תקשיבי, אני רוצה לשתף אותך במסע האישי שלי, שהיה לא פשוט בכלל, אבל היום אני מסתכלת אחורה ומרגישה כל כך הרבה הכרת תודה.
אז ככה, כשהייתי בת 45, פתאום החיים קרסו עליי. שלומי, בעלי לשעבר, עזב אותי ובנוסף, הוא הפנה את הבן שלנו נדב נגדי, והשאיר אותי בלי אף אחד לחלוק איתו את השגרה, הכאב או את רגעי השמחה. כדי לשרוד, התחלתי לעבוד כמנקה בבית הספר השכונתי בתל אביב, רק בשביל להרוויח כמה שקלים ולשמור על הדירה שלי. אבל כל הלחץ מהגירושין ומהעניינים בבית המשפט לא נתן לי מנוחה, ובסוף גם פיטרו אותי משם.
הרגשתי שכלום לא נשאר לי לא בית, לא משפחה ולא ביטחון עצמי. הסתובבתי ברחובות תל אביב, הרגשתי פשוט שקופה, אפילו לא שווה את האבק שאני מנקה. יום אחד, אחרי יום קשוח במיוחד, הולכת לי ברחוב עם הראש בעננים, ופתאום פנסים מסנוורים וקול בלימה חזקה שובר לי את השקט. כמעט נדרסתי! לא הצלחתי לזוז בכלל, והמכונית נעצרה בדיוק לפניי.
נהג גבוה עם עיניים טובות יצא מהמכונית, עובד עירייה נראה לי, ואמר לי בעדינות אבל בהחלטיות: “את יודעת שכמעט קרה פה אסון?”. הייתי כל כך בשוק, רק הנהנתי. הוא הגיש לי יד, והציע לקחת אותי הביתה, כי ממש לא כדאי להסתובב ככה לבד ברחובות כאלה בשעות כאלה. ובאותו רגע מתקרבת גברת מבוגרת עם כלבה חביבה בשם תמי, ומציעה לבחור לא לשפוט אותי. היא אומרת לו: “אולי באמת קשה לה, תהייה בן אדם”.
המילים הפשוטות והמלאות חמלה האלה עצרו אותי. אותה אישה שולה, מורה שפרשה, סיפרה שגם היא עברה לא מעט. היא עזרה לי למצוא עבודה זמנית במקלט לנשים ברחוב דיזנגוף, שם התנדבה. ושם פגשתי את מיכאל, פסיכולוג לשעבר, שמקדיש את חייו לעזרה לאנשים בזמן משבר. האכפתיות שלו הייתה צומת דרכים בשבילי. הוא הפך לחבר ולמנטור.
בזכות מיכאל, נרשמתי לקבוצות תמיכה חינמיות, התנסיתי באמנות טיפולית ולמדתי מיומנויות חדשות. פתאום הבנתי שאפשר עוד להאמין באנשים, והערך שלי לא נקבע על פי מה שקרה לי. גם אחרי זמנים כל כך קשים, תמיד יש צ’אנס להתחיל מחדש.
באותה תקופה גם נדב התחיל לראות את הדברים אחרת. היה לו לא פשוט בכל הסיפור, אבל הודות לשיחות ולתמיכה המקצועית, נדב הבין שהקשיים שלנו לא היו בגלל צד אחד, אלא טעויות של שנינו. הלב שלו התחיל להפתח והקשר שלנו הבריא.
אחרי כמה חודשים קיבלתי עבודה בספריה בשכונה, הכרתי שם נשים שגם הן עברו משברים. היינו יושבות יחד, מקשיבות אחת לשנייה, מתחזקות ומשתפות בחוויות. לאט לאט, צברתי ביטחון וחוזק מהמקום הזה.
בשלב מסוים, פגשתי שם את עדי, צעירה חדורת מטרה שנלחמת למען זכויות נשים ועוזרת לנמצאות במשבר. עדי ראתה אצלי את הניצוץ של השינוי, והציעה לי להצטרף לארגון שהיא מובילה, התומך בנשים שנפגעו.
“הכוח להתחדש ולהאמין בעצמך זה המתנה הכי גדולה”, אמרה לי עדי בפשטות.
במקביל, למדתי פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית לרפא את עצמי וגם כדי להחזיר לחברה. במסגרת הלימודים, התיידדתי עם גילי מנחה עם ניסיון מטורף, שהפכה עבורי לשובר שגרה וחברה קרובה. ממנה קיבלתי את הכוח להאמין שמותר לי להציב גבולות ולחלום.
עם הזמן, אני ונדב הצלחנו לשקם את היחסים. הוא התבגר, הפך לאדם מקסים. נהיינו צוות טיולים משותפים, שיחות על החלומות, שותפות לדרך. מצאנו מחדש את הערך של משפחה ושל אמון.
בשלב מסוים הרגשתי שאני כבר חזקה מספיק, והתחלתי להתנדב בעמותה לילדים ממשפחות קשות יום. זה החזיר לי המון משמעות ותקווה, כי סוף־סוף היה לי מה להעניק בדיוק כמו שהייתי צריכה קודם. גיליתי שהסיפור שלי מחזק נשים נוספות כך, יחד עם עדי וגילי, הקמנו קבוצת תמיכה מדהימה של נשים. היינו משוחחות, לומדות, צוחקות ובוכות. יחד, לא לבד.
לא מזמן פנה אלי בחור צעיר, שעבר משברים דומים וחלם להפוך למורה בבתי ספר בפריפריה. ראיתי בו תקווה אמיתית, והתחלתי להדריך אותו נתתי לו את כל מה שחלמתי שמישהו ייתן לי.
החיים שלי התמלאו שוב בעשייה ובשמחה. מדי פעם כתבתי כתבות, הרציתי בכנסים, סיפרתי על מה שעברתי כדי לעודד אנשים לא להרים ידיים ולהאמין ששינוי אפשרי. הרגשתי שאני משפיעה מילים שלי יכולות לגעת ואני מרגישה שליחות.
נדב, הבן שלי, ראה אותי מגשימה חלומות וניגש ללימודי כלכלה באוניברסיטת בן־גוריון, עם אמביציה מטורפת ותמיכה הדדית. נהיינו צוות של אמת, כזה שמאמין אחד בשני והולך יחד קדימה.
עם הזמן השתלבתי בפרויקטים חברתיים, הרצאות לנשים במצבי סיכון, יזמתי סדנאות לחיזוק ביטחון וקבלת החלטות. יום אחד הזמינו אותי להרצות באירוע ענק על שוויון וצדק חברתי. סיפרתי על העליות והירידות, הסברתי מה עזר לי לקום ופתאום הבנתי כמה ההשפעה שלי מגיעה רחוק.
בחיים הפרטיים הקפדתי לטפח את הקשר עם נדב, עכשיו כבר גבר עומד בזכות עצמו. היינו טסים, מתכננים, מדברים ולומדים והכי חשוב, מבינים שבסוף אהבה זה הכול.
בשנים האחרונות גם כתבתי סיפורים ומאמרים, כדי להשאיר חותם ולתת השראה לנשים אחרות להתחיל שינוי. אם הן עוברות משברים, שידעו אפשר לקום, תמיד.
העיקר כל משבר, גם הכי קשה, הוא עוד מדרגה בדרך, ולפעמים הוא הופך למנוף לצמיחה ולאהבה. מודה על כל מסלול שעשיתי, כי דרכם הפכתי למי שאני היום והדרך קדימה עוד מלאה בהפתעות, בתקווה וטוב. צריך לחיות כל רגע, פשוט להאמין ולתת ללב להוביל.
