חגיגה אצל קרובי המשפחה כניסה ללא גבולות
היה חורף בתל אביב. ריח של שמפו, יין מוסקט וטיפונת קלמנטינות למרות שאיש לא קילף קלמנטינה אמש מילא את הדירה. גלית התהלכה בסלון בחלוק ישן, עם פח זבל ביד, וכל פסיעה לוותה ברשרוש עטיפות במבה ורעש עדין של נצנצים שהודבקו לסוליות. על אדן החלון נח לו שבר של ואזה ירושלמית מתנת דודה דלית מהחתונה וגלית לא העיזה לזרוק אותו.
“סליחה, דודה דלית,” מלמלה לחלל החדר השקט.
בפינת החדר מצאתי כתרים מנייר, שלשום מהם כבר נלעס. בסלון עמד גביע יין חצי מלא, ועל הארונית צעיף עם הכיתוב “מסיבת רווקות חלומית”.
וכמובן, מתחת לרדיאטור חיכתה כפפת גומי ורודה, מתביישת, עייפה, עם סרט דהוי. כאילו ניסתה להימלט מהלילה הסוער ופשוט התעייפה בדרך. כל אלה היו שרידי ערב הבנות של אתמול.
המשכתי לסרוק, לסדר, כמו תמיד אחרי שמסתיימת חגיגה כזאת. במטבח מצפה לי חצי עוגה שכבות שמנת כבר הפכה לשלולית ועליה שני נרות “3” ו”8″ בלי שמישהו באמת חגג יומהולדת. במרקיות נותרו שאריות חומוס, וספלי יין עמדו בתור לכיור עם כתמי שפתון. חפיסת קלפים נשכחה על כיסא חצי כלפים עם הפנים למעלה, חצי למטה כישלון נבואות תורני.
הרמתי קלף אחד מהשולחן, המלך אדום, והוא הביט בי עייף, במרירות שמורה למי ששרד ערב מלא תחזיות. אמש ישבנו אני, מאיה, נעמה ושירה וסידרנו עתידות בקלפים; אחר כך עברנו לצחוק עם יין נתזים.
בחדר השינה, סוף-סוף קצת שקט. שלוש כריות על הרצפה, שמיכה מקומטת. סידרתי כרית, ובדיוק אז מצאתי מכתב ורוד, מוכפל. ליבי התכווץ אולי עוד פתק מה”אסף מהפאב” לאחת החברות? אבל זו הייתה הכתיבה המוכרת של מאיה אותיות גדולות, כל “ע” מסביב עיגול.
“את פשוט מלכה!”, כתבה.
בוהיתי בסימן הקריאה המתנודד. מלכת ערב, עם ואזה שבורה ודירה מנוצצת בנצנצים. “כמה פעמים נשבעתי עוד פעם אחת וזהו…,” מלמלתי ונשכבתי על המיטה.
משהו לחץ מתחת לרגל. הרמתי נעל וקיבלתי קלמנטינה שלמה, עטופה בפתק קטן עם גומייה: “שיהיה רק מתוק.” אמש צחקנו מהברכה הזאת. עכשיו זה הרגיש כמו בדיחה עייפה.
הטלפון זמזם, “מאיה (הוריקן שלנו)”. עניתי, מחניקה שיעול: “היי”.
“גליתייייי!”, שמעתי רעש ברקע כאילו המסיבה נמשכה. “את אלופה! כולן עפו עלייך. דנה עוד כאן, נזכרנו איך הברחת את ‘הרוח מהארון’!”
מאחור צעקה מישהי: “רק אצל גלית אני יולדת!” ושוב רעם צחוק.
“תודה גלית,” הוסיפה מאיה בשקט. “באמת. אצלך תמיד מרגיש בית.”
עצרתה על הקלמנטינה שבנעל.
“אצלי… כן…”, מלמלתי.
“טוב, קחי אוויר, מלכת הערבים!”, המאיה ניתקה והשקט שב.
נשארתי עוד רגע, ואז הסרתי את המשקפיים. במראה נראיתי עצמי אישה בת חמישים לערך, עיניים ירוקות צעירות, שער בלגניסטי, ו…עוד נצנץ עקשן.
עוד התראת וידאו, “תמר” הבת. עניתי. תמר עם קפה, פוני לא מסודר.
“אמא, שוב הנצנצים על החתולה?”
“עליי! החתולה ברחה מהקריאות והקלפים אמש,” צחקתי וסיפרתי על הנעשה.
“אמא, תשמעי גם לך מגיע גבול! מתי תפסיקי לתת למאיה להשתלט? את פשוט לא יודעת להגיד לא,” שילבה רוך ורוגז.
“את יודעת למה”, עניתי אוטומטית. “קשה לה…”
“ואת? מתי נחתי? מתי…את קיימת לעצמך?”
שתקתי, מביטה בהערות והקלמנטינה בנעל.
“אני לא יודעת,” נשפתי לבסוף. “אולי גם אני מתחבאת בארון, עם החתולה שלי”.
תמר חייכה בצער. “אמא, תחשבי עלינו פעם. אולי פשוט את ואני, פעם אחת, שקט, תה, בלי תחפושות וקלפים.”
והיה רגע שקט, רגע קטן, רגע של כנות בחיבור.
“נראה…”, עניתי בשקט החדש שעלה בי לראשונה.
***
הפעם הראשונה שמאיה הופיעה “סתם ככה” הייתה בתחילת האביב, כשליד אדן החלון כבר עמדו שתילים, וסנטה קלאוס עוד עישן ברחוב. “גליתי, פתחי! באתי בשלום ועם עוגה!” כך הקפיצה הדלת.
ניחוח עוגת תפוחים עם קינמון, רוח קרירה, וחיבוק ענק. מאיה טסה ישר למטבח: “עוגה, בדיוק כמו של סבתא, זוכרת? וחדר מדרגות כזה, כמו בתמונות. מהמ”ממות!”
נבוכה ניערתי כיסויי הספה, והשקעתי בגאווה שמורה שתי חדרים בדירת שיכון בתל אביב, ווילונות תכלת, ספה סרוגה ומטבח לבן, גאוותי השקטה.
“תיכנסי, תורידי נעליים”, אמרתי ולגמתי בהחבא חיוך.
“גלית, נראה אותך מסרבת! קחי את העוגה אני הולכת לארגן מסיבת בנות. רק קטנה, וסמכי עלי קבוצת על!”
הבטן שלי התכווצה לשמע “אסור לשבת לבד”. פתאום הבנתי היו ערבים בהם הדירה הקטנה אכן שתקה. הלכתי בזהירות.
“מסיבה? נו, טוב”, אמרתי. “אבל יש עוגה!”
חג הפסח הגיע. מאיה כמובן יזמה “אצל גלית כרגיל!” הכול מגיבים “רק אצלך זה בית אמיתי, עוגות כמו בציור, קליפות ביצה מושלמות והחתולה ששולטת בכול.”
אבל מדמיינת החתולה, שמה שובבה יותר שומר סף עייף ממלכת הבית. מאיה הגיעה עם שלוש חברות: הדס, אילנה, ליאור, צבעוניות וצחוקניות.
הנחתי כיבוד, ביצים וסלטים, והתחילה המולה. מאיה כבר קראה: “שירן וירדן בדרך, נכון שיצטרפו? אצלך הרי אף פעם לא חסר מקום!”
לא הספקתי להתנגד והשולחן התמלא. במהירות הערב הפך לשוק דיונים בעיצוב הגלם, מריבות על מתכון, ושוקולד זרם לכל פינה.
היו כתמי שוקולד וקליפות בצבעים, קישוטים ואפילו “זר אביבי” מנייר שנעטף בסקוטש למנורה. בסוף הערב מאיה הרימה כוס יין מיושן: “בנות, אצל גלית חוגגים תמיד על אמת!”
הרגשתי איך מתפשט בי משהו חדש בפנים. כאילו הדירה פתאום זרקה אותי לקדמת הבמה.
***
בילדות הכל היה בדיוק הפוך. מסיבות אמיתיות היו אצל מאיה. היא תמיד הייתה מרכז העניינים: משרבוטת, מצחיקה, קולית, מושכת את כולם למגרש המשחקים מתחת לבית.
אני? הייתי הילדה השקטה, זו שמנקה מגפיים, אחראית על ספרי הספרייה, עוזרת לדודה דלית ולמאיה, שמורידה ככל האפשר פרופיל.
אחר כך, החיים הובילו כל אחת לדרכה. אצלי לימודים, חשבונות, שקט. אצל מאיה סיפור אחרי סיפור, ואז טרגדיה. דודה דלית נפטרה. פעם ראשונה מאז, ששתינו ישבנו אצלי בבית עד שלוש לפנות בוקר, שותות תה מריר, משוחחות על הבדידות שהשאירה.
מאז, הדירה שלי הפכה כתובת. מאיה בליל שישי, מאיה בכל חג אצלי. כאילו כל הבית שלי נבנה מחדש כחלק מהרגל של מישהי אחרת.
***
התחילו להגיע גם חברות של מאיה בלי הודעה. “גלית, זו ליאור נבוא רק לכמה דקות, נשמע חדשות!”
יום אחד הופיעה בדלת שרון, שהאשימה אותי בילדות בהוצאת דיבה. עמדתי להחזיר אותה, אבל הרגשתי את הדפוס חוזר.
“תיכנסי,” אמרתי, בולעת רוק. “תה תרצי?”
***
ניסיתי למרוד בדרכי. פעם שמתי עוגיות זולות בספל, דווקא. אף אחת לא הרגישה, סביבי המשיכו חגיגות. בלילה, שוב מצאתי תכשיטים ענקיים תלויים על ידית הדלת. מאיה נכנסה עם קריאת שמחה: “חגיגה רק אצלך זה קורה!”
***
יאמר לזכותה מאיה גיוונה. מסיבת בנות אחת עם קלפי טארוט, נרות ומראות. “גלית היא האורקל, אצלה גם הקומקום מדבר,” צחקה.
בסוף קפץ החשמל. החתולה ברחה לארון. לילה שלם לא יצאה. עמדתי לידה, ולחשתי: “את ואני, מסתתרות יחד…”
***
עברו ימים. לא ידעתי איך לנסח “די”. רציתי לכתוב לה אולי תפסיקי, אולי נמאס לי כבר? בכל פעם נתקעתי. כל פניה שלי נשמעה רכה או תקיפה מדי. קולה של תמר, “יש לך זכות לגבול”, הדהד בראש.
התאמנתי מול המראה. “מאיה, תשמרי על גבול. אני עייפה, אשמח שפעם תחגגו אצלך”.
לבסוף, שלחתי הודעה. נשמתי עמוק, צעד קטן.
כתבתי, אחר כך החלטתי הגיע זמן לבקר אצל מאיה. “אם היא יכולה לזנק אליי מתי שרוצה עם עוגה, גם לי מותר”.
עליתי בבניית ישנה בדרום העיר. על הדלת שלה תלוי שלט עקום: “כאן גרה נס”.
בתוך הבית בלגן, ריח מעופש, כוסות עם שאריות קפה ועוגיות, בקבוקי יין ריקים וכביסה זרוקה. זה לא היה סתם אי סדר זו הייתה בדידות שהולבשה בקירות.
מאיה הסתובבה במטבח. “אז באת לריב?” קינטרה. “ממש לא, באתי לפתוח מחדש.”
התיישבנו. “אני מאוד אוהבת שאת באה אליי, מאיה. באמת. אבל אצלי נהיה לי עמוס מדי.” דיברנו, בפעם הראשונה על אמת.
מאיה נשברה. “אני מפחדת להיות לבד, גלית. את אצלי היחידה שזה מרגיש אצלה כמו בית. זה למה אני לא יכולה להפסיק”. מתחת לדמעות אופן חדש.
הצעתי נגוון. “פעם אצלך, פעם אצלי. ובקטן. ולא בשביל אחרים אלא בשבילנו”.
הסכימה, בחיוך שחוזר אל הילדות. בינתיים ניגשנו לסדר. אני שטפתי כוסות, היא קילפה תפוח. “כל אחת עם הסדר שלה,” צחקה. טיגנה לביבות, מול הסירים הפכו החוקים לאוויר.
באמצע, צלצול. תמר הופיעה עם תיק ירוק, “באתי מהרחוב, כתבת שאת לא עונה הרגשתי שכדאי לבדוק שאת בסדר”.
תמר הביטה בבית, חייכה: “אמא, גם אצל מאיה התחיל הנצנץ?”
הסתכלנו כולנו מעלה נצנץ עיקש נתקע למעלה בתקרה.
צחקנו, שלושתנו. בפעם הראשונה לא הייתי מארחת או ‘מלכת החגיגה’. היינו סתם גלית, מאיה ותמר חוגגות יחד באווירה אמיתית שקטה.
ואני, בסוף אותו יום, רשמתי לעצמי ביומן: מותר לי להציב גבול. מותר לי להפסיק לרצות את כולם. בית, באמת, הוא רק כשיש הסכמה אמיתית. לפעמים לא פחות חשוב ללמוד להגיד “לא”, כדי להשאיר גם לי מקום בלב ובבית.
