Жизнь «на потом»
אמא, אפשר לקחת סוכריה מהקופסה? אחת! בבקשה! תחננה נעמה, מתפתלת כמו שועלית ליד הארון, שבו רותי החביאה בקושי רב את הממתקים היקרים שהצליחה להשיג.
לא! זה לערב שבת. עכשיו תאכלי לשנה החדשה לא יישאר כלום.
נעמה קימטה את שפתיה. מה זה משנה מתי אוכלים את הסוכריה? והיא הרי ביקשה רק אחת! למה אמא תמיד דוחה כל דבר טוב? אם זה טעים “לעתיד”, אם זה יפה “לחג”. כל כך רצתה ללבוש את השמלה החדשה שאבא הביא מתל אביב, לבקר אצל הדסה השכנה. אבל לה, משום מה, רותי לא אוסרת ללבוש לבוש חדש לגן. אמנם נעמה שמעה פעם שרותי תופרת בעצמה להדסה, לא קונה מהחנות. אבל מה זה כבר משנה? לפחות הדסה תמיד הכי יפה בקבוצה. ונעמה צריכה להסתפק בשמלה המנוקדת הישנה, שכבר ממש נמאסה עליה.
אז, נעמה עוד לא הבינה עד כמה ההורים עבדו קשה כדי להשיג את הסוכריות והבגדים שהיו לה. אמא שלה הייתה ספרנית, ואבא מהנדס בעיריית ירושלים. מגיל צעיר שמעה את המילה “להשיג”, כלומר, משהו חדש שאין בחנות. כך הגיעה אליה זוג נעליים חגיגיות, ולרותי מגפיים חדשים. רק שאחרי הרכישות האלו, אכלו כמעט חודש רק פסטה ותפוחי אדמה. אבל רותי כל כך שמחה, שבימים הראשונים אפילו לא העזה לנעול את המגפיים, רק הביטה בהם באהבה. דווקא המגפיים האלה נחרתו בזיכרונה של נעמה גם בבגרותה כל שריטה, כל עקב שחוק זכרה לפרטי פרטים.
השנים חלפו, והכל השתנה. בחנויות הופיעו כל מה שלב חפץ; כבר לא היה קשה לקנות בגד חדש או לפנק ילד בממתק. עכשיו, הבעיה הייתה כסף. כשנעמה הייתה בכיתה ח’, חזר אבא הביתה ואמר:
קיבלו אותי!
היא עוד לא ידעה למה הכוונה, אבל ראשה התמלא תקווה, כשראתה את שמחת הוריה. ואכן, עבודה במפעל אלקטרוניקה במודיעין הביאה את כישרונותיו לידי ביטוי, וכעבור זמן קצר, אביה התקדם למשרת ניהול. פתאום, היה קל יותר. רותי כבר לא ישבה עם פנקס בלילות כדי “לסדר תקציב”, נעמה קיבלה ג’ינס ראשונים ונעלי ספורט טרנדיות. היא ויתרה על הרעיון לעזוב ללמוד מקצוע ולפרנס מהר, והחליטה להירשם לאוניברסיטה. הוריה עודדו אותה. אחרי שנתיים של למידה מאומצת, בלי מסיבות, בלי חברות, היא התקבלה ללימודים בהצטיינות.
היא יכלה להירגע, אך החליטה שממשיכה: קודם לימודים, אחר כך עבודה טובה, ורק אז כל השאר. וכך היה דיפלומת הצטיינות, עבודה מוצלחת שהשיג לה אבא, עם כל הקשרים. הכל התגשם, אפשר לחשוב על עצמה, אולי על משפחה. אבל שוב דחתה: קריירה תחילה! שלא תחשוב שוב לעולם “מה אין לי ללבוש” או “היכן אגורים”. גם בזה הצליחה. הוריה לא יכלו לפסוח על שבח: חכמה, מצליחה, קנתה בית ורכב לבד, יוצאת לחופשות בחו”ל. רק… לבד.
ולמעשה, זה לא הפריע לה. אף פעם לא הייתה “ילדה טובה”, והיו לה מעריצים, אבל רצינית לא מיהרה. למה? הרי עוד לא מיצתה את צעירותה. וילדים סעודה לא זמינה בעת הקיץ…
רק בגיל 35 נוצרו לה יחסים אמיתיים. היא ויובל, קולגה מהעבודה, ישבו שנים במשרדים סמוכים, אך כמעט לא שוחחו. נעמה לא תיארה לעצמה שהוא דלוק עליה. הוא היה גבר נאה, חכם, תכונות שהיא העריכה במיוחד.
באחד האירועים, כשהשיקה את ראשה על כתפו, סופגת יין לרגע, הוא לחש לה:
תתחתני איתי. אנחנו כבר לא ילדים. הגיע הזמן להקים בית. אני אוהב אותך, נעמה.
היא צחקה:
יובל, מה קרה לך? כל החיים לפנינו! נספיק הכל…
אבל בבוקר, כשפגשה את מבטו בעיניים, פתאום שמעה את עצמה עונה בשקט:
אני מסכימה.
הייתה חתונה רבת משתתפים, רותי לא הפסיקה לבכות מהתרגשות. שלוש שנים חלפו, ובמהרה הבינה נעמה שכל הישגיה מתגמדים לעומת מה שקיבלה במה שדחתה כל הזמן. פתאום הכול משנה צורה.
אין… העתיד שלי איננו, אמא, היא לא יכלה לבכות, והחזיקה את תוצאות הבדיקות. איך הייתי טיפשה?
ביתי, חכי, אולי בבית חולים אחר יגידו אחרת. הכל עוד יכול להשתנות, הרפואה מתקדמת.
מתי? זרקה את המסמכים, שהתפזרו בסלון.
הכל בדירה נותר כמעט כמו בילדותה. רותי ואביה סירבו לקבל ממנה כסף לרהיטים או שיפוץ, אף על פי שאביה כבר לא עבד וחלה, ורותי כמעט לא יצאה מהבית. נעמה הייתה עושה פה ושם קונה מזון, משפצת רהיט ישן, כדי שייראה כמו “וינטג'”. שיפוץ אמיתי עשתה רק עשור קודם; עכשיו, בוהה בקיר, חשבה שצריך כבר להדביק טפטים חדשים או לשייף את הפרקט. והנה, כשחיים קורסים, עוברות שטויות כאלה בראש…
אמא, את לא מבינה? הזמן הוא מה שאין לי…
ישבו כך שתיהן עד שנשפך ערב. נעמה שילבה בכי, שתיקה, התרגשות מסוג אחר. לבסוף לחשה:
תודה, אמא…
על מה, נעמה?
שתמיד מקשיבה. אין לי עם מי לדבר. ולמי אני עוד חשובה?
מה את מדברת?! רותי נגעה בשפתיה. את חשובה לי! לאבא! ליובל!
אבל כבר לא ליובל.
למה, נעמה?
כי זו הצרה שלי, לא שלו. גם לו אין הרבה זמן. לילדים עוד יהיו הזדמנויות…
נעמה חיבקה את אמא קצרות, יצאה בלי לשמוע עוד טיעונים.
אמא, אני אתמודד. אל תדאגי, שלחה נשיקה באוויר.
לנסוע הביתה לא רצתה, פנתה לטייל לאורך נחל הירקון. בעונה הזו היה קר ורוח נשבה, אנשים כמעט לא היו: רק זוג פנסיונרים ומעט בעלי כלבים. היא עקבה אחרי הזוג ורצתה לבכות שוב. גם היא חלמה פעם להיות כך יחד לכל החיים, להביט ולהבין אחד את השנייה, שיהיה “הכל שלנו”. וזה כבר לא יהיה…
פתאום הרגישה שאהבה את יובל כל השנים, אבל פחדה להודות. שוב דחתה את הברור מאליו, כרגיל בחייה. והנה לא נשאר לזה ערך. ללכת הלאה, חייבת, אבל מה עכשיו?
הגיעה לרכב סביבו הסתובבו כמה נערים, אולי בני 16. פניה קפאו. מה כבר משנה עכשיו? רק גישה נטולת פחד התגנבה בתוכה.
מה קורה פה?
הנערים הביטו; דוברם צעד אליה.
מתחת למכסה מנוע יש גור חתולים. טיפס בחורף להתחמם, חייבים להוציא, מסוכן לו.
בטוח?
ראיתי במו עיניי.
היא פתחה את הדלת והניפה את מכסה המנוע.
אוי, אלוהים! הנערים שלפו גור מלא פשפשים ושחור כפחם.
תנשך לפעמים! צחק המנהיג והניח אותו בזרועותיה. קחי!
מה אעשה איתו? לי לא היו חתולים.
תלמדי. רק תזכרי להאכיל.
הנערים התרחקו. נעמה שלפה שטר ועמה העניקה להם:
כמו שאמא שלי אמרה: בלי מתנה אין מה לעשות.
הם הודו ונפרדו, נעמה התיישבה עם הגור במכונית.
מה אעשה איתך?
הגור התכרבל בין ברכיה והחל ללטף בכפותיו את מעילה הבהיר.
טוב, אני עם חתול… איזה יופי… התניעה את הרכב. נוסעים הביתה!
את השיחה עם יובל גמרה לדחות למחר. את הערב הקדישה לגור.
איפה דבק בך כל כך הרבה פשפשים? איך נפלתי להרפתקה הזו? קרצפה אותו במקלחת; יובל ייבש במגבת.
מוזר…
מה?
לא מפחד מהמים.
יש לו מנוע של טרקטור!
כשהגור נרדם לצידה, יובל שאל:
נעמה, מה קורה? חדשות?
היא נשמה, ידעה שחייבת להגיד:
אנחנו מתגרשים, יובל.
מה?!
לא יהיו לי ילדים, זו אשמתי. לך עוד יש זמן תהיה אבא. אתה עוד תקים משפחה.
יובל הביט בה המום:
ככה פשוט? נראה לך שאני אוטומט של רגשות? חשוב לי רק את, לא ילדים. אבל את כבר מחליטה לבד.
הוא חטף את הגור והודיע:
היום אני בחדר עבודה! לילה טוב.
נעמה חיכתה שייצא, בכתה חרישית. אולי ישוב בו מדעתו? אבל החששות לא עזבו. היום מדבר כך, ומה בעתיד?
כל הלילה הפכה בזיכרונות ובמחשבות. נרדמה רק בבוקר, יובל לא שמע איך הלך לעבוד ומאכיל את החתול. כשהתעוררה, קראה פתק: “חוזר בערב נדבר. אל תעיזי לעזוב אותי! אוהב”.
הגור הביט בעיניה הירוקות.
קפה?
הוא דילג למטבח והצחיק אותה סוף סוף אחרי ימים קשים.
העיר שטפה בגשם. נעמה הגיעה לספרית היופי, מגששת באחת המגזינים דווקא מגזין הורות וילדים. על שני עמודים ילד ירוק עיניים. משהו בו דקר לה בלב, מוכר ואין לזכור. קראה מה שכתוב, קמה והסתלקה בלי לחכות.
יובל הופתע כשרצה למשרד, שראתה טרופה.
תראה! פרשה בפניו את תמונת הילד מהמגזין.
מי זה?
אין לי מושג. רק שם, גיל. אבל תסתכל!
הלכה איתו למראה והוא הביט: הוא עצמו, רק בן ארבע.
הביתה הביאו את עמיחי אחרי חצי שנה. אחריו מצאה נעמה תמונה של ילדה במגזין דומה רחל הקטנה. היא הפכה להכל בשבילה. כעבור חמש שנים, סימני גוף מוזרים הביאו אותה לרופא, שצחק:
מתי הלידה? את בהריון.
נעמה נדהמה, אבל יעל נולדה בדיוק בזמנה ושימחה את כל המשפחה.
רותי עוד הספיקה להכיר את הנכדה. כשעזבה רותי לעולמה, סידרה נעמה את דירת הוריה. עמוק בארון מצאה קופסה ישנה מגפיים של אמא, אלו ששמרה כל השנים.
אמא, למה את בוכה? שאל עמיחי.
רחל חיבקה אותה, יעל הצטרפה, עד שיובל הרגיע את החבורה:
נו, מה קורה? הכול בסדר!
וית, היא שמרה עליהם
נעמה גילתה ב”נדוניה” של אמא, מצעים ומגבות מהעולם הישן, מעוטרים לבנדר.
מה זה שווה, כל חלומות החיסכון האלה? למה דוחים הכל ל”מתי שיהיה”? אולי זה בכלל לא בא.
יובל חיבק אותה, צדק היה איתה.
אמא!
זו היתה יעל, בפעם הראשונה. נעמה כרעה, חיבקה אותה. עמיחי ורחל מחאו כפיים:
היא אמרה “אמא!” צחק עמיחי. זה הזמן לגן חיות!
למה בשבת? עכשיו!
למה לדחות? ענתה נעמה.
הצצה אחת כל החפצים, זה יחכה. כעת, לחיות.
בדרך לגן החיות, כשהילדים שרו וברכב שמחה, חשבה נעמה: אין בידיה מתכון לאושר הילדים. אבל תלמד אותם דבר אחד: לא לדחות חיים. המציאות מחכה, ולפעמים, פתאום מתפספסת לעד.
ומה עם גלידה?
עכשיו? תהה עמיחי. עוד לא אכלנו צהריים!
נספיק. מי בעד?
כן! קריאות שמחה, חיוך מיובל.
בכלל בלעדיך, אבא? אם לא עכשיו אז מתי?
