ג׳וקים
הג׳וקים שרוקדים כרגע בראש של תמר פוצחים בריקוד ההורה הכי סוער שאי פעם שמעתם. הם מסובבים רגליים באוויר ומוציאים קולות של “טם טם טם” בקצב שהולך ומתחזק עם כל שניה.
בדרך כלל, הג׳וקים של תמר הם יצורים רגועים. שקטים כאלה, אלגנטיים, ממש “גזעיים”. על זה תמר עבדה המון שדרגה להם את התורשה ביד אמונה, אי אפשר להגיד שאת זה קיבלה ככה סתם.
סבתא רבקה תמיד אמרה לתמר שהתבלין הכי טוב לאישיות זה הג׳וקים בראש. מי שיש לו סימן שהוא אדם ייחודי, כזה שמכניס אור לחיים של הסובבים. לא יזיק טיפ-טיפה ג׳אז לשגרה הרדומה שלנו.
“הדיבור על ג׳אז” זה לא משהו שתמר המציאה. סבתא שלה הייתה אחת שמבינה עניין, הכירה כל מילה חדשה, לא נבהלה מביטויים מודרניים. בגיל שמונים ומשהו עדיין הייתה בועטת היטב.
למען האמת, סבתא רבקה הייתה למעשה לא בדיוק הסבתא של תמר, אלא הסבתא-רבתא. אבל בתוך הבית, כל ה”סבתא-רבא” הזה תוספות מיותרות, במיוחד כשכבר אין סבתא, והסבתא-רבתא לקחה את התפקיד בשלמות.
תמר אהבה את סבתה בכל ליבה. איך לא? לא היה לה אדם קרוב יותר. על אמא לא נדבר.
אמא של תמר? אין דברים כאלה! אינטליגנטית, יפה, מנהלת לא פחות ממנהלת בית ספר! אמנם לא בבית הספר בו תמר למדה, וטוב שכך! שוב, בזכות סבתא. היא זו שהתעקשה שתמר תלך לבית ספר אחר, לא לזה של אמא.
“למה שהיא תקבל על עצמה את הבעיות שלך?”
“במובן של מה?”
“במובן הכי פשוט! שם היא תהיה ילדה רגילה, כאן תתויג כ’בת של’. תני לה לגדול בלי שמעמיסים עליה תוויות”.
סבתא תמיד דיברה ישירות. אף פעם לא עטפה במילים. אם זה נכון זה מה שיוצא מהפה. התוצאה דיברה בעד עצמה סבתא-רבה גידלה את הבת של עצמה מאז שהייתה בת חמש, כשתמרה נותרה בלעדיה. מה שקרה לה אף פעם לא סופר בגלוי. רק מילה קצרה, ענו: “מקריות, תמרי. קצה קרחון מאיזה מזג אוויר, אף אחד לא פינה את הגג וככה הולכת לה נפש.”
“וזה יכול לקרות לכל אחד, סבתא?”
“מה אני אגיד לך? כן, מתוקה שלי. לכל אחד, אבל זה לא סיבה לפחד”.
“אז למה זה סיבה?”
“לחיות! כל רגע כמו הסוף, לתת את הנשמה. להאיר את העולם הזה בעוד טיפה של אור. חושך לא חסר כאן.”
“סבתא, זה רק קל להגיד. לעשות יותר קשה…”
“טוב שאת יודעת! זה סימן שהג׳וקים שלך מתפתחים כמו צריך.”
“מי צומח?! סבתא, איכס. איזה ג׳וקים?!”
חרקים לא באו בטוב לתמר. פרפרים או דבורים סבבה, אפילו חמודים. אבל הג׳וק? דוחה ממש.
“סבתא! ג׳וק!”
“אל תגעי בו! אולי יש לו ילדים”, הייתה אומרת ו… בום! סנדל אחד סוגר עניין.
ואז מתחילה ניקוי פסח, ותמר קולטת שגם הג’וקונים לא ישרדו.
כשגדלה, תמר הבינה שסבתא ריחמה עליה. היא ידעה לצעוק תמר ידעה, לפעול קצת היה לה קשה. בינתיים הג׳וק כבר יוליד נכדים…
כולם הכירו את העניין הזה עליה מהסבתא ועד המאמנים בהתעמלות:
“הילדה שלכם צריכה להתעסק במשהו אחר. היא גמישה, יש לה פוטנציאל, אבל חושבת לאט מדי, וזה מסוכן בספורט מהיר.”
“אוקיי, נבדוק”, אמרה סבתא ושלחה את תמר לחוג שחמט.
בחוג הזה אף אחד לא דרש ממנה למהר. להיפך אהבו את זה שהיא לוקחת את הזמן. תענוג! ברור שנשארה שם לא מעט.
סבתא הייתה גאה בתמר. כל גביע תחרות נישא ברחוב שכולם יראו. “תמרי, את כוכבת!”
“סבתה, את מפחידה אותי!”
“למה?”
“אני זוכרת שאמרת לאמא שלכוכבים אין מזל. לא רוצה כוכבות! לא טוב לי. לא-לא-לא!”
“לא כך התכוונתי בכלל!”
ותמיד הסבירה, בכל שאלה. עם עומק, לא תמיד כמו שאמא רצתה.
“סבתא! מה אמרת לילדה? היום היא שאלה אותי מה זה ‘הריון לא מתוכנן’! למה היא צריכה לדעת? היא רק בת שלוש עשרה!”
“למה לא? היום הילדים מתבגרים מהר. תשאלי את תמר מה הולך בכיתה שלה רומנים, דרמות, איזה עולם! אני עמדתי בשלוש חתונות ונהייתי חפ״שית.”
“תמר לא סיפרה על כלום…”
“כי לא שאלת. שמרי דעת. אנחנו משפחה של שקט אבל אצלנו בראש החגיגה חזקה. תשאלי אותה, תראי.”
“מה אני אעשה עם שכל כזה? היא שואלת שאלות לא ברורות. איך לדבר איתה?”
“כמו שאני דיברתי איתך. תמיד חשפתי הכל אמת בפנים. אחרת, כשתקבל סתירה מהחיים, תכאב יותר…”
כך הייתה סבתא רבקה. ושיח עם אמא נגמר כמעט תמיד בחיוך ובדמעות.
“אני דואגת שתישארי לבד. בחורה חכמה, צעירה, יפה איפה החיים האישיים?”
“סבתא, לא עכשיו!”
“אומרת ולא עושה. אל תסגרי את הלב בגלל טעות אחת. גם להריון שלך הייתי אומרת ‘טעות זה לא!’, רק היית צעירה מדי, בלי בעל. את בת שלי, לא טעית!”
“סבתא… ואהבתי אותך תמיד.”
“ויש עוד זמן. תרשי לי ללוות קצת”.
בסוף, אמא של תמר מצאה אהבה, ותמר בת שש עשרה בקושי. כמעט שנה החליטה אם לספר למשפחה שמצאה מישהו לנפש.
מי שחשפה הייתה תמר, שראתה במקרה בבית קפה אמא מחזיקה יד לאיש לא מוכר וחיוך שלא ראתה מעולם. בדרך הביתה, בין דמעות לשתיקות, תמר כבר עיכלה גם לאמא מגיע.
“סבתא, ידעת?”
“כן, חשדתי”.
“אני לא רוצה להפריע לה…”
“אל תפריעי. ואם יפגע בה?”
“בשביל זה יש לנו משפחה, תמרי. את לא לבד”.
תמר סמכה. סבתא בילתה חיים שלמים כחוקרת פלילית, לא אחת שמפחדת להיאבק. לכל בעיה יש לה דרך לצאת ממנה, במיוחד כשהבעת החיוך נותרה בעינה. בבחירתו של אמא מגובה היא.
להיפרד, תמר התקשתה. הכינוי של הבן החורג אריאל. אמא פורחת, אח נוסף תמר מפוצצת לסבתא את הלב מתסכול.
“לא חינכנו אותך נכון, מתוקה! חטפנו מעט מדי!”
“סבתא, די!”
“לא חשבתי שתהיי אגואיסטית. קיוויתי שזו גדילה שיתפת, שהבנת נכון. אבל בגילוי לב… אכזבת…”
“סבתא! מה בכלל את רוצה? אני לא נגד. רק…”
“כואב לך?”
“כן. למה אני כזו גרועה?”
“לא גרועה! פשוט רגילה שהכל בשבילך. יהיה חלוקה. גם אז תישארי. לתת זו אמנות. אהבה זה בעיקר מה תיתני, לא מה תיקחי”.
היו לה שאלות בראש, במיוחד על מקצוע העתיד רפואה ילדים, טיפוח וחמלה. אבל האם היא מתאימה? לא אהבה את כל הילדים בעולם…
“סבתא, אם אני לא אוהבת ילדים, אסור לי להיות רופאת ילדים.”
“מי אמר שאת לא אוהבת? מבפנים את חומלת, רק צריכה להכיר את עצמך.”
סבתא שלחה אותה להתנדבות משפחתית אצל שלומית, אישה עם ילדים בלי סוף, משפחה סוערת. אחרי הזמן שם, כשתמר שרדה וקיבלה חיבוקים, נכנס לה האור ללב.
האוניברסיטה עברה, אבל לא ביראה מהישג. וביום הראשון, במסדרון שוב נתקלת בדניאל.
“את פה?”
“הגעתי ללמוד”.
דניאל שקט, לא מדבר סתם, מצוטט רק דברים חשובים. שנה הם חוצים יום-יום, רק מבטים; עד שבחוג ליצנות רפואית, כשהיא מחופשת ליצנית, הוא “תקלט” אותה מחדש:
“אותך לא ציפיתי לראות פה… הלכת לאיבוד?”
הילדים צוחקים בשיגעון, ודניאל עושה פעלולים ומחלק אהבה. כשנגמר, מגיש לה פרח מבלון:
“קחי. תמיד כיף לעבוד איתך”.
“כיף גם לי”.
“קפה? נשאר לי שעה”.
“למה?”
“אני מורה פרטי”.
כך תמר מגלה שהוא לבד עם אמא, עובד לעזור בבית, ויש לו בדיוק ג׳וקים כמו שלה. בנקודה הזו, תמר מבינה מצאה מישהו עם אותו צחוק פנימי.
וסבתא תמיד אמרה לה:
“תשמרי על מי שהג׳וקים שלו כמוך. נדיר”, אמרה.
“אצלך היה כזה?”
“שלושת בעלי, כל אחד גידל זנים משלו… למה לא נשארתי איתם? תשאלי אותי כשתהיי גדולה”.
“אני חושבת שהבנתי”.
“את ודניאל אותו דבר. ילד נהדר, אולי טוב ממך כי יש לו סבלנות גם אלייך…”
“מה?! סבתא…”
“תזכרי מה שאמרתי”.
עד שבאמת דניאל מציע נישואים. עם טבעת, מול כל המשפחה, דמעות ושמחה בלי הפסקה.
אמא בוכה, סבתא מוחאת כפיים ושוכחת שמפרקיה כואבים, ושלומית גם מביאה את שלושתם לחבק. ולוחשת לתמר:
“הוא טוב, אל תאבדי אותו!”
“אין מצב. יש לנו ג׳וקים מאותו סוג! וסבתא אמרה אנשים כאלה לא עוזבים. לא תמצאי שוב”.
שלומית צוחקת ועושה עם האצבעות “פנסים” באוויר.
“אם ככה, אפשר להיות רגועות. מזל טוב, חברה!”
והג׳וקים של תמר רוקדים עכשיו בקצב כפול.
