תקשיבי, יש לי סיפור שאני חייבת לספר לך כזה שממש קרה לי, ואני עדיין מזועזעת כשאני נזכרת בזה. אז ככה, זה היה בוקר קצת מוזר, כזה שמההתחלה הרגשתי שהולך לקרות משהו יוצא דופן. השמים בתל אביב התכסו בעננים אפורים וכבדים, היה לח כזה, מרגישים שעוד שנייה תתחיל סופה רצינית. בכל זאת, למרות ההרגשה, החלטתי שהיום אני לא דוחה יותר חייבים להוריד את הענפים היבשים מהתפוח (כן, יש לנו עץ תפוחים ישן בחצר ליד הבית).
עוד לפני ששתיתי את הקפה כמו שצריך, הבאתי את הסולם, שמתי אותו כזה, ממש ביציבות על הגזע, בדקתי כמו שצריך שלא יזוז. התחלתי לטפס, שניים-שלושה שלבים למעלה, הושטתי את היד עם המזמרה, וממש שנייה לפני שחתכתי את הענף הראשון פתאום אני מרגישה שמישהו מושך לי במכנס מאחור. נשבעת לך, לרגע הייתי בהלם.
אני מסתכלת למטה, ומי אם לא הכלב שלי, ברק (כן, עומר קרא לו ברק), מנסה לעלות אחרי על הסולם. שורט את השלבים עם הציפורניים, כולו נלחץ ומביט עליי במבט כזה שלא הכרתי כאילו הוא רוצה להגיד לי משהו דחוף.
אני כזה, “ברק, מה נהיה, למה אתה משתגע? תרד!” עם חיוך קצת עצבני כי וואלה, פחדתי שהוא יפיל אותי. ניסיתי לדחוף אותו בעדינות, אבל הוא בשלו ממשיך לעלות קצת, שם את הרגליים על הסולם ואז פשוט תופס לי את המכנסיים בשיניים ומתחיל למשוך בכל הכוח.
באמת שכעסתי עליו. אמרתי לו, “ברק, נפלת על הראש? תעזוב אותי!” אבל הוא לא הפסיק, רק נבח יותר חזק ומשך אותי מטה. לרגע חשבתי שהוא משחק, אבל משהו בעיניים שלו לא היה משחקי בכלל. זה היה מבט אחר, דרוך כזה, כאילו הוא מנסה להגיד לי ברצינות “תעצבי, משהו פה לא בסדר”.
ניסיתי לעוד לעלות שלב ובדיוק כשהרפיתי רגע, ברק מושך אותי כזה חזק שאני ישר נאחזת בשתי ידיים בסולם. טוב, כאן הבנתי שזה לא נתון למשא ומתן. ירדתי למטה, כל הדרך מסננת, “די כבר, אני אסגור אותך אם תמשיך.” הוא פתאום הרכין ראש כאילו מתבייש, אבל זה לא עזר הכנסתי אותו לכלוב, סגרתי את הדלת. אמרתי לעצמי שעכשיו אוכל לסיים בנחת.
וזהו, את לא מאמינה מה קרה. בקושי אני שמה רגל על שלב ראשון של הסולם נשמע פתאום קנאק חזק מעליי, ממש רעש של עץ נשבר. אני אפילו לא מספיקה להבין, אני מסתכלת למעלה ורואה ענף יבש, ענק, משתחרר מהעץ ועף בדיוק לאן שהראש שלי היה שנייה לפני. הוא מתרסק על הקרקע ב-בום, נשבר לחתיכות, ונוגע כמעט בי.
הפנים שלי לבנות כמו גיר, ולעוד רגע אני פשוט עומדת שם, מרגישה איך הלב שלי דופק חזק באוזניים. אני מסתכלת על הענף, ואז מסתכלת חזרה לכלוב של ברק. הוא יושב, מציץ עליי מבעד לסורגים, עם העיניים הטובות שלו וזנב שמזיז מצד לצד, כזה שאומר “הבנת כבר?”
ניגשתי, פתחתי את דלת הכלוב, התכופפתי אליו וברק דוקא נכנס אליי מתחת לידיים, מתלטף אליי כולו. חיבקתי אותו סביב הצוואר ולחשתי לו: “ברק, הצלת לי את החיים.”
מאותו יום, בחיים אני לא מתעלמת מהאינסטינקטים של הכלב שלי. באמת, יש להם תחושות שאי אפשר להתווכח איתן והוא החברים הכי טובים שיש.
