גדי רוזנפלד גדל ללא אב. ליתר דיוק, אביו היה קיים, אך בגיל ארבע נהרג גדי. אביו, יוחנן רוזנפלד, שירת במערך החילוץ של פיקוד העורף ונהרג בעת פינוי הריסות לאחר רעידת אדמה באחת מהמדינות רחוקות במזרח. לצידו נהרג גם עוזי, כלב רועה גרמני שגידל יוחנן מגור.
אמו של גדי, דליה, נותרה אלמנה ולא נישאה שוב, וגידלה את בנה לבדה. בגיל 14 נרשם גדי לחוג כלבנות במועדון “הכלבים של תל אביב”. דליה אמרה לילד שהוא רשאי לבחור לעצמו, אך בליבה הייתה חרדה שמא ילך בדרכו של אביו וישאב למקצוע מסוכן.
בגיל 16 הביא גדי הביתה גור רועה גרמני, שטרם החליט על שמו. ערב אחד, כששב מבית הספר, שמע את אמא מדברת עם הגור:
אוי, שוב אתה הקטנציק הסורר שלי, איזה שובב קטן אתה.
חיוך רחב נפרש על פניו של גדי. כשהיה קטן וטיפס על עצים ברחוב או חזר כולו שחור מבוץ, אמו נהגה להגיד לו את המילים האלה בדיוק. גדי נכנס עם צחוק מתגלגל:
הנה, יש לו שם! נקרא לו שובבי.
בתוך שנתיים שובבי הפך לכלב מופלא חזק, יפה ודייקן. גדי התפאר בכישוריו וגם בשלו. הגיע הזמן לגיוס, וגדי הגיש בקשה מיוחדת בלשכת גיוס: לשרת עם שובבי. בסתר מליבו הכין את שובבי למבחני הכלבנות בצבא, בתקווה לעבור יחד את המבחנים.
במרכז האימונים עמדו השניים יחד במשך שלושה חודשים, הוכיחו יכולות, ולבסוף נשלחו לבסיס צבאי בצפון על גבול לבנון. שם נודע במהרה הצמד כשובבי וגדי. בכל פעם שיצאו לסיור, אמרו החיילים: “שובבי וגדי יוצאים בסיור!”
השגרה התנהלה עד שבלילה קר אחד במהלך סיור שגרתי קרה אסון. נתקלו במסתננים והחלה ירי. חייל אחד נפצע, השני נהרג וגדי נעלם. שובבי נפצע בעצמו. כל הבסיס התגייס, סרקו את השטח, אבל את גדי לא מצאו.
חודשים ארוכים חיפשו הכוחות של שתי המדינות, אבל דבר לא התגלה. דליה קיבלה את הבשורה מהקצין שהגיע לביתה עם שובבי, שהחלים אך צלע ברגלו. היא ישבה בשקט, דמעותיה זולגות על לחיה וגירדה קלות את ראש הכלב. שובבי התקרבל לרגליה והניח עליה את ראשו.
הקצין דיבר על תקווה, על המשך חיפושים, על ניסים אך דליה כבר לא הייתה שם, אלא מביטה לעיני הכלב ולוחשת:
שובבי שלי, שוב אתם לבד.
מאותו יום הבחינו בכל ערב ובוקר האנשים בגינה הציבורית בזוג המוזר: אשה בגיל העמידה מטיילת לאט עם רועה גרמני צולע. היה בהם משהו נוגע ללב, שקט ואצילי. לא רבים הבינו, אבל ידעו בנפשם שזו ברית עמוקה יותר מהקשר “בעליםכלב”.
דליה נתנה פקודות בשקט, דיברה אל הכלב כמו אל בן-אדם, והוא הקשיב, רגוע, אף פעם לא נבח.
שובבי, היום נאפה חלות עם זיתים וגבינה. אתה תקבל גם. מחר שבת, נלך לירקון, תוכל לשחות כמו פעם…
חלפה שנה. ביום גשום חזר הקצין מהצבא, הביא קופסת עוגיות, חבילת בונזו וכל מה שצריך לכלב. הסביר לה בזהירות שעם לא ישמעו על גדי תוך שנה, יוכרז כנעדר. דליה הקשיבה עד הסוף, הודתה בנימוס, סגרה אחריו את הדלת, ומבט מוזר וקל הופיע בפניה:
אל תקשיב למה שהוא אומר, שובבי. גדי חי, אני מרגישה את זה.
ערב אחד דפק על הדלת בחור צעיר, זר. דליה נבהלה, אבל שובבי לא נבח. להפתעתה, הוא קשקש בזנב.
שלום, דליה, שמי יואב שמש, שירתתי עם גדי… שובבי, זוכר אותי?…
הם דיברו שעה ארוכה. יואב סיפר חוויות מהשירות, שתו תה ולעסו עוגיות, דליה הראתה לו אלבומים ישנים, צחקה ודמעה חליפות.
לפתע גמגם יואב, פניו התכסו עצב:
דליה, בבקשה אל תחשבי שאני משוגע,
מה?
גדי שלח אותי. הוא הופיע לי בחלום, ביקש להגיד שיחזור.
דליה חנקה אנחה, ידה לפה, והדמעות שטפו כמעיין. שובבי קפץ מהשטיח, נגש ליואב, נגע ברגלו ונבח.
תראי, לא יודע איפה הוא. לא ראיתי אותו במציאות. אבל נשבע לך שהוא אמר לי לשוב ולומר לך את זה.
דליה בכתה, שובבי ליקק את ידה, יואב לא העז להפריע לאמונה שביניהם. לא ימנע מהם תקווה, והיה לו חשוב למלא את הבקשה.
חלפה עוד שנה. שוב רואים את דליה ושובבי משוטטים יחד, מדברים עם עצמם, לא שמים לב לאנשים סביבם.
בחוץ שלכת זהובה. השמש משחקת בעלים, מטילה קרני אור כמו תקווה ישנה. הם הגיעו לקצה השביל והסתובבו חזרה מולו הופיע דמות גבר גבוהה, עטופה קרן שמש דועכת, מדדה ברגליו.
שובבי התכווץ, שיפשף אוזניים וקפץ קדימה. דליה שחררה את הרצועה מהיד, ושובבי רץ, מועד, משליך את עצמו לאותו אדם שהמתין שנים.
דליה עמדה, ידיה נפולות, ודמעותיה זולגות עדיין.
ולרגע שם, תחת קרני השמש בסוף השדרה, עמדו שובבי וגדי, חבוקים, כאילו לא חלפו השנים.
