סבטלנה, שלום! סליחה על ההפרעה, אני השכנה שלך מהקומה למטה.

– שלום, שירה! סליחה על ההפרעה, אני השכנה שלך מלמטה.
– אני מיד אוריד את המוזיקה, – ענתה הבחורה בחיוך לבוש חלוק קל. בידה החזיקה כוס יין אדום.
– לא, מה פתאום, זה לא העניין. הבעל שלי קיבל עכשיו שיחה מהעבודה, ביקשו שהוא יבוא בדחיפות.
– זה משהו בריאותי?
– לא אמרו, רק הדגישו שזה דחוף. לנסוע לאמא שלי ייקח לי הרבה זמן. תוכלי לשמור על הבן שלי? הוא בן שבע וחצי, עקרונית יכול להישאר לבד, אבל אני ממש בלחץ. כבר עכשיו אני על עצבים…
– בטח, אני שנייה מחליפה בגדים ויורדת.
– הוא ילד שקט, יושב בדרך כלל עם הטאבלט או שואל שאלות.
***
הבחורה ישבה למטבח, לבושה גופייה לבנה וג’ינס, עם כוס תה בידה, ומדברת בטלפון:
– ההיא מהנהלת חשבונות, רבקה, היא פשוט ראש קטן. רואים איך היא מנסה לקלוט את יוסי מהנהלה…
הילד נכנס למטבח עם טאבלט ביד. מהטאבלט נשמעו קולות ויכוח – סער ויותם מהתוכנית “שוברי מיתוסים” לא מצליחים להסכים. על הגופייה שלו כתוב: “העתיד שייך לרובוטים!”
– טוב, סליחה, אני אצור קשר מאוחר יותר. אני עכשיו בהתנדבות. – סיימה את השיחה. – היי, אני שירה. רוצה לשתות תה?
– לא תודה. אני דניאל. אמא אמרה שתבואי. את יפה… למרות שאמא שלי תמיד אומרת שכולן היפות לא מאושרות. ואבא אומר לאמא, שלפי ההיגיון שלה, או שהיא לא יפה, או שהנישואים שלהם נכשלים.
– הורים שמחים יש לך. ותודה על היפה. ומה לגבי לא מאושרת…
– אז איפה בעלך?
– הממ… נלך על זה שהוא יצא לחנות, לפני שלוש שנים בערך.
– אהה, הבנתי! הוא עזב אותך!
– תגיד, יש לכם משהו חזק יותר מתה בבית? אחרי שיחה כזאת אני קצת מתערערת…
– יין, נראה לי, במקרר.
– תודה, אבל אשאר בתה בינתיים. אני בכל זאת מתארחת.
– שירה, את צריכה בעל חדש.
– דניאל, אני אחכה עד שתגדל. תמצא לי איפה?
– מה מחפשת? ראיתי בתוכנית שצריך לדמיין בדיוק את מה שרוצים.
– תשלח לי קישור… בקיצור, מישהו שיהיה חתיך, עשיר, טוב לב. שיאהב אותי, שידאג לי להכל…
– ולמה את תהיי טובה בשבילו?
– למה? אני אוהבת לפנק, לטפח את עצמי.
– אחלה, אבל מה הוא ירוויח מזה? אם הוא חכם, הוא ירצה בת זוג משמעותית. לא צרה מלצרית על הראש…
– איפה היין הזה? – חיפשה שירה את הבקבוק, שפכה את התה בכיור ומזגה לעצמה כוס יין.
– אגב, צפיתי גם בתוכנית על נשות אנשי עסקים. אמרו שם שכולן עם הזמן נהיות אלכוהוליסטיות בבתי פאר שלהם.
– ילדון יקר, לזה קוראים בדידות. תשתה איתי? אני צוחקת!
– את יודעת על מי אני אתחתן?
– כבר אמרתי עליי!
– בהמשך.
– על מי?
– על תמר. אנחנו באותו חוג רובוטיקה. היא חכמה. יותר ממני. פעם בתחרות, שני המודולים לא התחברו בבלוטות’. אני נבהלתי, הרובוט לא עובד. היא הרגיעה אותי, הלכנו יחד החוצה לגן. לא היה קליטה מסביב, וברגע אחד המודולים התחברו! חזרנו וזכינו. היא הקבוצה שלי! עליה אפשר לסמוך! יש על מי לאהוב!
שירה לגמה בשקט את היין, מזגה עוד אחד.
– תמר, איזה ילדה ערמומית. לקחה לי חתן כזה… אז אתה אומר שאני צריכה לחפש בעל במקום העבודה?
– החזקים מוצאים אותך! למה לחפש, זה לא עגבניות בסופר.
– אה, פסיכולוג קטן, מה אתה מבין?!
– תעשי את זה בעצמך תהיי עשירה, יפה וטובת לב! הבנת?
– בשביל מה לי אז מישהו? הייתי מטיילת, לומדת אנגלית, רוקדת, לוקחת קורסים לבישול, לומדת להכין טאקו!
– ומה מונע ממך עכשיו?
– אין לי בעל שישלם על הכל.
– אז את באמת… תולעת על חשבון אחרים.
– היי, מספיק. אני רק רוצה אושר רגיל של אשה.
– תפסיקי לצפות בסרטים! תחפשי בעל לא קיים ותפספסי את החיים!
– שקט! מה אתה כבר מבין?! תלך לחדר שלך, חכמולוג! לישון!
הילד עזב. הדמעות זלגו לשירה. היא סיימה את היין. הטלפון צילצל היא ניתקה. הדלת נפתחה. נכנסה זוג, קצת שתויים, העיניים שלהם שמחות.
– שירה, תודה רבה שנשארת עם הילד, – שרה האם.
– בכיף. רק שתדעי, לקחתי קצת מהיין שלכם…
– הכל בסדר.
– אז הכל טוב עם יגאל?
– כן, הפתיעו אותי בעבודה. יש לנו היום יום השנה לנשיקה הראשונה. הגעתי למשרד שלו, הוא שכב על הרצפה ועל החזה שלו פתקים “אני הנסיך הנרדם. נשקי אותי!”. ואז הלכנו לראות סרט, כמו באוניברסיטה.
– נראה שיד הגורל פועלת כאן… אני זזה!
– איך דניאל התנהג? – שאלה האם.
– ממש לא טוב. אפשר מדי פעם לשמור עליו? אולי אצליח לחנך אותו…