יומן אישי גבולות הסבלנות
מה אתה כל כך כבוי, נדב? רבת עם שירה? עקץ תומר בחיוך, תוך כדי מבט חוקר על פני החבר שלו. עזוב, נשים, אתה יודע, יום אחד כועסות, יום למחרת מחבקות. בסוף בלעדיך הן לא מסתדרות!
נפרדנו, זרק נדב קצרות, עיניו קפואות בטלפון. אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו, תומר, באמת.
תומר נאלם, פיו פעור, לא מאמין למה ששמע. נפרדו? לא ייתכן! הוא הרי הכיר את נדב וראה איך הוא התייחס לשירה לא עוד סיפור חולף, הוא ממש העריץ אותה.
כל החודשים האחרונים חקוקים אצלו בזיכרון: נדב נכנס למסעדה עם זר ענק של שושנים ביד, מתרגש כאילו זו הפגישה הראשונה. איך הילל בפני החברה את השרשרת הזהב שקנה לה, סיפר על המסעדה הגבוהה בטיילת ביפו שאליה לקח אותה. כל שישי מסעדה, כל שבת מוזיאון או מופע תיאטרון, והוא בכלל שונא מוזיאונים ועדרי אנשים! הוא תמיד העדיף דייג או משחק כדורגל, לא תצוגה מודרנית. אבל עבור שירה הוא זז הצידה, שינה חיים שלמים.
באמת הפתעת אותי, מלמל תומר אחרי שתיקה, מבולבל. כמה כסף שפכת עליה! התרחקת מהחברה. אפילו התחלת לבנות לה בית בראשון לציון. ועכשיו נגמר הכל?
הוא לא רצה להישמע שיפוטי, אבל הצער של נדב חדר לו ללב. הוא ראה עד כמה החבר השתנה מהאהבה הזאת, ועכשיו הוא פשוט נראה מרוסק.
כן. נגמר, נדב רק הנהן, נטוע במסך הלפטופ, כאילו נזכר במייל דחוף לעבודה. שורות המקלדת התמלאו תווים ריקים. הוא לא רצה להמשיך את השיחה, אבל גם לא היה מוכן להכאיב לחבר.
בפנים, סערה אמיתית. נדב ידע שתומר רק דואג, אבל מה שהוא באמת רצה שיניחו לו. אפילו בבית קפה, אין רגע שקט. למה כל כך קשה שלא לדבר על זה?
עמוק בפנים, לא הצליח להשלים עם הסוף. הוא באמת אהב את שירה, ביושר ובלי חשבון להוצאות ולטירחות. בגלל זה הכאב נהיה חד יותר.
~~~~~~~~~~~~~~
הפעם הראשונה שראה את שירה הייתה לגמרי במקרה. היא נכנסה לשופרסל אחרי העבודה, לעשות קניות לשבוע. פסעה בין המדפים, שמה עגבניות, טחינה וביצה קשה בעגלה, ולא שמה לב שבסוף העגלה התמלאה ונהיו שלוש שקיות. היא נאנחה רק לחשוב איך תגרור הכל עד הבית בבת ים, זה מסע בפני עצמו. ניגשה להוציא טלפון, מזמינה גט טקסי אבל אין מכוניות, שוב ושוב.
הניחה את השקיות בצד, ניגבה בפנטומימיות זיעה מהמצח והסתכלה סביב. קונים התרוצצו, מישהו בדק תמרים, מישהו הריח פטל. פתאום ראתה גבר עומד קרוב, מחזיק בקבוק מי עדן וחבילת קפה. עיניו מלאות חום והזדהות.
רוצה טרמפ? הציע בהפתעה, בצעד לקראתה.
היא נרתעה קמעה שירה תמיד פתרה בעיות לבד מעדיפה לא לבקש עזרה.
מרגיש לי לא נעים, ענתה, ודווקא באותו רגע ידייים כאבו מהשקיות, טוב, שיהיה. אבל אני אומרת מראש אין אצלי קפה, וגם לא תה.
זה יצא קצת מצחיק, אפילו היא לא הבינה למה אמרה דבר כזה. אולי להקליל.
הגבר צחק בלב רחב, צחוק שלו חם ומדבק.
בסדר גמור, חייך, מבטיח, לא אזמין את עצמי פנימה.
הרמה את השקיות בקלילות, ויצאו יחד. ברכב, יונדאי חדשה, נדב, כך הציג את עצמו, הפתיע אותה כמה שהיה שנון ונעים. סיפר סיפורים מצחיקים, שלף פאנצים על כל עגבניית שרי. שירה חייכה בנימוס, ואז כבר נשפכה מצחוק.
הדרך נמשכה עשר דקות, אבל הרגישה שהיא מכירה אותו כבר שנים. הנינוחות שלו התגלגלה לשיחה, הכנות חילחלה באווירה. כשעצר ליד הבית, היא בכלל לא רצתה להיפרד.
תודה לעזרה, אמרה כשהדלת בידיה, שמחתי להכיר.
גם אני, ענה והביט בה במבט מלא חמימות.
השתררה דממה, שירה קיפלה את כף היד כנגד הרצועה של התיק. הוציאה פנקס ועט.
קח, מסרה פתק עם מספר, אם תרצה אי פעם, אתה מוזמן להתקשר.
בטח שאתקשר, הוא חייך, התחבא המספר בכיס החולצה.
ובאמת התקשר כבר למחרת, הציע לצאת, הפעם למסעדה תל אביבית אופנתית עם מוזיקה חיה. היא הסכימה, לא מבינה איך הסכימה הרי רק לפני יום.
מהרגע הראשון, הכל זרם: הקשר ביניהם התגלגל באופן טבעי, בשקט, לא עם זיקוקים עם חמימות גוברת. אחרי כמה חודשים, כבר יצאו להמון טיולים, שיחות אל תוך הלילה, הפתעות קטנות. נדב התחיל לחשוב אולי אציע לה לבוא לגור איתי ברמת גן? יש דירה מרווחת, יהיה שמח לראות מישהו אהוב מחכה לי כל ערב.
ערב אחד חזרו יחד למסעדה שבה נפגשו הראשון. ליד החלון, באור רך, פתאום שירה השתתקה, מחזיקה כפית, דוחפת עוגת גבינה בצלחת שוב ושוב. הבהלה שלה הדליקה אצל נדב נורה אדומה.
אף פעם לא סיפרתי לך, לחשה, עיניים ננעצות בפס האור מהרצפה, לא האמנתי שיהיה בינינו משהו. אבל…
נדב קפא. היא אולי עם מישהו אחר? הלב עצר, פחד מזדחל באצבעות.
יש לי בן, רואי, בן שבע, פלטה כמו ירייה, אני מאוד אוהבת אותו, אף פעם לא אעזוב אותו.
ההקלה שהתפרצה ממנו הדהימה אותו. הוא חייך פתאום, חיוך תמים.
ברוך השם, הוא אמר בקול שקט, כבר פחדתי שיש לך בעל. ילד זה רק שמחה! תמיד חלמתי על משפחה. רוצה שאעזור לכם לארוז ותעברו אליי? יש לי חדרים פנויים!
הוא אמר זאת מהלב. הידיעה שמעכשיו אולי תהיה לו משפחה אמיתית, עם ילד משלו מילאה אותו אושר. כבר דמיין איך רואי צועק לו אבא בסלון.
אבל לשירה לא היה קל עם ההצעה. היא דחפה את הצלחת, מבטה מלא ספקות.
רואי צריך זמן להבין שאולי יהיה לו אבא חדש, אמרה בזהירות. האבא הביולוגי נעלם מהחיים, התהלך איתי ברחוב ואז נעלם לתמיד. רואי היה תינוק, שאל יום יום, מתי אבא חוזר….
נדב כיסה בשקט את ידה בידו, אות שהוא מקשיב ועומד לצידה. שירה נשמה עמוק ושיחררה מעט מהחרדה.
פחדת שלא תעלם כמו הוא? היא שאלה, מבט מהוסס, רואי צריך ביטחון.
הוא הנהן. אני מבין. לא מתכוון להעלם. אפשר ללכת ביחד לאט, לא בלחץ. אני רוצה להיות חלק מהמשפחה שלכם, מוכן להשקיע, אבל רק כששניכם תהיו שלמים עם זה.
החיוך שלה האיר לרגע את השולחן, שלווה קלה בהכרת התודה.
עמוק מבפנים, רציתי להאמין שאוכל להסתדר עם רואי. לא באמת ידעתי איך מתנהגים עם ילד בן שבע אין לי כמעט ניסיון, רק אחיינים בני שלוש. יהיה בסדר, אמרתי, אבל איך הוא יתרגל אם לא נגור יחד?
שירה הרכינה ראש, יודעת שאני צודק אבל מהססת.
אולי תישן אצלנו פעמיים בשבוע ותראה איך רואי מגיב? אחר כך נעבור כולנו אליך, גם… אמא שלי שם, אבל היא לא מפריעה, מבטיחה!
קצת חייכתי לעצמי על הלא מפריעה הזה כבר ראיתי בראש את ארבעת הקושיות שלה על מהותי, החיים וכלים בכיור.
והנה הופתעתי: לאה, אמא שלה, הייתה דווקא חביבה מאוד. קיבלה אותי כמו בן בית, לא חקרה על העבר, לא הציקה. תמיד חייכה ואמרה לשירה: זכית בגבר עם לב טוב,רואים עליו שהוא רציני, אכפתי.
מהצד של האם הבנתי שלא הסיכון הגדול. רואי, לעומת זאת כבר מהפעם הראשונה שקפצתי לבית, חצה את הדלת בפנים זעופות. לא צרח, לא בכה, רק הביט בי בזעף, קפצונים של שקט.
בהתחלה פשוט התעלם ממני. היינו מסיימים ארוחת ערב היה בורח לחדר, לא רוצה פיפס מהשולחן. חלף שבוע, והוא התחיל לעבור להתקפות קטנות, מרגיזות ממש: שפך צבע על הנעליים שלי איך בכלל מצא צבע? קרע לי חולצה מהעבודה, שפך תה חם על הלפטופ מזל שלא נשרף.
שירה הגנה עליו בעקביות, אנחה קלה וניע ראש: קשה לו לקבל שדברים משתנים. הוא בסך הכל ילד…
הייתי לוחץ שפתיים, מתאפק. מעדיף לחשוב שהוא פשוט מבולבל. אבל כל מעשה שובבות הביא עוד ועוד תיסכול, מטען של כעס.
ושוב, ערב מאוחר, אני כבר חצי שוכב לישון, נכנס רואי לחדרי, חיוך שובבי על פניו וביד בקבוק אקונומיקה. בלי להוציא מילה שופך אותו בבת אחת על המיטה. הריח המעיק של הכלור נישא בחדר. קפאתי כעס גואה לי בבטן.
למה עשית את זה?
הוא משך בכתפיים, כאילו לא קרה כלום. אני רוצה לישון עם אמא, פה כבר אי אפשר. אמא תבוא אליי, ואתה תצא מהבית! אין לך מקום פה!
מילותיו כאילו העיפו בי סטירה. עמדתי, מסתכל על הסדינים המושחתים, עצמותיי רועדות מהכעס. ניסיתי להחזיק את עצמי, לחפש שלווה.
הושטתי יד, הוצאתי את החגורה מהכיסא, קיפלתי אותה חבטה רועמת נפלה על כף היד. נדב נהיה דמות מאיימת בידי עצמו. רואי נחרד, צווח מבהלה, רץ לאמא שלו, נתפס בה כמפלט אחרון.
אמא! הוא רוצה להרביץ לי! צרח, אמרתי לך, הוא אכזרי!
שירה עטפה אותו, הביטה בי כאילו פגעתי בה בנשמתה.
נדב, איך אתה מעז? הוא רק ילד קטן! רעד קולה. הוא צריך תשומת לב, לא פחד! אל תעז לגעת בו!
עמדתי שם, אצבעות קמוצות, נושם עמוק. מעשה קונדס? ילד קטן? כל ציוד שנהרס גם זה מעשה קונדס?
את מגדלת פה ילד שהולך לאיבוד, לחשתי, מבקש לא לפוצץ. בליבי, רק רציתי להרביץ עם החגורה, אבל עצרתי בכוח.
באותו רגע קלטתי: בבית הזה אין לי זכות, אין לי קול, כל מה שהוא עושה הצודיקה תצדיק. אז מה הטעם? למה לסבול את זה?
זריז ניגשתי לארון, שלפתי בגדים, דחפתי לתיק בלי קיפולים.
עכשיו אני האשם? מלמלתי, בלי להביט בה. כשישפוך לך אקונומיקה בקפה, אל תגידי שלא הזהרתי.
שירה חיבקה את רואי, בעיניה הלך ונבנה מבוך של יאוש.
לאן אתה הולך? שאלה בלחש, ומה איתנו, נדב?
הפניתי אליה מבט עייף, נאנח, עינייים לחות.
איזה איתנו? את לא רואה? רואי עושה הכל כדי שאצא, ואת חייבת לצודק אותו. ניסיתי להיות משתף פעולה, ניסיתי להבין, אבל הוא לא רוצה לראות אותי. ואת עוצמת עין.
רואי הציץ מאחורי אמא, עיניו מלאות עיקשות, נטולות חרטה כאילו ניצח במלחמה.
שירה רצתה לומר משהו, נשכה שפתיים, שתקה. גם היא הרגישה שחרגה, אבל לא יכלה לוותר.
נדב, אולי נדבר רגע בשקט, ניסתה לגעת בכף ידי, התרחקתי.
עמדתי בכניסה, תיק ביד. שירה ניצבת מול הדלת מושכת אותי להישאר, בעיניה פגיעות.
נמאס לי לנצח לראות איך את מתעקשת להצדיק הכל, אמרתי, הוא משחית דברים, זה שטויות מבחינתך. מטריף את כולנו ואסור לנזוף. למה? הוא רק ילד…
הקול רעד. כל הפרק הזה, כל הניסיונות שלי רק תקעו עוד קוץ בלב.
היא החווירה, התיישרה. רואי הוא בני, אני תמיד אגן עליו! פשוט תהיה יותר סבלני, תחבק אותו יותר, תן לו זמן הוא מפחד שתיקח לי אותו!
עם חגורה צריך לטפל בו! פלטתי, בלי שליטה.
את הרגע הזה לא אשכח עיניה התמלאו דמעות, נסוגה ממני כאילו הייתי סכנה.
בלי להמשיך, צעדתי קדימה, דחיפה קלה בכתף רק רציתי לצאת מהר, עדיין בשליטה.
במסדרון לה, אמא של שירה, עמדה בפתח. מבט מיואש, לא כועס, אלא עייף מהחיים.
סליחה, זרקתי בדרך, זה פשוט לא יעבוד כאן יותר.
היא לא ניסתה לעצור אותי, רק מירקה את עיניה. מבינה, ומקבלת. גם לי קשה, האמת הילד הפך לכלב בית מפונק. נותנת לשירה להסתדר לבד עכשיו…
קצת גיחכתי. הנה, גם אמא שלה ויתרה מזמן על התקווה.
רציתי לענות, קפאתי. רק הנהנתי, יצאתי ונעלתי אחרי. שקט בחדר המדרגות, רוח ערב החלה, רק תנועות רחוקות של שכנים.
היא נשארה שם. התמוטטה על הכיסא, כיסתה ראש בידיים. בראש עוד התנגנו דבריי האחרונים. בחדר השני נשמע רואי בוכה, לא באמת מבין מה קרה.
לה עברה בשקט לחדר שלה, סגרה דלת. דממה בבית, רק ייבבה מפעם לפעם.
יצאתי לרחוב, ידים בכיסים. רוח קרירה נושפת, ובליבי מדורה.
הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון. אבל זה לא הקל על הכאב.
ידעתי: רואי באמת פגוע. לאבד אבא, לראות גבר זר בבית זה מטלטל לילד בן שבע. אבל איפה עובר הגבול? היה פה מעבר לחוסר שקט של ילד היה פה מרד, השפלה. והוא קיבל בדיוק מה שרצה ניצחון קטן. ניסיתי להבין, ניסיתי עוד ועוד, תמיד חומה.
עמדתי ברמזור, בוהה באור הירוק המהבהב. נזכרתי איך הכול התחיל חנות, פגישה, לילות יחד בלי דאגה. אז האמנתי שאפשר לבנות משהו אמיתי.
ועכשיו הכול קרס. לא בגלל טרגדיה גדולה אלא בגלל אי־הליכה לקראת. בגלל צפייה עיוורת בזה שבנה הוא כל העולם, גם אם הוא פוגע בכולם. אם רק יום אחד הייתה עוצרת אותו, מי יודע.
אז… לא היה גורל. ככה זה. אולי יום אחד אפגוש מישהי שיודעת לשים גבול לילד שלה.
הלב, כמובן, סירב להקשיב להיגיון. עוד כואב לי, עוד מתגעגע. החיוך של שירה, הצחוק. התקווה למשפחה שהתחילה להיבנות ונמחצה.
עברתי בשביל, פארק מוצל, אורות פנסים מרצדים. בחוץ שלווה כזו, בפנים סערה.
ידעתי הזמן יתקן. יום יבוא ואשכח, אתאושש. לפעמים החלומות הכי יפים מתרסקים אל המציאות, וזה כואב. אבל זו המציאות.
לקחתי נשימה עמוקה, שלפתי טלפון, חשבתי להתקשר לתומר אולי מחר אפגש איתו בבר. החיים ממשיכים, גם כשקשה להבין את זה.
וכך למדתי סבלנות יש לה גבול. למשפחה צריך לבנות עם לב שלם ועם גבולות ברורים, אחרת כולם נפגעים.
