתי טבעת וגם זר אדיר של שושנים. חזרתי לבית החולים, כרעתי ברך וביקשתי שתחזור להיות אשתי.
שנתיים מאז. אנחנו שוב ביחד. התאומים בריאים, אנחנו מאושרים. אולי לא הורים צעירים, אבל ההורות מרגישה בלב.
היום אני מבין לא תמיד יש גיל לאהבה או לאושר.
ומה אתכם, הייתם מעזים להביא ילדים בגיל כזה? או אולי לדעתכם, לעושר הלב אין תאריך תפוגה?
