הסרט האדום
רינת עומדת ליד הכיריים ובוחנת איך האדים עולים לאט מעל הסיר עם הדגן. לא הדגן המשובח, אלא ההוא, הזול מהסופר, באריזות של שלושה עשר שקלים שקית, קטן ומעט מריר. היא מערבבת, מכסה ומניחה את הכף בכיור. המקרר הישן, אמקור, מתחיל לטרטר כמו תמיד, כאילו מסכים איתה על משהו שקט.
מהחלון רואים את רחוב הבנאים. הבניינים בני חמש קומות, עצי הברוש שמשירים כל אביב עלים לפתח החלון, קיוסק פרחים בפינה. רינת גרה שם כבר שתים עשרה שנה, הרחוב כבר חלק ממנה כמו קלף ישן על הרגל, כמו הידיעה שהמדרגה הרביעית חורקת.
בועז נכנס למטבח בלי לדפוק, כמו שהוא תמיד עושה. הוא יודע להופיע. גבוה, רחב כתפיים, בחולצה אפורה שהביטה בה לראשונה כרגע, ורק אחרי רגע קלטה את זה. אבל עוד קודם עלה אליו ריח. פרחוני, מתקתק, לא שלה, לא של דאודורנט גברי, ולא עור של מושב הנהג שלו.
נו, מה נינג’ה שלי? הוא דוחף ראש לסיר ומעווה פנים בחיוך. עוד פעם מים ולחם?
דגן, עונה רינת. עם בצל.
בצל זה כבר לוקסוס. הוא מתופף לה על הכתף. חכי, עוד קצת ונהפוך זאת. “הדרים” מחכה לנו, תזכרי.
רינת מהנהנת. יודעת להנהן. לא מתוך הסכמה קרוב יותר לעייפות נטולת כוחות. שוב סחרחורות, שלישי יום רצוף, כזה קל ודק, שהעולם נוטה אחורה לרגע. יודעת שזה מהתזונה. והיא שותקת.
אכלת משהו היום? הוא שואל.
היה לי יוגורט.
בעבודה היה סבבה, ארוחת צהריים, בועז עונה ונוטל כוס מים מהברז, שותה בעמידה, משאיר בכיור ונעלם. רינת מביטה בכוס, אחר כך מכבה את הגז ומוציאה את הדגן לצלחות.
שלוש שנים של חיסכון, כבר למדה. לקנות גבינה רק במבצע, את המעיל שהיא לובשת כבר חורף חמישי תיקנה לבד בפינה, מספרה לא ראתה מהחורף ההוא שלפני שלשום. גוזרת לבד, עומדת מול המראה, לא להתקרב יותר מדי. לפעמים יוצא טוב, לפעמים לא.
לפני שלוש שנים בועז הראה לה תמונות. בית קטן בכפר “הדרים”, רבע שעה מתלאביב ברכבת. בית אבן אדום, עליית גג, עץ תפוח בגינה, באר ישנה שהיא כבר רק קישוט, חלונות תריס ירקרקים, מדרגות עץ ומושב בצל שיח בוגנוויליה.
תראי, הניח לה את הלפטופ על הברכיים. תראי בעצמך.
ורינת התבוננה. הרגישה חום דק בחזה, לא שמחה בדיוק, אבל תקווה. היא חיה כל חייה בדירות שכורות, בין קירות זרים. פתאום, בתמונות עץ תפוח.
שלוש שנים קשות, אמר בועז. אם נחסוך יחד, אם תחסכי קצת על עצמך…
כמה זה עולה?
הוא אמר. רינת שתקה.
המון.
זה בית, רינת. גינה, אוויר. את מבינה? זה אף פעם לא בזול.
הסכימה. לא מיד, אבל הסכימה. פתחו חשבון משותף. כל חודש היא מפקידה חצי מהפנסיה, ומה שיוצא מהעבודות הקטנות מהצד. עובדת חצי משרה בהנהלת חשבונות קטנה. הוא טוען שמכניס פי שלוש.
רינת האמינה.
באמון יש לה כישרון מולד. היא מאמינה לאנשים, לא טיפשות אלא דרך חיים. זה קל יותר להאמין. כשלא, צריך לבדוק כל הזמן, וזה מתיש.
החורף הראשון עבר סבבה, רינת אכלה צנוע יותר, לבושה בפשטות, זה היה קצת משחק. כאילו ילדות, שלא קונים גלידה ולכן ממציאים שמחה בדברים אחרים. מרק ירקות בזול, לקרוא מתכונים “על התקציב”, לשמוח שמצאה מבצע כמעט נהנתה מזה.
בשנה השנייה נהיה קשה יותר. הגוף סימן בשקט: חולשה ברגליים, עייפות שלא עוברת גם אחרי הלילה. לפעמים, באוטובוס, שכחה לאן נוסעת, סתם הביטה בחלון בלי לחשוב על כלום. לרופא לא הלכה בתשלום לא היה אפשר, ולקופת חולים אין כוח לתורים.
אולי כדאי בדיקות, אמרה לו.
בפרטי?
לפחות בלי תור.
רינת, את יודעת שכל שקל קובע? אולי תלכי לקופת חולים.
הלכה. עמדה בתור, הפנייה, בדיקת דם. המוגלובין בגבול התחתון. הרופא אומר: “עוד בשר אדום, ברזל, ויטמינים”.
רינת קונה את הוויטמינים הזולים בבית המרקחת. בשר אדום? מחוץ לתקציב.
בשנה השלישית היא מפסיקה להישקל. המראה אומרת מספיק. פנים חדים יותר, מעט צהבהבות מתחת לעיניים. שיער דהוי. מוצאת במוצצים במרכז קליטה מעיל טוב, כחול כהה, כמעט בלי קרעים, מתחילה ללבוש. המוכרת, אישה שרופה, רואה אותה:
מעיל טוב. ילך איתך שנים.
יודעת, מחייכת רינת.
כולנו פה יודעות, אומרת המוכרת ומחייכת לא בשמחה, אלא בהבנה.
רינת יוצאת עם המעיל. מביטה בהשתקפותה בוויטרינת חנות. עוצרת שנייה, ממשיכה.
בועז, בינתיים, ממשיך לעודד. הוא מומחה בזה ליצור אשליה שבקרוב הכל מתהפך. עוד קצת. השאון הזה, “עוד מעט” הפך למוזיקת רקע. שומעים, לא סופרים.
את אלופה, אומר כשהיא אוכלת את הארוחה הכי פשוטה. כמו לביאה. אני גאה בך.
היא מחייכת. חיוך אמיתי, אבל לא שמח. פשוט הרי הפנים יודעים מתי צריך.
לפעמים היא מדברת עם יעל, הבת שלה, שגרה בחיפה עם בעל ושני ילדים. יעל מתקשרת לעיתים רחוקות, עסוקה. רינת לא מתלוננת, לא יודעת.
אמא, איך את?
טוב. חוסכים לבית.
עוד חוסכים?
עוד מעט הסוף.
יפה, והנושא מיד מתחלף לנכדים, לעניינים, למזג אוויר.
בסתיו השלישי, הכל מריח יותר חזק. רינת חושבת שהגוף, נטול מזון, מדגיש ריחות חדשים. ריח בושם בחולצה של בועז עולה פתאום באוקטובר ההוא, כשהיא עומדת במטבח עם הדגן. חושבת שזה דימיון.
פעם שנייה בנובמבר. בועז חוזר מאוחר, מבסוט, לחיים ורודים, אומר שהיה ישיבת צוות. היא עוזרת לו להוריד את המעיל שוב אותו ריח. פרחוני, יקר, בטוח לא שלה.
עייף? שואלת.
הרגו אותנו היום, מפהק, הולך למקלחת.
היא תולה את המעיל, עומדת שנייה ליד המתלה, ואז הולכת לחמם את הדגן.
יש לה כישרון נלמד: לא לחשוב על מה שלא רוצה בו. לזרום הלאה, מתברגת לראש אחר. לא כי מפחדת מבועז, לא מריב אלא ממה שיתרחש אם תתמודד. תצטרך לעשות משהו.
החשבון המשותף ממשיך להתמלא. בועז מראה לה דוח. המספרים עולים לאט, אך עולים.
את רואה? הוא דוקר תמיד את המסך. עד האביב נהיה מוכנים.
מה הצעד הראשון?
לדבר עם הבעלים של “הדרים”, לבדוק תנאים, להתמקח. יש ענינים.
היא מהנהנת. אין לה מושג בעניינים זה הקטע שלו. הוא דואג היא חוסכת. ככה הסיכמו.
בדצמבר פתאום יותר איחורים. מסיבות חברה, מסביר. כולם עושים, אי אפשר להיראות שונה.
ואז, בלילה בין שישי לשבת אחד, הוא חוזר באחת לפנות בוקר, ונראה… לא כמו מישהו שישב שבע שעות עם קולגות. נראה רענן, עיניים טובות, תנועות אטיות, הקול רגוע, לחיים ורודות כי היה לו טוב. לא יין, לא עייפות.
עשית חיים? שואלת.
אצלנו זה חלק מהתפקיד… אבל ב”הדרים” יהיה שקט. בלי מסיבות חברה.
הוא מנשק אותה במצח והולך לישון. רינת יושבת ערה במטבח. המקרר טרטור, בחוץ יורד גשם.
בינואר מוצאת קבלה. באקראי. רצתה לנקות את הז’קט שלו, הכחול, מהסילבסטר. הז’קט על כסא בחדר. רינת מוצאת פתאום כיס צדדית.
קבלה. מסעדת “צדפים”, רחוב הנביאים. תאריך: עשרים ושמונה בדצמבר. סכום.
רינת בוהה בסכום. מחזירה את הקבלה לכיס, מביטה מהחלון. מהחוץ עוברת אשה עם כלב, הכלב מושך והיא לא ממהרת.
הסכום היה שווה לכל התקציב החודשי למזון כל הדגן, הפסטות הזולות, התה. כל המלאכה המדוקדקת להגיע לקצה החודש.
היא תולה את הז’קט, חוזרת למטבח.
המקרר טרטר.
רינת מוזגת לעצמה מים, שותה, ממלאה שוב.
בועז בעבודה. היא עובדת מהבית, היום אין הרבה מסמכים. לבד.
חושבת מי אוכל ב”צדפים” בדצמבר? היא אף פעם לא הלכה לשם, רק ראתה פרסום בתחנות אוטובוס; אולם יפה עם מפות לבנות. בסכום כזה אי אפשר לבד.
העשרים ושמונה בדצמבר, הוא אמר שהולך לפגוש חברים מהאוניברסיטה. חזר בעשר, לא הריח מיין הריח היה… אחר.
לא קובעת מיד מסקנה. יודעת לשמור מרחק מהמחשבות.
בערב, כשבועז חוזר, תוהה עליו אחרת. לא עוינת, לא מדקדקת פשוט מסתכלת.
איך היה היום? מתרצה מנעליים.
בסדר, היא עונה. אכלת?
כן, נשנשתי.
חיממתי מרק.
מעולה.
יושב, אוכל, גולל בנייד. רינת עם כוס תה ממול. נראה שליו. בלי טיפה דאגה.
בועז, היא אומרת פתאום.
אהה?
המסעדה “צדפים” יקרה?
הרגע מביט לעיניה שניה, לא יותר.
אמא, מאיפה לי? אף פעם לא הייתי.
סתם ראיתי פרסומת, משיבה.
חוזרת לשתות תה.
פברואר קר ושקט. רינת הולכת במעיל מעמותה, מתחממת בתה, קופאת באוטובוס. הסחרחורות מתחזקות. הולכת שוב לקופה תשובת הרופאה, כמו לפני שנה: המוגלובין נמוך, תאכלי טוב יותר, ויטמינים.
לוקחת ויטמינים, מגיבה.
אילו?
רינת מוסרת. הרופאה שותקת.
אלה הזולים. אפשר להמשיך, אבל…
אין לי אפשרות, עונה רינת.
הרופאה לא מתווכחת.
בחורף בועז פתאום הופך שמח ואנרגטי. מתחדש חגורה חדשה, נעליים יקרות, לא דומות למה שקנה פעם. מגפיים חומים כהים, יפות, אלגנטיות.
חדשות? היא שואלת.
היה מבצע, משיב. הקודמות קרסו.
מבצע, חוזרת אחריו.
הוא מהנהן.
ואז, בתחילת מרץ, היא רואה התראה על הנייד שלו. צג נדלק. בועז באמבטיה, והיא ליד הספר.
שם האולם: “דני מוטורס”.
נושא: “הקורולה שלך מוכנה, סידור אדום לפי הזמנתך”. מחכים לך.
הספר ננעל. “סידור אדום” זה סרט כזה ששמים על אוטו בקניית מתנה יוקרתית עם עיטור אדום ענק בפרסומות. “תן מתנה אהבה”.
היא בלילה מחברת בין הנקודות.
דגן עם בצל.
ויטמינים ב-13 ש”ח.
מעיל יד שנייה.
זמן אחרון במספרה לפני כמעט שנתיים.
החשבון המשותף.
למחרת מתקשרת לבנק לשאול מה היתרה. מחכה לתשובה, ניתקת.
הסכום בחשבון חצי ממה שהיה צריך להיות לפי התוכנית. חצי. שתי שנות חיסכון.
היא יושבת ליד שולחן המטבח, מביטה על מפה עם כתם קטן של קפה שהיא כבר חודשים מנסה להעלים לשווא. כתם ותו לא.
רינת! בועז קורא מהחדר. שמתי מים לתה?
שמתי, היא עונה.
קמה, ממלאה מיחם, שמה על האש.
חולשה ברגליים חדה היום. בהתחלה בכלל לא עוקבת אחריו. אבל אז, יום חמישי אחד, כשהוא מודיע שיש לו פגישה עם שותפים יוצאת מהבית חצי שעה אחריו. היא משכנעת את עצמה לטייל ברחוב.
הרכב שלו, הישן, לא חונה במשרד או במסעדת עסקים אלא ליד קניון גדול ברחוב דיזנגוף. היא מגלה אותו כשהיא עוברת.
נכנסת, עולה לקומה שנייה שם רואה אותו עומד ליד דוכן תכשיטים. איתו אישה צעירה, אולי בת שלושים וחמש, אולי יותר. שיער בלונדיני, אסוף, מעיל בצבע שמנת. עומדים קרוב כמו אנשים שמכירים זמן.
היא עומדת מאחור, עושה את עצמה כותבת SMS.
בועז מדבר, האישה צוחקת. המוכר מוציא משהו, מניח על משטח קטיפה שרשרת, או צמיד? היא לא רואה. בועז משלם בכרטיס, היא לוקחת את השקית, פונה ויוצאים יחד.
רינת נשארת מאחור.
אנשים מסביב, קולות, ריח קפה מהפינה.
רינת יוצאת לאט. בחוץ מוצאת ספסל, מתיישבת. מרץ, אדמה עוד רטובה הספסל יבש. מביטה לכביש. מכוניות, שלולית.
היא לא בוכה. בפנים הכל נהיה דחוס ודומם, כמו אדמה בחורף לא ריק, לא כואב דחוס ושקט.
אחר כך הולכת הביתה.
בימים שאחר כך היא מתפקדת. מבשלת, עובדת, צופה בטלוויזיה. בועז אותו בועז עליז, מעודד, מדבר על “הדרים” ועל הבית.
אולי נוכל לעשות תשלומים עם הבעלים, ואז לא נצטרך את כל הסכום מיד, הוא מציע.
וכמה יש לנו עכשיו? היא שואלת, סתם, כאילו לא יודעת.
לדעתי הגענו יפה… אני צריך לבדוק.
תבדוק.
אחר כך, מפספס ובולע רוק, מתכוונן לטלוויזיה.
בערב היא מתקשרת ליעל.
אמא, הכול בסדר? את נשמעת שונה…
עייפה.
עדיין חוסכת?
כן.
אמא, אולי תקני סוף סוף דירה פה, בעיר. למה דווקא כפר?
בועז רוצה.
ואת?
היא שותקת רגע.
גם אני. יש שם תפוח, בוגנוויליה…
טוב. בסדר, יעל מגיבה בטון הזה של הבנות הגדולות שמרגישות שאת תמימה.
הכול טוב. מה איתך?
מסיימות לעדכן על הילדים, קניות. רינת נשארת עם הטלפון, חושבת על עץ התפוחים, האם היה בכלל או רק תמונה שהביא לה כי ידע שכפר ועצים מרגשים אותה.
שלושה ימים אחרי, היא מתקשרת לדני מוטורס. סתם.
אני מתעניינת בקורולה חדשה, אומרת לאיש המכירות.
אחלה רכב, עולה קולה על הקו. לפני שבוע מסרנו אחת עם קשירה אדומה, מתנה של גבר לאישה. זה היה ממש מקסים…
קשירה…
גדולה כזאת, עם סרט אדום ענק. הכל בהזמנה.
תודה, היא סוגרת.
פותחת את החשבון באתר. יש לה גישה, כי בהתחלה היא זו שסידרה. בודקת כניסות, הפקדות. הכסף שלה כל חודש יפה. שלו הרבה פחות, ולא תמיד.
מוציאה פנקס. דף חדש. כותבת ורושמת הוצאות והכנסות. שעה, שעתיים המקרר טרטר.
בסוף זה מתברר: היא שלוש שנים חוסכת, אוכלת פחות, לבושה מחנויות יד שנייה, מוותרת על רופא, גוזרת שיער לבד מול הראי חלק מהכסף נעלם כל חודש. שם, ליד תכשיטים במרכז הקניון עמדה אישה שמנת; בועז שילם בשקט, בטבעיות.
הייתה קבלה מ”צדפים”, וסרט אדום באולם התצוגה.
וריח בושם זר בחולצה.
רינת סוגרת את הפנקס. הולכת לחדר. בועז בכורסה, מסתכל בחדשות.
רוצה משהו לאכול? לוחשת.
לא, תודה, כבר מאוחר.
היא נשכבת. הוא נכנס אחריה. אחרי זמן מה נרדם.
רינת לא נרדמת. חושבת לא עליו אלא על עצמה. מתי לאחרונה רצתה משהו לעצמה, משהו שהוא לא תרופה ולא שכמיה חמה, אלא פשוט נעים וטוב.
קפה טוב. היא מתה על קפה אמיתי, טחון, חזק. כבר שנה וקצת קונה קפה נמס בשקיקים, כי חוסכת.
גבינה עם עובש. אכלה בפעם האחרונה חמש שנים קודם. אהבה אותה עם ענבים ולחם, ככה סתם, בערב, לחג קטן.
צדפות אכלה פעם אחת, כשהייתה צעירה בנופש באילת.
הופכת צד.
ההחלטה לא הגיעה באותה לילה. היא תפחה לאט. בבוקר, היא כבר הייתה שם חדה ורגועה.
בימים שאחר כך מתנהלת כרגיל. בישולים, עבודה, שיחה עם בועז הוא לא עולה על כלום, או עושה את האלוף הטוב. לא משנה כבר.
בחמישי, היום הקלאסי של ה”הימשכות לאחר העבודה”, היא עוקבת אחריו עד הסוף. לוקחת את המעיל האפור הישן, עולה לדרך.
הוא פוגש את אותה אשה. נפגשים בבית קפה קטן ברחוב שערי צדק, משם מטיילים יד ביד. בגן הירקון, פינה צדדית, לא הרבה אנשים. רינת מרחיקה, צופה מאחורי שיח. רואה אותו מוציא משהו מהשקית, היא פותחת, הם מתקרבים בועז שם לה ידיים על הכתפיים ומנשק אותה.
רינת מסתכלת, אחר כך מורידה עיניים. הידיים, דקיקות, בכפפות דגימות, קפואות.
עוד רגע והיא מתרחקת הביתה.
בדרך שקטה, אוטובוס ליד החלון, גשם מתחיל שוב.
בבית ישר נכנסת לחדר, מוציאה את המזוודה הגדולה מארון הבגדים, ושמה דברים. לא את הכל רק מה ששלי. פריטים חמים, תעודות, פנקס חיסכון אישי, כל מה שחסכה בצד. טלפון, מטען, ספר.
המעיל הכחול תולה בכניסה, לוקחת את הז’קט היין אותו לא לבשה כבר שנים. טיפה דחוק, אבל מרגיש אחר.
כותבת פתק: “תודה על הסרט האדום ועל החשבון ב’צדפים’. מקווה שהיה לך טעים”.
מניחה אותו על המפה ליד כתם הקפה.
לוקחת את המזוודה, מביטה על מקרר אמקור, שומעת את הטרטור.
טוב, אומרת בקול שקט, להתראות.
יוצאת. המפתח מתחת למגבת בכניסה.
ברחוב הבנאים הכל כרגיל. אנשים חוזרים, כלב מושך, קיוסק פרחים מאיר פינה.
הולכת.
יודעת לאן.
יש סופר ענק “פיאנו מרקט”, שתי פינות מכאן. תמיד חלפה ליד, אף פעם לא נכנסה. שם יקר יותר, ברקע השירים שקטים, המדפים מלאים בצבעים, בפירות טריים יפים.
רינת נכנסת.
פנים ריח קפה ולחם טרי, מדף דגים מבריק. טונה כחולה, יפהפיה, בשר אדום עסיסי. היא מצביעה.
תשים לי חתיכה הזאת, תודה.
ככה?
בדיוק.
ממשיכה, מוצאת צדפות במקרר ייעודי, חבילה של שש.
עוברת לגבינות בוחרת גבינה כחולה יוקרתית, אחרי שהריחה מהקופסא.
קונה גם לחם אמיתי, כפרי, עגול וחום. קפה טחון טרי, אתיופי, שקית כחולה. “ניחוח אוכמניות ושוקולד”, כתוב.
בקופה היא משלמת, הסכום לא קטן, אבל היא שקטה.
הולכת לגסט האוס קטן, חדר קטן ונעים בפאתי העיר.
בשולחן הקטן היא פורקת את הכל: דג, גבינת עובש, צדפות, לחם, קפה.
מבקשת מהפקיד פותחן, פותחת צדפות. לא הכי יפה אבל לבד.
אוכלת. צדפה ראשונה, שניה, טונה, לחם, גבינה. בסוף קפה, אוכמניות ושוקולד בפה.
אוכלת וחושבת על עצמה, לא עליו. על זה שצדפות מריחות כמו אז באילת. טונה נימוחה, גבינה בדיוק כמו שזכרה, חריפה ובעדינות.
והיא לא נינג’ה, לא לוחמת אלא אדם שמבין את ההבדל בין דגן זול למאכל עשיר. שיכולה לשבת בשקט לאכול אוכל טוב. שלוש שנים הייתה לא פה ועכשיו חזרה.
שותה טיפת קפה, העיר מרעישה ברקע.
טוב, רינת לוחשת לעצמה, שלום.
ולוקחת עוד קפה.
היא לא יודעת מה הלאה, לאן תעבור, מה תדבר עם בועז, אם בכלל. לא יודעת אם אי פעם תמצא עץ תפוח עם ספסל בצל בוגנוויליה. לא יודעת אם תתקשר לבת או תחכה. לא יודעת אם מחר יכאב.
היום זה מספיק.
היא נוגסת עוד לחם עם גבינה, מתבוננת באור פנס בחוץ נידלק ואז עוד אחד.
זה, בינתיים, מספיק.
***
בבוקר מתעוררת מוקדם. תקרה זרה, כתם ליד הוילון. היא קמה, מתארגנת, מביטה במראה פנים עייפות מעט חדות, עיגולים תחת העיניים, אבל משהו בהן אחר.
לא מתמהמהה. תיק, ז’קט בורדו לובשת. שוקלת להתקשר ליעל, אבל קודם… קפה בארוחת הבוקר במלון. חביתה, טוסט, קפה אמיתי, לא ממים חמים.
הקפה מגיע בכוס זכוכית קטנה אוחזת בשתי ידיים, כאילו זה דבר חיוני.
לידה יש אישה מבוגרת עם ספר. קוראת, שקטה, לוגמת.
רינת מתבוננת נשים שאוכלות לבד לא נראות בודדות, אלא בדיוק כך עסוקות בעצמן.
אוכלת, לאט.
מסיימת, כותבת לוולנטינה חברתה: “פנויה להגיע? יש מה לספר”.
תוך שניה: “בואי. שמתי מים”.
מכניסה את הטלפון, משלמת, יוצאת.
מרץ מריח קצת שונה. אוויר רטוב, סימן שהאדמה חוזרת לחיות.
רינת עומדת בכניסה, מגביהה צווארון, הולכת לתחנה.
הולכת בלי לחשוב, הפעם הרגליים בסדר. האוטובוס מגיע, מתיישבת ליד החלון.
העיר רצה בחוץ: דירות, שדרת עצים, חנות בגדים זולה, שלטים. רינת מגלה שכבר מזמן לא שמה לב לחוץ הייתה שקועה מרוב חישוב.
העיר חיה. גם בלעדיה.
היא תספיק להשלים.
האוטובוס נעצר ברמזור אדום. במכונית לידה אישה שרה חופשי עם הרדיו.
ירוק ממשיכים.
רינת נשענת, הטלפון דומם. בועז אולי עוד ישן, או כבר קם, או יודע עניין שלו.
לה יש את שלה.
ולנטינה תחכה עם תה ושיחה ארוכה.
יהיה קשה זה ברור, בלי פנטזיות. לא מחכה שמחה מתוקתקת. יהיו מבוכה, עייפות, פחד, שאלות בלי מענה.
אבל גם דברים אחרים:
קפה שמריח אוכמניות.
צדפה שמריחה ים.
מראה שמותר לה פתאום להביט אליו באריכות.
זה לא הרבה. אבל זה לא שום דבר.
האוטובוס ממשיך. העיר בחוץ אפורה וחיה.
ורינת מסתכלת החוצה. חושבת עץ תפוח אמיתי עוד יבוא. בוגנוויליה צומחת. בית עם ספסל מגיעים, לא מקבלים.
יום אחד.
לא עכשיו. עכשיו אוטובוס, חלון, מרץ שמריח בין חורף לאביב.
וזה, מוזר, דווקא לא רע בכלל.
