קרוב משפחה של הלילה ומחיר השלווה
– רק לא שוב, – לחשתי לעצמי, מביט בקערת הכיור המלאה במים וסבון.
המחוגים בשעון הקיר מטבח עמדו בעקשנות על “1:15”. כל הבית היה שקוע בשקט. בחדר הסמוך נשמע השיעול השקט של נועה הקטנה. בחדר השינה כבר בטח ישנה ענת עמוק. המנורה בהילה צהובה שפכות קשת אור קטנה על השולחן, שם חיכתה לבד כוס תה קמומיל שכבר מזמן התקרר.
הצלצול בדלת חתך את השקט כמו סכין. לחץ, עיקש, עם הפסקות קצרות בדיוק מספיק זמן לחשוב “אולי הפעם הוא יוותר”.
מהחדר נשמע קול שישנוניות של ענת:
– שוב הוא?
ניגבתי ידיים על החלוק, דחפתי בפה פיהוק שדגדג אך לא יצא הפיהוק שרציתי שיהיה שלט: “אני ישן, תניחו לי, העולם”. בדרכי לדלת, נלחמתי בתערובת של עייפות, רוגז וקצת אשמה על זה שאני כועס.
הצצה בעינית צללית מוכרת. רחב כתפיים, ז’קט עור ישן, כיפה משוכה על הראש לכיוון העורף. יעקב, חמִי, שוב עומד חצי צד לדלת, קופסת קרטון גדולה צמודה לצד אחד. ליד הרגליים סל קניות משקמים עם לוגו ירוק כבר ידעתי שבתוך זה עוגיות חמאה, תמיד אותן.
פתחתי.
– יוני! קרן לו יעקב, כמו היה צהריים. אתה לא ישן? מצוין. רק עשר דקות אציק לך.
– ערב טוב, יעקב, התאמצתי לחייך. אתה יודע… זה כבר ממש לילה.
– נו, בחיית רבאק, הלילה עוד צעיר! סינן וצחק. גם אני. תן זקן להיכנס רגע, יש לי כאן… אוצר קטן!
הרים בגאווה את הקופסה. על המכסה מדבקה ישנה: “סרט 8 מ”מ”. בפינה תגובה שכתב מישהו פעם: “1978. ראש השנה. הבית”. ריח של אבק ורהיטים ישנים טרף את האוויר.
– מצאתי, תאמין? כבר נכנס פנימה בלי הזמנה. אצל השכן עמוס, בעליית הגג. ברגע שהראתי כתב יד לזיהוי, אמר: “ברור, זה של אורנה”. כלומר, של אשתי ז”ל.
השם שלה הציף נוסטלגיה. ענת נראתה בחדר השינה, עיניה חצי פקוחות, פיג’מה ישנה עליה.
– אבא… היא גירדה בגרון. כבר אחד וחצי בלילה.
– אז מה! גיחך יעקב. הלילה הכי טוב לזיכרונות. בגילכם עוד רק מתחילים…
כל מילה של יעקב הייתה כמו אבן בראש. ובכל זאת ידעתי הוא לבד. אולי בבית שלו חושך, ואולי גם מפחיד.
– נלך למטבח, הצעתי, בולע אנחה. בשקט. נועה ישנה.
– בטח בשקט, ניסה לשלוט בטררם של מעיל העור.
מחשבה עברה לי בראש: “עכבר מתפרץ כמו כבאית”.
***
במטבח תמיד ישב על אותו כיסא ליד הרדיאטור “הגב שלי נגד משבים”. מזגתי לו תה בשגרה, בלי לחשוב.
ענת מפהקת מולו. הסתכלה על הקופסה.
– מה זה? שאלה.
– הקולנוע שלנו, אמר בחגיגיות. הסליל מהגן עדן. כאן אימא שלך, את קטנה, ויש גם סבתא רותי ותפוחים מהחצר…
תפסתי צד, נשענתי על מרפק לשולחן. השעון הראה “1:27”.
– זוכר איך בלילה ההוא פתחתי דלת סיפר ונזכר אחרי חצות, השכנים דפקו. אימא שלך אמרה אז משהו: “בלילה דלתות נשארות פתוחות למי שבאמת צריך”. איזה משפט, מה?
הנהנתי, מוצא ענין בעל-כוחי.
– אבא, ענת משפשפת עיניים מתי תראה לנו? בשביל זה הבאת?
– אין לי מכשיר, הודה. אולי תוכל בתור מתכנת להעלות למחשב?
– בין הפסנתר למכבש הדפוס, גנבתי הלצה. הוא לא קלט.
– נסתדר. אספר בינתיים, עבר לסיפורים.
גולל, העוגיות נשברות בין האצבעות על אופניים בגיל שש, על התמונה ההיא שבה אורנה צוחקת, על ימי בית-שמש של פעם. כולו ער, עוקף לחלוטין את השעה.
אני שומע יותר מרגיש. “מחר שבע בבוקר…”, מחשבות מתנגנות בלופ.
***
רעש שקט הקפיץ אותי.
ילדה בפיג’מה עם כוכבים ורודים: נועה משפשפת עין, מעבירה יד על השיער.
– אבא… לוחשת, מתבלבלת בדלת.
– למה התעוררת? קמתי מיד.
– מים, יממה. וחלמתי על סבא שוב.
יעקב שומע, מתנפח מגאווה:
– רואה? הדור הצעיר מרגיש הכל.
– תמיד אתה בחלום, מודיעה ברצינות. כל הזמן דופק-דופק. והידית חמה, אי-אפשר לסגור.
בטן מתכווצת בפחד. ענת מעקמת גבה.
– אלה סיוטים? לוחשת.
– לא סיוטים, מתעקש יעקב. הקשר בלב.
“או צמא לשקט”, חשבתי.
– נועה, חזרה למיטה. סבא יבוא לבקר גם מחר… אבל רק ביום.
– בלילה? דורשת.
– עדיף ביום, מותק, ליטפתי לה שיער.
החזירה ראש לכתפי, נרדמה שוב בפרץ ענני דמעות.
בכיסיונין של לילה, מתגנב תסכול ” העשר דקות” האלה הן שעה, הן עייפות, הן זיכרון מתוק-מריר.
השעון כבר כמעט שתיים. כל הבית עייף. גם אני.
***
– שוב באחת בלילה, קיטרה ענת לטלפון שבוע קודם. כאילו הבית שלנו מסעדה פתוח 24/7.
– קבלי השתתפות בצרה, מגיבה תמר מהאוניברסיטה, בחצי צחוק. נפלת על רוח-לילה בדור המבוגר.
– לא מצחיק, נאנחת ענת.
– זה קווסט. לילה קשה תמצאי פיתרון, תקבלי עוגיה.
– אותן עוגיות בדיוק, צחקה ענת ירוקות כאלה, כבר לא יכולה לראות.
– סימבול! מחייכת תמר. שימי לו שעון מעורר בביקור.
– איך?
– את תתזמני לו שיחה באחת בלילה!
– אכזרי, גיחכה ענת.
– סתם צוחקת, אומרת תמר. אבל גבולות צריך לקבוע.
– זה חמי, תמר. איש נשאר בגפו. איך אגיד לו: “לא בלילה”? יש לו לב, יש לחץ דם…
– גם לך יש! וגם לילדה שלך. גבול זאת לא כפירה, לפעמים זה עזרה לכולם.
ענת שותקת. המילה “גבולות” מציקה.
***
הביקור הלילי הראשון של יעקב היה חצי שנה אחרי שאורנה נפטרה.
“פעם אחת”, חשבתי אז. כאב של לילה, כי ביום רועש מדי.
שכבנו. הכל חשוך. פתאום רעש דפיקה.
– מי זה? ענת קמה.
צלצול קצר וקר. ענת מגששת. אני פותח. עומד שם יעקב טרנינג ישן, מזיע, פניו עייפים, מחייך בעייפות.
– סליחה… פשוט… בבית חשוך מדי.
הריח של עוגיות חמאה, אותו שקית ישנה.
– לחץ דם? דאגתי.
– לא… בסוף רק רציתי לראות אנשים מוכרים.
לא קורא סיפורים, רק שותק, פורר עוגייה ביד לא יציבה.
– היא הייתה אוהבת תה בלילה… לחש.
הפעם, לא כעסתי אלא ריחמתי. “אם יזדקק יבוא”.
ורה-כך היה. פעם, פעמיים, עד שנעלם הגבול בין לילות חופשיים ללאורחים לאלו עמוסים.
***
כשסיפרתי לענת, משכה כתפיים.
– תמיד היה ינשוף, אומרת. עושה לילות לבנים עם ספרים. אבל אז בבית שלו.
– עכשיו, זה ביתנו.
– גם ביתו. לבד קר. מפחיד לפעמים.
– גם לי קשה. אני מתעורר לכל צליל כל דפיקה היא אזעקה.
ואי-הבנה ביני לבין יעקב רק “זה אבא”.
לילה אחד, לא פתחתי בכלל.
ענת ניגשה. אני שכבתי, מתחזה לשותף לאירוע. דלת במטבח. צל מפנה שכיבה, דיבור שקט.
יעקב יושב לבד, קומץ תמונות ישנות. לוחש: “אורנה, בשמלה הלבנה…”.
– ופה את, ענת, קטנה…
כשהצללתי מעבר לדלת, הבנתי אין פה רשע, רק גבר קשיש שאיבד את היכולת להרגיש מתי עולמות משתנים.
והרגשתי גם לא חייב לכעוס. אולי גם לא לרחם. רק להכיר.
***
בפעם אחרת, החלטתי לקחת את זה בהומור.
אמצע הקיץ, חמים. צלצול שוב. אני שם חלוק עם הדפסי פרחים, מסכת שינה לחצי על עיניים, קורץ.
– כוכב קולנוע, האיר ענת בצחוק.
– הנה פתיחת לילה עם יעקב, החזרתי.
– ברוכים הבאים לסינמה-לילה, אמרתי. תה, עוגיות והבטחה לעייפות!
יעקב מת מפהק.
– הדור הצעיר חזק, צוחק. אצלי היו פתוחים גם בארבע…
במטבח, אני מראה לו קפה חדש והשעון המעורר המוכר “אפילו כשמדברים השעון לא מוותר”.
– פעם, ברכבת לילה נסענו… התחיל. הפתיחות הכי חשובות בלילה.
וכמו תמיד, “את הדלתות צריך להשאיר פתוחות למי שצריך”.
המשפט דאג להישאר.
חשוב גם לזכור שיש חלונות שצריך לסגור, במיוחד בחורף… הוספתי.
יעקב לא קלט, כהרגלו.
***
יום אחד פשוט לא פתחתי.
נועה עם חום, לילה מתיש. וַ— דפיקה. ענת לא בבית. לא קמתי. עוד דפיקה. עוד אחת. דממה.
בבוקר ראיתי השקית הירוקה ליד הדלת, רטובה מטל. פתק קטן: “נרדמתם. לא רציתי להעיר. יעקב”.
כעס ועצב בבית אחד. למה אני אמור להרגיש רע כשזו רק מנוחה?
***
עוד לילה נועה הצטננה. שתתה תה, קמה בגלל סיפור של סבא. עין שחורה מתחת לעין. אני זוחל ליום עבודה על קפה.
בערב, מוח מתפוצץ. ענת ממלאה מרק.
– נמאס לי, לא מביט בעיניים.
– מה זה?
– לא יכול לוותר על הלילות שלו. אנחנו לא פיצריה פרטית. גם לנו יש חיים, בית, ילדה… עייפתי.
ענת רוצה להגיד “הרי הוא לבד…”, אבל עוצרת.
– בוא נדבר איתו יחד, מציע. תגידו לו: לילה לישון; יום ברוכים הבאים.
– אבל… יכעס, לוחשת ענת.
– גם אני כבר כועס. גם עליך, מודה. שנה של ויתור בסבלנות; לא שוב.
מילים, ברגע פתאומי, נשמעות צלולות.
– טוב, היא נושמת עמוק. הלילה הזה מדברים.
***
הגענו למטבח כשיעקב מראה לנו את קופסת הסלילים, גאה. אירוע משפחתי, “שמחות 1979”, כתוב.
– אפשר לדבר קודם? התחלתי.
– למה, מה כבר קרה בלילה? הוא מחייך, אולי מסרב.
– על הלילות.
הוא מצטמצם.
– אתה מגיע המון אחרי אחת. אצלך הלילה חיים. אצלנו שינה. ממחר עבודה, לגן… אנחנו לא מסוגלים להמשיך ככה.
– מפריע, כן?
– ממש לא, אני קוטע. אוהבים ורוצים. רק ביום או ערב. תודיע לפני.
– פחדתי… לא הבנתי עד כמה הכבדות. חשבתי אם אני ער, גם אתם…
הוקל לי בלב.
הוא לא רשע רק בגבולות הזמן שלו נשאר תקוע באותה לילה עם אורנה.
– נראה סרטון בשבת. יחד. נעשה תה, עוגיות. כאילו ראש השנה 1979.
– ואם ארצה… קרא ושתק.
– אם מצב חירום תתקשר, תמיד נענה. אבל לא “רק על תה” כל לילה.
ענת הוסיפה שגם היא רוצה אבא ערני ולא עייף. הוא חייך בעצב.
– עשר דקות שלי כבר שנה אצלכם… אמר.
– בוא נשמור את הסרט לחגיגה.
– אני אלווה אותך, אמרתי.
בחדר כניסה, האט במכוון.
– יוני, הסתובב אלי אם אני מתקשר בטעות מאוחר…
– אחשוב שרע לך. אדאג. אבל לא תמיד אפתח.
הנהן. בעיניו היה כיבוד.
***
שבת, כמו שהובטח.
על השולחן מקרן ישן מצאנו אצל דוד חיים. הסלילים פועלים, חשמל מנותב עם מתאם אין סופי.
חדר כהה, בד לבן תלוי כסרט קולנוע. נועה על ברכיים שלי, בובה ביד, ענת מסדרת תקשורת. יעקב נלהב, עיניו נוצצות. עוגיות חמאה, תה מתוק, כל המשפחה.
הסרט מקרין: אשה בשמלה כפרית, מחייכת, יעקב, צעיר ללא כסופות. ענת זאטוטה עגולה. שולחן מלא תפוחים ועוגת דבש.
כיתוב מקרטון בדלת: “הבית פתוח תמיד. אפילו בלילה. למשפחה”.
משהו בי נלחץ. יעקב מצלצל בדמעות.
– אורנה כתבה, ממלמל. רצתה שידעו.
אורנה פותחת דלת בסרט, מושיטה יד, צוחקת. “בואו, תיכנסו!” השעון סרט: 1:05, כיתוב עיפרון: “בביתנו תמיד שמחים, דלתות לעולם פתוחות”.
בסוף הסרטון בכי חרישי, כתף רועדת.
נועה נרדמה כבר, בזרועותיי.
הסרט נגמר, הבית שקט-חמים. יעקב מנגב דמעות.
– סליחה, פלט. באמת חשבתי שזה טוב. שאם בלילה אתם איתי פחות לבד.
– אתה עדיין לא לבד. אפשר הפוך: דלת פתוחה ביום.
* * *
יומיים אחרי, אוספים. הפעם אני יוזם קונה גם עוגיות ירוקות, גם תרמוס משובח, “מחזיק חום שמונה שעות”. הכל נכנס לקופסה, לצד מפתח קטן.
בכרטיסית כתבתי: “ליעקב אצלנו שמחים תמיד. במיוחד בבוקר. תרמוס לשמור חום. מפתח לבקר מתי שנוח. תודיע לפני כן. אוהבים, יוני, ענת, נועה”.
התקשרתי אליו הפעם בצהריים יוזמתי.
– יעקב, שלום. מחר תה של בוקר אצלנו. תבוא מתי שתרצה, רק לא מאוחר.
צחקק בהקלה.
– זו הזמנה רשמית?
– מסורת חדשה בלי לילות.
למחרת, בדיוק בעשר בבוקר. מתקשר קצרות: “הגעתי”. מגיע עם חולצה מכופתרת, ובידו זר חרציות.
– לענת, על הסבלנות.
ומשחק משעשע דובי לילה לנועה, “שסבא יבוא בחלום לספר סיפורים, לא לדפוק”.
נועה חיבקה את הדובי וצחקה. הבית התמלא בשמש של בוקר, תה עוגיות, סיפורים אבל הזמן השתנה: לא פלישה לילית, אלא ביקור מכוון.
בערב, נועה שאלה:
– אמא, היום סבא לא הופיע בחלום.
– ואיך זה?
– דווקא בסדר. בבוקר הוא היה אמיתי.
חיוך קטן עלה לי בפה.
בלילה, בשעה אחת ורבע, דממה בבית. לא צלצל. קמתי רק כי נחתי.
משהו למדתי סופית: אפשר להציב גבול בלי דרמה, בלי כעס, רק בדיבור ברור. סבא לא הלך לנו מהלב. רק חזר להיות חלק ביום, לא שד של הלילה.
וזה מספיק בשביל כולנו.
