הציפור
יעלי! את מה זה מתעכבת?! מחכה לך פה כבר נצח! תתיישבי! מרים, שכנתה של יעלית ברוך (או, כמו שכולן קראו לה רותי), הזיזה את עצמה על הספסל ומתמקמת.
מה הפלא, ערב כמו של תל אביב באביב! בשביל מה לשבת בבית? רק הטלוויזיה וגולי החתולה שם – שעמום חיים! ובחצר, אביב! אמנם רק אפריל, אבל מזג האוויר כבר נהדר. אפילו עץ הדובדבן, שנטע פעם רפי, בעלה המנוח של מרים, דווקא תחת החלון, התעורר והתמלא בפריחה. ועל הספסל, שגם אותו עשה רפי במו ידיו (מרים צבעה אותו שוב בשבוע שעבר!), כבר ממש מחכה שיתיישבו עליו ויתחיל הפטפוט השגרתי בין השכנות על הילדים, הבריאות ומה זה בכלל אהבה.
נו, על מה עוד נשים מדברות הרבה? וכמה שלא יכירו אחת את השנייה, תמיד פתאום יצוץ איזה פרט חדש מהעבר, ויש סיבה לעוד שיחה. הילדים גודלים, הבעיות רפואיות מצטברות, והאהבה? איפה אהבה? יש תמיד פחות משתמיד, נכון? בכל זאת, לכל אחת יש תקווה שמישהו יספר איך זה, כשמישהו אוהב אותך באמת. מקשיבות, לוקחות נשימה עמוקה וזה עושה קצת יותר קל בלב. גם אם אצלך הכל ריק, אם למישהי אחרת יש – זה אומר שעוד לא נגמר הסיפור ההוא. יש! זורק אור, מחמם, נותן חיים
מרים ברוך (או בקיצור: רותי) הכירה את יעל בערך מאז שלמדה ללכת יותר מחמישים שנה על אותה קומה ברחוב אדם הכהן בגבעתיים. כשהיו בנות שניהם האמהות לא היו טורחות בכלל לנעול דלתות. אם הילדות לא בדירה אחת, אז בשנייה. אחר כך התחילו לנעול אחרי שיעל ומרים “ברחו למצוא מזל”.
היו אז בנות שש, פחות או יותר.
ליעל הגיעה הסבתא מירושלים. וסיפרה להן שהכי חשוב בחיים לתפוס את ציפור המזל בזנב ולשמור אותה אצלך ואז הכל יסתדר. חיים קלים ונוחים, וכולם מרוצים.
שתי הילדות לא כל כך הבינו מה זה חיים קלים, אבל רצו שיהיה להורים נוח, שלא יריבו. אז חיפשו ציפור כזו.
במיוחד כשיעל אמרה שהיא יודעת בדיוק איפה הציפור הזאת גרה בדירה ליד, אצל דייר מוזר עם קול חורק. לפעמים הוא מוריד אותה לחצר. ציפור ענקית, צבעונית, צורחת ומוזרה. בטוח שזה היא ציפור האושר! הרי גם בגן החיות לא ראו כזאת. היו בטוחות שזהו זה.
התארגנו קפדנית למסע מצאו אצל רותי בכלוב קררים ישן ששימש פעם לארנבת מסבתא. צריך איפה לשים את הציפור, נכון? אי אפשר כל הזמן להחזיק בזנב! הידיים יתעייפו ומה עם הגלידה (שהרי ברור, נעשה ברגע שנהיה מאושרות)? לקחו איתן גם לחם ועוגיות למי יש מושג מה הציפור אוהבת. יעל הוסיפה שוקולד. כי ברור שכולם אוהבים שוקולד! לא רצו שהיא תפסול אותן בגלל טעם רע.
לא מיהרו. זה עניין רציני! בינתיים הסבתא כבר חזרה לירושלים והשניים בתכנונים של חופשת הקיץ, לאילת כמובן (איך לא, לים תוך שלוש שעות, לישון באוטו לא מספיק זמן). והבית בחוף ישן, אבל יציב. חצר גדולה, נדנדות, לים דקה ברגל. חיים!
יעל הייתה מתרגשת גם מהנסיעה וגם לבקר אצל סבתא.
אבל הכי רצתה שתהיה למרים גם סבתא. איך זה שילדה בלי סבתא בכלל? מי יפנק כשההורים לא רואים? מי יספר סיפור, לא רק “פינוקיו” כדי שאמא תספיק כביסה לשבת? מי תסרוג לה כובע מגניב?
יעל קיוותה אם יתפסו את הציפור, אולי תצמח גם למרים סבתא, ואולי אפילו מירושלים, ואז לא יצטרכו להיפרד כל קיץ. שווה להתאמץ בשביל זה!
יום לפני הנסיעה לים, צעקו לאמהות שיורדות לשחק בחצר והסתלקו. טרקו בשקט את הדלת, לא לעשות רעש, גיחכו והלכו.
עברו חצר, ועוד אחת, והנה הבית האפור שבו, כך הן חשבו, נמצאת ציפור המזל.
ריק ושקט. חם כולם במזגן או בעבודה.
הבנות נבהלו איך מוצאים עכשיו את הציפור? אין אפילו את מי לשאול יעל כבר נראית כאילו עוד שנייה תבכה, אבל רותי לא הייתה מהבוכות חייבים למצוא דרך אחרת! אחרת כל התקוות שלהן על סבתא למרים, גלידת קיץ ושמלות קיץ תואמות יתפוגגו. ושההורים הרי שוב יריבו אם לא יצליחו.
למה דווקא ציפור “רעילה”? כי ציפור טובה הייתה מחכה להן על העץ. לא הייתה צריכה לחפש, נכון?
מרים משכה את יעל ביד וגררו לרחוב. עדיף לדפוק בדלת ולשאול “איפה גרה ציפור האושר?” מאשר לעמוד כמו דחלילים.
כמה דירות יש פה ורק נכנסו לבניין אחד. בדירות רבות לא ענו, אצל אחרות גערו בהן “חייזרים קטנים!”. אבל השתיים המשיכו, דופקות בכל דלת בגובה שה reaching.
“סליחה, איפה גרה ציפור האושר?”
מה מוזר למבוגרים? שאלה פשוטה! אי אפשר סתם לענות? לא, חלק צעקו, העיפו ידיים, מישהו הבטיח אפילו “לטפל” בהן. יעל ומרים ברחו מהר מאותה דלת ירוקה עם הידית המוזרה לשם לא חוזרות. בטוח ציפור האושר לא שם.
רק בדירה אחת היה מזל. פתח להן בן קצת יותר גדול, משך בכתפיים ואמר: “כנסו!”
ציפור לא הייתה שם, אבל היו דברים כל כך מעניינים ששכחו בכלל למה באו מסכות מפחידות על הקיר, צדפים רועמים כמו ים, דגם אנייה, עם מפרשנים ובובות מלח.
“אני ואבא בנינו. זה ‘הציפור הכחולה’.”
“כמו שמי!” צהלה רותי.
“את רותי? שם יפה. כמו אמא שלי”.
“איפה היא?”
“עובדת. תחזור עוד מעט. איך אתם מסתובבות לבד? לא ישר יכעסו עליכם?”
ורק אז נזכרו פתאום שהן לא בבית, שכבר מזמן צהריים וכנראה כבר מחפשים אותן
“מרים! רוצות הביתה!”
יעל שכחה את הכלוב, ובהיסוס רצה וגררה את חברתה לדלת.
“חכו!” הילד רץ אחריהן. “הנה!”
הנוצות היו כל כך יפות, ששכחו מהכל.
“מה זה?”
“נוצות טווס! אמא עובדת בספארי, מביאה לי. קחו!”
הן קיבלו את זה כמו אוצר וברחו הביתה בלי להיפרד.
ושם, סערה!
האמהות בוכות ומתרוצצות, קוראות “ילדות, ילדות!” האבות עמדו לחוצים ליד הבניין, מחכים לשוטר שיגיד מה עושים.
כשמצאו אותן אמא של יעל התיישבה על הרצפה.
“נמצאו”
ואחרי זה, היה גם חגיגת נשיקות ודמעות וגם עונש. טוב שההורים מיהרו לארגן חופשה לא היה זמן לעוד עונשים.
לא עברו יומיים, וכבר ישבו שתיהן על נדנדה בחצר הבית המושכר בנהריה, מתנדנדות ומספרות:
“מרים, את מבינה לא חייבות בכלל את הציפור הזאת”.
“למה?”
“כי סבתא אמרה שהכי חשוב זה שמישהו אוהב אותך”.
נו, אז מה?”
“אם לא היו אוהבים אותנו ככה, היו בכלל דואגים או בוכים כשהתייאשנו?”
“לא נראה לי”
“את רואה אנחנו כבר מאושרות!”
“לא יודעת”
“אני יודעת!”
“ומה עם ההורים?”
“אז מה? הם רבים עכשיו?”
“לא”
“אז יכולים לא לריב. אין קשר לציפור. נכון?”
“כן”
הקיץ ההוא נשאר הכי מתוק בזיכרון הילדות של שתיהן.
מרים ברוך תמיד שמחה שזכתה בשותפה לזיכרונות, ואפילו לכל שאלה מרים ידעה טוב בהרבה להזכיר חוויות (אולי כי תמיד הייתה רגועה? יעל חיה, תמיד רצה, ממהרת מרים יושבת, חושבת, מסדרת הכל בראש שוב. חוכמה של איטיים).
וגם כשיָעל פגשה את בעלה לעתיד, בהתחלה בכלל לא זיהתה עד שבאה אליו הביתה.
“זה… ‘הציפור הכחולה’ של אבא שלך”
האנייה אמנם הייתה בדיוק באותו מקום על המדף, כמו אותו יום בילדות, ופתאום יעל שוב הרגישה ילדה שנזהרת להזיז משהו.
ואחרי החתונה, תשלוף את הנוצה מהספר האהוב ותראה לבעלה:
“אתה זוכר?”
ותהנה לראות אותו מנסה להיזכר (ברור שלא יזכור!).
והיו להם שנים ארוכות כשלושים מלאות דאגות של יום־יום, צעדים ראשונים של הבת ואחר כך של הבן, מחלה שמרים תעזור לה לעבור יחד עם בעלה, והיום ההוא ששניהם עומדים בפתח של אובדן. ובלב, כשנראה שהעולם נעצר מי נשאר? מרים. לוחשת, מחבקת, מכה בקלות מחזירה אותה לעצמה.
“תחזיקי, יעלי! יש לך ילדים”
וזה נכון. גם כשחצי מהחיים נעלם, אושר עוד נשאר אחר, אבל נשאר. כי לא משאירים הכל מאחור. הילדים כבר גדולים, ולמרות שכולם התפזרו יעל תמיד יודעת שאוהבים אותה. מותר לה לארוז מזוודה, לקנות מתנות ולהתרוצץ פעם לבת, פעם לבן. בכולם שמחים לבואה. או לחכות לחופשים כי אז הנכדים מתכנסים אצלה, והבית שוב מלא רעש וצחוק. בלילה היא לא ישנה, מקשיבה לנשימות קטנות, והמיטות הרחבות שוב לא ריקות. גם הנכדה הגדולה משתפת, נכנסת בשקט ושומעת עוד סיפור כאילו לא קראה אותו כבר מאה פעמים.
ושוב הלב מתמלא רוגע, ושוב שמח. שלווה קלה אולי לא נוצצת כמו אותה נוצה מהעבר, אבל אהובה. ופה, לא לכולן יש מזל כזה. יש כאלה שלא משנה כמה יבקשו את האושר השמיים לא שולחים להם. הן יעל ומרים זכו. אפילו בלי לתפוס באמת את הציפור. הן הבינו מה זאת משמעות החיים לאישה שבריאות הילדים זה כל האושר.
מרים רצתה, ובגלל זה קיבלה. יכלה גם לא. הרי לה ולבעלה לא היו ילדים. אבל אהבו כל כך, כולם קינאו לא נפרדים לרגע. השכנות התלוננו על הגברים, למרים לא היה על מה. רק טוב. חיו בשקט.
יעל חשבה לא הגיוני, עד שפגשה את רפי. ודי היה להסתכל על מרים כדי להבין אהבה יכולה לפרוח.
לא שלמרים לא היו קשיים. למשפחת בעלה היו המון קרובי משפחה שבע דודות מצד אחד, שתי אחיות (“צרות צרורות!”) מצד שני. תמיד נדרש להתאים את עצמה, וכל דבר לא נכון “היא לא ככה היא לא מספיק מודאגת”. אגב, החמות טובה מאוד. היחידה שאהבה את מרים מיד, ולא האשימה כל השנים. למה הבנות שלה לא כאלו? תעלומה! אולי כי עדינה מדי, לא מסרבת לאף אחד. מרים קראה לה “אמא” מהיום הראשון.
וכולם אחד ליד השני.
רעש נהיה כשהחמות עברה לגור ליד הבן, אחרי שמכרה את הדירה אחיותיו נעלבו נורא. לא גרה איתם (“מספיק קטן אצלם, שני חדרים”), רק דירה ממול. ידעה שצריך להיות בשקט, כי היו להם תוכניות, שמרה סוד מהמשפחה. ידעה כמה עדין האיזון במשפחה כי גם לה קרה שבעלה עזב. עזר אבל זה לא אותו דבר. אחרי הרבה שנים ישבו ודיברו יעל עזרה לה בהשלמה. מרים עשתה לה סדר בלב.
מעניין, החמות דאגה גם ליעל ולעזור לה למצוא ילד. הייתכן? עזבה את בית החולים בו עבדה, הפכה להיות אחות בתינוקייה ושם בחרה נכד. מרים ובעלה החליטו הכל ותיכננו בחוכמה, אבל בלי סבתא כזו בלתי אפשרי. נאלצו להיעלם לשנה עם הילד מה יגידו כל הדודות? חזרו עם תינוק “איפה מצאתם? אצל מי נולדת? מתי?” לא מסבירים ואין סיכוי שישאלו עוד. זה הפעם הראשונה שמרים חתכה כל התערבות משפחתית. היו לחשושים, אבל כולם ראו את האהבה של הסבתא לנכד אז שתקו.
הדודות קלטו משהו, אבל פחדו ממשהו אצל הסבתא משהו השתנה. ברגע הפכה חדה, משונה, סוגרת טלפון כשצריך. הלב שלה כולו אל הילד. מרים עזרה חום, אהבה, ההתמדה. זה מה ששמר על המשפחה.
כך המשיכו מרים, בעלה והבן. יעלי גם כן עם משפחה משל עצמה.
החיים יפים!
חיו, נסעו לטיולים, ילדים ביחד ושוב, הדלתות פתוחות, כמו פעם. רק הפיקוח הדוק יותר שלא יחפשו שוב “ציפור”.
אחר כך רפי הלך ומשאיר ריקנות. אחריו גם הבעל של מרים, בלי התראה התקף לב, למרות שבדקו בשלל רפואי. החמיצה.
מרים כבר לא הייתה אותה אחת. עכשיו תור יעל לתמוך.
“יש לך בן, מרים! הורים! חמות! את מכירה מי יטפל בהם אם לא את?! מה היה אומר בעלך אילו ראה אותך טובעת בעצב הזה? זה לא נכון. הוא אהב אותך כל כך, את לא יכולה לתת לאהבה להתבזבז! הוא לא היה מסכים”
איזו מילה עזרה, אין לדעת אבל מרים התעשתה. וכמו יעל, למדה לאסוף את השברים.
הבן פבלו למד, הפך לקצין, מתרוצץ בין בסיסים, מזכיר תמיד את אמא, מביא נכדים פעמיים בשנה. ואם לא הוא אשתו, אלה, באה. היחסים? מושלמים. בית ספר מצוין הייתה לה הסקות נכון. ולכן קיבלה את כלתו, אפילו עם ילד מהנישואין הראשונים שלה. אז מה? אימצה אותו מייד: “אני הסבתא שלך! רוצה עוגייה? לא? בוא, נבדוק, אולי מצאתי מתנה מתחת לעץ” רגע אחד של קבלה וכבר את חלק מהמשפחה.
יעל , מרים והחיים.
נו, מרים, מתי נוסעים כבר למושב? נהיה חם, צריך להתחיל להתארגן! יעל מרימה מבט, מנסה לראות בפריחה שמעל הספסל.
בסוף השבוע. שנסיים לנקות.
איזה קטע, שכחתי, השנה פסח מוקדם, צריך כבר לנקות!
עוד יומיים הילדים שלי מגיעים. רק יכולים להעביר, הגדול בודק אוניברסיטה בירושלים. אולי ישאירו לי את הקטנים קצת. אצלך?
שלי רק בקיץ, יש להם שיעורים עד יולי.
זה כלום! חודש וחצי.
נראה הרבה
ככה זה כשמחכים למשהו טוב. הזמן נמרח ואז חולף ברגע.
נכון! מרים, את זוכרת את המסע שלנו אחרי הציפור?
בטח! מרים צוחקת ולוקחת נשימה. אחרי זה ישבתי שבוע על הכרית אמא שלי התעצבנה אבא קבע עונש גם את רקדת מסביבי!
נכון! והיום אני חושבת, שאולי בעצם כן תפסנו או שאולי היא בחרה לא לעזוב מעולם. אחרת איך נסביר את כל זה? משפחות, גברים כאלה, ילדים כאלה והנכדים, בכלל. אנחנו הרי ברות מזל!
צודקת. צריך להודות לה, שתמשיך לפרוש כנפיים למען האהובים שלנויעל הישירה מבט למרפסת שבקומה שמעל, שם הבליחה פתאום יונה לבנה, מקפצת על מעקה, מציצה ומתבוננת בהן בעיניה האדומותחכמות.
מרים צמצמה עיניים וחייכה אל הציפור.
“את רואה, יעלי, הנה עוד אחת שבאה אלינו. אולי כל השנים, היינו מוקפות בהן. רק צריך לדעת להסתכל.”
“ואולי פשוט לא לתת לה לעוף כל כך רחוק,” אמרה יעל ונגעה בידה של מרים.
לרגע קצר נשבה רוח אביב בחצר, נעה בין ענפי הדובדבן והפריחה עפה לכל עבר, כהבטחה שקטה. ברקע נשמעה קריאת ילד בועט בכדור, ומעל הספסל התערבבו קולות צחוק עם שירת ציפור.
מרים קמה באיטיות, לוקחת עימה את יעל, ויחד הן פסעו לעבר הבית.
“קדימה,” לחשה מרים, קולה בטוח ושלֵו, “בואי נספר להן, לנכדות שלנו, איך באמת תופסים את ציפור האושר.”
צעד אחר צעד, בידיים שלובות ובלבבות מלאים, השתיים חזרו פנימהאל המקום שבו הציפורים תמיד חוזרות.
