לקולגות ולחברות של סיון לא היה קל להסתיר את הקנאה – היא כבשה את ליבו של גבר בוגר ומבוסס. דני, שהיה מבוגר ממנה בחמש עשרה שנה, היה המנכ”ל של החברה בה עבדה.

לחנה קנאו כל החברות והקולגות היא הצליחה לכבוש את לבו של גבר בוגר ומבוסס. נעם היה מבוגר ממנה בחמש עשרה שנים וניהל את החברה בה עבדה.
רק הגיעה אלינו וכבר מתחתנת, ריכלו מאחוריה.
עלתה לגדולה,
בדיוק כך.
בעצמה חנה לא התגאתה במערכת היחסים שלה עם הבוס. הקשר שלהם התחיל הרבה לפני שהתקבלה לעבודה. בעצם, היא אפילו לא ידעה שהוא המנכ”ל כשהגיעה לראיון ניגשה מתוך סקרנות בלבד. בכל זאת, היא התקבלה מיד, למרות שנעם התעקש שהוא בעצמו לא היה מעורב בבחירה. כל הגיוס נעשה על ידי מנהלת משאבי האנוש שהחליטה לפי קורות החיים והניסיון בלבד.
בהמשך, חנה גילתה כמובן במה מדובר וביקשה לשמור על קשר בשקט. אבל כידוע, כל סוד נגלה לבסוף. הרי הרומן ביניהם לא נשאר בגדר שמועה, כל עובדי המשרד דיברו על אלמן מצליח והצעירה היפה שנכנסה לחייו.
חנה מעולם לא התרברבה ביופייה, והאמינה שמקומה בתפקיד בזכות חריצותה. אך קנאיות בכל זאת פטפטו:
עוד לא עברו שנתיים ממותה של רונית, וכבר נעם חושב על חתונה.
רונית הייתה המנהלת הקודמת של החברה ואשתו הראשונה של נעם. חיו יחד עשור, ואז היא נהרגה בפתאומיות והשאירה לו את כל ההון והעסק.
נעם הפך מיד לשידוך הכי מבוקש בעיר, אבל בתקופה הראשונה אחרי אובדן אשתו הסתגר בעצמו, מה שרק הרשים עוד יותר את הנשים סביבו.
נאמן אמיתי…
כמו ברבור! נאנחו בדמעות.
נעם לא היה דון ז’ואן או יפה תואר במיוחד, אך משך לא מעט מבטים בעיקר בזכות חשבון הבנק שלו. אבל חנה, כך היא טוענת, התאהבה בו ממש לא בגלל הכסף.
ההיכרות שלהם הייתה הכי יומיומית שיש הוא נכנס בה עם עגלת קניות בסופר, קרע לה את הגרביון והרס לה את הנעליים… וגם כעס עליה שהיא נדחפה בתור.
חנה לא נבהלה. היא ענתה לו בחזרה בצורה חדה כל כך, שהוא שילם לה על כל הקניות ורץ אחריה ברחבי הקניון כדי להתנצל.
בבקשה, תסלחי לי, היה לי יום נורא, אמר נעם. אולי תרשי לי לעזור עם השקיות?
לא, תודה. אני עם הרכב, אסתדר לבד, ענתה חנה.
למעשה, לחנה לא היה שום רכב. היא פשוט חיכתה שהוא ימשיך בדרכו והלכה לתחנת האוטובוס. למזלה, או שלא למזלה, גם נעם נסע באותה הדרך, ראה אותה מחכה לאוטובוס ועצר לידה.
תעלי,
לא, תודה,
אני פשוט לא זז עד שתיכנסי, התעקש. חסם את הכניסה לתחנה וכל שאר הממתינים כבר שכנעו אותה שתעלה, כדי שסוף סוף תזוז התחבורה.
לבסוף ויתרה.
נעם התגלה כאדם נעים ונחמד, כל עוד לא הרים את הקול או דרס עם העגלה… חנה אפילו חשבה שאולי היו יכולים להיות חברים במצב אחר, אבל לנעם היו כוונות רציניות יותר. הוא היה ממש מאוהב, ולא דמיין שימצא אחרי רונית עוד מישהי שתתאים לו.
ופתאום הופיעה חנה שונה לגמרי מרונית, גם באופי וגם במראה.
ועדיין, היה בה משהו שתפס אותו חזק. עד כדי כך, שברגע שלמד איפה היא גרה, החל לחכות לה מדי ערב ליד הדלת. בסוף חנה התרצתה ויצאה אתו לדייט, ומשם התקבלה לעבודה בחברתו. האם זה היה רק צירוף מקרים? אולי.
לנעם לא היה אכפת מה אומרים העובדים מאחורי גבה של חנה. הוא היה מאושר והראה את אהבתו בלי בושה. הוא לא פילֵק לה מתנות יקרות, אבל הקדיש לה המון תשומת לב.
חנה אהבה בעיקר את הדרך שבה הביט בה. לא פחות, היא אהבה את הדירה הגדולה במרכז תל אביב, את הרכב המשפחתי החדש ואת העתיד הבטוח שצפוי להם יחד. במהרה ארזה חנה את חפציה, עברה לגור איתו והכירה את אמו, סבינה לוי.
סבינה ניהלה אורח חיים שקט אויר שמעה בקולו של הבן. אחרי שנעם נותר לבד, הביא אותה אליו הביתה. היא בישלה, ניקתה וגיהצה חולצות, דאגה לסדר יום ולבית.
הגעתה של חנה לא הפריעה לסבינה להמשיך ולנהל את משק הבית, וגם חנה הסכימה בשמחה לאכול מה שבישלה החמות. הכל באמת היה טוב… עד שנעם החליט להציע לה נישואין.
חנה הרגישה מוזר מכך שהוא עדיין עונד את טבעת הנישואין, גם אחרי מותה של רונית.
אני מרגיש שעדיין יש בינינו קשר, הודה לפניה. זה הפריע לה מאוד, והיא ביקשה ממנו להוריד את הטבעת.
בסדר, היסס, אם זה מפריע לך, אוריד.
אתה לא נשוי, אבל זה נותן לי הרגשה כאילו אני יוצאת עם גבר נשוי, הסבירה, והוא הסכים. הוא שם את התכשיט במגירה ושכח ממנו.
כשהגיע רגע ההצעה, שלף מהכספת קופסה עם טבעת ירושת המשפחה ובתוכה יהלום מדהים.
הכל היה מושלם: מסעדה יוקרתית, מוזיקה חיה, כוס יין ובתוכה, אלוהים ישמור, הטבעת.
חנה כמעט נחנקה מהיין כשגילתה מה יש בתחתית.
התנשאי לי? שאל נעם, נוטל את הטבעת מידיה ומתכונן להלביש לה. אך חנה הסיטה את ידה:
לא.
מה זאת אומרת לא?! לא הבין.
אני לא רוצה את הטבעת הזו.
זו ירושת המשפחה! אין עוד כזאת! את יודעת בכלל כמה שווה הדבר הזה?! התרגז נעם.
זה לא מעניין אותי. אני לא יכולה לענוד משהו שהיה שייך לאשתך המנוחה.
למה?
זו פשוט אמונה רעה.
שטויות!
אולי תציע לי גם ללבוש את השמלה שלה?! אמך אמרה שהיא עדיין שמורה בין החפצים.
שמלה אפשר כבר לקנות חדשה, אבל על תכשיטים לא תכננתי לבזבז, יש לנו זוג טבעות נדירות תראי איזו עבודת זהב!
אני לא רוצה משהו ישן של מישהי אחרת. גם עליך אני לא רוצה לראות את הטבעת הזאת, אמרה. אתה יודע בדיוק איך אני מרגישה לגבי זה.
זאת ההחלטה הסופית? שאל במבט קשוח.
כן. סליחה, קמה חנה מהשולחן. הערב נהרס.
כנראה שאנחנו צריכים הפסקה, סיכם נעם.
גם אני חושבת כך.
חנה עזבה, נעם לא השאיר אותה. המוסיקה המשיכה, המלצר הביא את המנות, והקופסה עם הטבעת נשארה מונחת.
בעבודה חנה השתדלה לא לפגוש את הבוס. נעם הסתגר במשרד ולא יצא. בערב הלכה חנה להוריה, ששמחו לקבל אותה, המליצו לה לפרק את האירוסין ולחפש מישהו בגילה:
את בחורה חכמה ויפה. למה לך נעם, מבוגר ועוד אלמן?
חנה לא ענתה, לא הייתה לה תשובה. מצד אחד נעם היה מועמד מוצלח לנישואין, מצד שני הקשר החזק מדי עם רונית הפחיד אותה.
המצב התמשך כמה ימים. נעם לא התקשר, חנה גם היא התרחקה, ואז אף לקחה ימי מחלה. המשרדים התמלאו שמועות שהבוס והיפהפיה כבר לא יחד. נעם הגיע לעבודה קודר מתמיד, כעס על כל עובדים, אפילו סבינה חשה זאת.
היא ניסתה לשוחח עם הבן על חנה, אך קיבלה תגובה לא ברורה ומעט עוינת.
המצב הכביד על סבינה, אהבה מאוד את הילד שלה ולא רצתה שיחיה בעצבות. לבסוף, נסעה אל חנה:
סבינה?! חנה הופתעה. לא ציפתה לאורחים.
שלום ידידה, איך את מרגישה?
לא משהו, חולה קצת.
בגלל זה עברת לגור אצל ההורים? כדי שאני לא אדבק? חייכה סבינה.
לא בדיוק, הסמיקה חנה.
אז תחזרי. נעם משתגע בלעדייך.
לא ממש נראה ככה, צמצמה חנה שפתיים.
הוא גאה ולא מספר לי מה קורה ביניכם. אתם הרי אוהבים זה את זו, לא?
הוא רוצה שאתקשט בטבעת שהייתה שייכת לאשתו הקודמת.
אז אם לא הייתה הטבעת, הכל היה מסתדר לדעתך?
צריך להיפרד ממנה… למכור ולקנות חדשה. אני לא מסוגלת לחשוב שאני אמורה “לרשת” את חייה של מישהי אחרת, אפילו האנרגיה שבאבנים נשארת שם.
אני מסכימה איתך, יודעת לאן את חותרת. נעם עדיין לא מוכן לזוגיות חדשה, הוא אוחז חזק מדי בעבר.
אי אפשר לבנות חיים חדשים על חורבות ישנים, סבינה אמרה חנה. תודה שבאת. שמחתי לראותך.
סבינה עזבה בלב כבד. היא ידעה שכל זה נובע ממשהו עמוק בהרבה מאשר סתם טבעת.
שבוע המחלה הסתיים, והיה צריך לחזור לעבוד. חנה לא ידעה מה לעשות עם נעם. בינתיים לא יצר קשר, והיא נפגעה. החליטה לכתוב מכתב התפטרות ולחפש מקום אחר.
נעם חתם, לא אמר מילה רק ישב קפוא במשרדו.
אתה מתנהג כילד ולא כגבר, אמרה לו חנה בצאתה.
את אשמה! אף אחת לא סירבה לי אף פעם
חנה לא ענתה. היא ראתה על אצבעו של נעם חזרה הטבעת הישנה, הבוהקת רגע כשהחזיר לה את הטפסים.
“אין מה לעשות, בחרתי נכון. הוא לא ישחרר את רונית לעולם,” חשבה ולבבה פתאום נהיה שליו.
נעם נשאר בכעסו עוד הרבה זמן, לא מבין למה חנה לא העריכה אותו הגבר שהכלות בתל אביב חולמות עליו.