שלג ירושלמי כבר שנים רבות איננו צורב אצבעות רגליים יחפות יעל כבר מזמן איבדה בהן תחושה. רק הרוח, רוח המדבר הקשה, הצליפה בפניה, בידיה ובצווארה, חילחלה דרך שמלת הלילה הדהויה. שערותיה האפורות, התקשות בקרח, נטפו כמו אשכולות פיונים קרים. סערה עזה מילאה את הרחוב בקריאות חורפיות, ויעל אפילו לא ידעה לאן היא הולכת אובדת בסימטת החצר שלה, שם פעם היה עץ רימונים. היא הדביקה את הגב לגדר האבן הקרה, שלבה ידיים על החזה וזעקה בקול חנוק:
הלוואי והייתי הולכת לי כבר… קח אותי אליך, ריבונו של עולם! הלוואי… די לי…
באותו לילה, אלמלא ראשה השקול והחם של אסנת, השכנה, שהעירה אותה בדרכה להאכיל את החתול המבוגר, היתה אולי יעל מוצאת מנוחה אחרונה. אסנת ראתה את דלת הבית הפתוחה, עם האור חומק לתוך הלילה.
יעלי! את שם, אה? מה את עושה בחושך הזה?
ולא היה מענה רק זקן רועד, עיניים אטומות ולחישה בלחישה: “רק למות, רק למות…”
אסנת חצתה את הרחוב, פתחה חרש את שער הגינה.
יעל! איפה את? יעלי! רחמי עלייך…
יעל צנחה לרצפה, ביטאה קולות וגוף שנתקשח, כמעט הפך אבן. דמעות סמויות התערבבו בשלג ולכלכו לה את הלחיים החיוורות. אסנת מיהרה להזעיק את שאול, בעלה. ביחד, משכו את יעל ומצאו לה מחסה בבית.
מאז, יעל שכבה במיטה. בבוקר הגיעה שרונה, רופאת השכונה הצעירה, עם עיניים כהות ושפתיים שותקות התפלאה: בת תשעים ואחת, אך מלבד כפות רגליים קפואות, אין לה כלום.
את צריכה בית חולים. נקרא לאמבולנס?
יעל, מבטה השבור בשער הארוך של שרונה, חייכה חיוך נטוש.
לא, נשמה, לאן יש לי ללכת? פה אשכב. אל תבזבזי עליי דקה, חזרי בשלום, איני צריכה כלום.
וכך עברה לה שבועיים. ולמה בכלל יצאה אז אל החצר, יחפה, בשמלה אחת דקה? כולם חשבו שהשתגעה מזיקנה, אך יעל חשה בזה משהו מופלא, גזירת שמיים.
בלילה שלפני, ישבה על המיטה הדלה, פורמת גרב מצמר ישן לאור מנורה שקטנה על רגל אחת. אצבעותיה, זריזות מצד אחד, מנותקות מהזמן. המחשבות עפו, לא סביב הגרב, אלא הרחק-הרחק, אל זמנים אחרים.
חיוכה המוזר לא נגע בגרביים עיניה ננעצו בנקודה בקיר. חלחלו בה זיכרונות.
לא זכור ליעל שהיה בעולמה טוב מימיה. צער רדף אותה בילדותה, שנים ללא הפסק עבודה, עוני דחוק, ולימדה עצמה להסתפק תמיד בפת תמיד מגעילה. עם כל אלה, היה לה רק שביב קצר של חום, של הבטחה, התאהבות אחת חולפת, אך עזה.
קראו לו אורי.
אורי שלי… אורי…
בין ערות לשינה, חצתה יעל בדמיונה את העיר, יצאה אל השדות מאחורי בית האבן, חיפשה אותו אל מול הגבעות החשופות בין עצי הזית. עמדה ועמדה, מצפה. הוא הבטיח שיבוא. בליבה חרדה עלומה, תקווה עיקשת. במרחק, בדימיון המרצד של שעת בין ערביים, נדמה לה שצפה בדמות גברית מייד רצה אליו, צורחת בשמחה: “אורי! אורי!”
בתוך החלום הזה נרדמה. לפתע התעוררה, מחזירה שמיכת פיקה רועדת לצד. השרבול הארוך נגרר אחרי ידה. רשרוש זכוכית הרוח שורקת בחוץ, ירושלמית, כמו קערת נחושת. יעל התרוממה, שלחה ידיים מגששות ומעט מצולקת, פתחה את דלת העץ ברגל, ויצאה יחפה אל הלילה.
רק שנייה, אני מיד חוזרת…
עמדה רחוק, תוך שהתבוננה אל ענני הגשם המסתובבים על הסמטה, הושיטה שוב את ידה קדימה כאילו קוראת:
אורי…
הקור הלם בגופה, אחז אותה מבפנים. ירדה במדרגות האבן הצרות אל שביל החצר, בעיניים כבויות, הולכת אל גדר האבן, נאבקת ברוח.
אורי! אני כאן! אורי!
נעצרה שם, מחפשת מעבר לגדר, נעה הלוך ושוב ואז חשה שכף רגלה כבר קפאה, כבר לא הצליחה להזיזה. עוד רצה כמה צעדים עם חיוך זעום על הפנים.
תני לי רק עוד רגע… אולי מהצד ההוא…
אך השער נעלם. אבודה בסמטאות גינה מוכרת, התבלבלה עד שנפלה, וזו הדרך שמצאה אותה אסנת.
אסנת באה כל יום, חמלה ורחמים בידה הביאה לחם, הדליקה את התנור. שרונה הצעירה באה גם היא, טיפלו בפצעי כפות רגליה. אך יעל כאשר נשארה לבדה, הביטה בלא נראוּת על התקרה, מאזינה לרחשים ילדי שכונה המתגלגלים, יללות כלבים, רשרוש פתיתי שלג בעיר. וככל שעבר הזמן, נרדמה בקלות, הבוקר והערב מתחלפים בלי זיכרון, רק התנור עוד השמיע פיצוצים מדי פעם. “אדוני, קח אותי כבר, קח…”
משחר ילדותה הבינה אמת אחת פשוטה ונוראה: גורלה היה מדרון חמרה חלקלק, מחוסה קוצים. לא עלתה לעולם למעלה. כל חייה הידרדרות קבועה. אף אחד לא הושיט לה יד, לא הרים אותה, לא אירח. ככה גם חיו כולם סביבה. התרגלה לכך שתפקידה הוא פשוט לשרוד, לא להישבר ברעש. משאולת הילדות ועד היום.
שנה מתישה באה, אביב קר, מקום השמש הלבנה באו רוחות עזות, גשם ללא קץ, הרחובות הפכו בוץ, רק במאי הפשיר השלג בכניסה לבית האבן. העצים עירומים תקופה ארוכה. יעל, בגופה הגמלוני, צועדת עם שני דליים ישנים מהבאר בקצה הרחוב, כתפיה מתוחות, רגליה יחפות, דליים נוזלים. בפינת הרחוב, תחת עץ האורן, ישבו ותיקי השכונה, עישנו סיגריה, בדקו במבטים כבדים. יעל עברה מולם, לא הרימה עיניים. שנים הייתה כמעט שקופה בעולם שלה.
יעל! קריאה צעקנית של הניה, זקנת השכונה שגם היא שרתה בבית חגי העשיר. במהרה תלכי אל החנות! תבקשי מעוז לשחרר קצת בד לפרוכת בת הרבנית. ותקטפי לי ענפי ריחן! לא לעכב, אורחים באים, בערב סעודה.
יעל הניחה בזהירות את הדליים בכניסה, ניגבה ידיים בסינר המרופט והחלה בדרכה לקצה הרחוב. הייתה בת עשרים ושתיים, אך שנים נשחקו בה כאבן בולעת מים מגיל עשר, מאז הסתיימה לה יתמות. אלמנת חגי העשיר אספה אותה לעבוד בביתה תמורת “משהו לפה”. מאז גוף צמח, נפש התמעטה. מופנמת, חזקה, כפות ידים מחוספסות, עיניים כבויות.
העבודה חייה מהבוקר עד ליל אינסוף: קצצה זרדים בגשם, סחבה פחם, דשנה את הגינה, הובילה סלים מבית המרחץ, רחצה בגדים שקפאו במי נחל קפואים. לקטה עשבים בשמש צורבת. בחודש יולי, כשפירות התאנה היו בשלים, לא הורשתה לקחת אפילו תות אחד כי כל פרי נחשב, ועל כל חיסרון קיבלה מכות עם סרפד. “לא בשבילך, עצלה!” כך הטיחה בה האדונית. יעל הסיטה מבט, התכופפה שכופה, סבלה.
בליל שבת הייתה מחממת תנור-סאונה. סוחבת דליים של מים ״מהמעיין”, מחממת עד התעלפות, משפשפת את גבה הרפוי של האדונית. יעל על ברכיה, מתרוממת על כאביה, משפשפת עד לב השומן. מאוחר יותר, הלבישה אותה בגדים נקיים, מלמלות אריגה, וחזקה משלה הוליכה אותה למיטה. האדונית קיטרה, צבטה, לעיתים ליטפה: “סוס עבודה שכמותך!” ליעל לא היה אכפת. גיסה נמתח בין הפשטות לאכזבה לא היה בה געגוע, לא לקחה ללב את בדידותה.
יום אחד, כשראתה אותה האדונית מטפסת, משייפת מראה ישנה, שאלה:
יעל, אולי כבר הגיע הזמן לשדך אותך? רוצה?
יעל ירדה מהכיסא ושפשפה ביסודיות את הסמרטוט.
את יודעת, מה שאת תגידי כך יהיה.
אחרת תישארי “רווקה” עד קץ.
לי זה לא משנה.
ובכן! חייכה אליה בתצוגה: טוב ככה, פחות יללות ילדים, פחות כאב ראש.
ההרהור חלף לה בקלות. ליעל לא ערבב הרגש דבר. נפש כבויה אפילו הדחפים הפשוטים לא הגיחו אצל גופה השקט. מכל המבטים ומכל המחמאות, כלום לא זע בה. אפילו עובד האורוות, חנן המבוגר, העיר יום אחד: “היופי הזה של השמיים בלבד”. וכך אולי היה נשאר, אלמלא הופיע אירוע נדיר סדק בחומה האילמת של יעל.
קרה בראשית הקיץ, כשהשדות נשטפו אור ביממת יוני. למשפחת חגי הגיעו אורחים. הבת, אפרת, בת הרבנית, הייתה צפויה לקבל את בנו של עשיר מירושלים שבא ל”בדוק אופצייה”. יעל שלחה אותה לקטוף מרווה בחצר, ובדרך למורד הגבעה, תחת עץ האלה, עצר מולה צעיר לא מוכר, לבוש חולצה לבנה וכיפת בד צבעונית, עם עיניים מלאות שחוק וקצת חוצפה זה היה אורי, עובד כרמים מן מושבה סמוכה.
בוקר טוב, יפה שלי, חייך קריצה, רפרף עליה במבט בוטה.
יעל לא הביטה. פסעה בעקיפין. הוא שב לדרך:
אולי תגידי לי, איך קוראים לך?
מי שצריך לדעת, יודע, לא עניינך! פסקה, חלפה מבלי להביט.
אורי לא עזב. מאז, מדי שבוע, הופיע עם השיירה לבית. קולו הרם הידהד, מבטו חודר, זיהה אותה כל פעם מחדש בפינת הבאר, מאחורי הלול, בכניסה לחצר. רמזים, חיוכים, ניסיונות קטנים להקניט. יעל, כמו חומה מולו. פעם, כשחיטטה באסם ישן, שלף אורי ידה ותפס במפתיע רצתה לזעוק, אך השקט שלה התגלה חזק ממנו. בבת אחת, דחפה אותו אחורה הלם בקיר עץ ישן. פסעה הלאה, אמרה:
פגעת בעצמך…
שוב סידרה את המטפחת על ראשה, ניערה שולי שמלתה, והשאירה אותו משתומם. משהו חדש הבהב בעיניו לא תאווה, אלא סקרנות לוהטת.
יעל? לא אדישה, אך גם לא משועשעת. המפגש הזה הדהד בה תחושה חדשה לא ברורה, לא בנויה. הוא לא מילא את מחשבותיה. אך פתח לה אשנב אל העולם.
מהרגע ההוא, יעל החלה לחייך יותר לעצמה. התבוננה בשחר עולה אל גגות בתי האבן, ראתה ערפילי בוקר שוקעים על העמק, רצתה להרגיש כל חלק בשדות האדמה, אך מיד גררה עצמה חזרה לעמל. כך חלף לו קיץ.
חיזוריו של אורי לא צלחו כל ניסיון לזכות בנשיקה הסתיים בסתירת לחי עזה. אך התמדה זו גמלה בו זרע תקווה; פעם אחת, כשרצתה יעל עזרה בסחיבת מים והוא ניגש אליה, חייכה אליו בזווית הפה, וכשהביטה בהיחבא לעברו גם זו היתה התרקמות חלום. רק מה שנרמז, לא יותר.
אך עד מהרה נגמר הכל. השידוך לאפרת נערך ברוב עם ושתיה, והמשפחות פנו כל אחת לדרכה אורי עזב יחד עם החתן החדש לירושלים. אין מילה, אין פרידה יעל שמעה זאת מהמטפלת שבבית.
היא חיכתה. ערבים מלאי חרדה, בוהה בשביל המוליך אל האופק הגבעה, מחכה לצל מוכר. היא כמעט לא אכלה, לא נרדמה בלילה. פניה יפים ורזים, עיניה מלאות להט שיגעון. הניה התרעמה, אבל יעל חייכה תמידית בטוחה שיחזור.
כך עברו חודשי הקיץ, נכנסו לסתיו. ערפילים, רוחות, שלכת. יעל החלה להביט אל מעבר לשדה, שחכתה לקו הים, כאילו שם יופיע אורי. היא לא שאלה עליו איש. רק עבדה, הספיקה הכל בזעם מתכנס, ומשסיימה ישבה בשקט, חסרת מבע, וחיכתה.
יום אחד, בסוף תשרי, כשהעצים כבר עמדו עירומים ושדות החרמון נצבעו שחור מהגשמים, עמלה יעל בגינה, כשלפתע התיישרה, מבטה נתקע באופק. שם, בין שיחי הזיתים, ראתה דמות של גבר. לבה החסיר פעימה היתה בטוחה שזה אורי. השליכה את מעדר הברזל ורצה, מתנשמת.
הגבר כלל לא הביט לעברה. יעל הופיעה בגדת הנחל, צפתה לדמות המתרחקת מן העבר השני. צפתה בלי למצמץ, חוששת להזיל דמעה שימחה אותו ממנה. עד שלא נעלם, היתה מתוחה, ואז כלום, רק שדה ירוק בלי אהבה.
מצאה אותה שכנה, שרה, שקראה לעבר השיחים:
מה את יושבת כך, יעל?
זה היה אורי. חיכיתי לו.
אורי?! איזה אורי? מה לך ולו? מאז עברו שנים, כבר התחתן מצאו לו חיים מושב אחר, לא רחוק מכאן.
אל תגידי שטויות ענתה בשקט, אך במבטה היה יגון וכאב בלי סוף.
מה אגיד? שמעו, ילדים לו שם, בית קטן מדולדל ויש אומרים, אפילו חולה הוא. איך יכולה את לחכות למי שנעלם לבלי שוב?
הוא יחזור, הוא הבטיח…
שרה צעדה לאחור, מהרהרת בקול: “זו כבר מסכנה, הנשמה שלה רחוקה, תרחם עליה שמיים.” כל השכונה הבינה: יעל היא כמו בריה אחרת.
מאותו היום יעל לא בכתה, גם לא קיוותה באותה עקשנות עיקשת; עבדה בשתיקה, הלכה בשדות, והסתכלה הרחק, אל מעבר להרים, אולי שם מחכה לה מזל אחר הים הגדול שחלמה עליו ולא הכירה מעולם.
עד שמאוד הזקינה, לבשה גם בחום יוני שמלה נקיה, סירקה את שערה הארוך והפוסות כסף בו. עמדה לראות אופק רחוק כמו נטועה, משתוקקת לאושר שלא בא.
שואלים אותה לפעמים: “יעל, למה את מחכה?”
והיא עונה בלחישה, עם חיוך עצוב:
לאהבה שלי. היא באה מעבר להר. אורי הבטיח לי שיחזור היום.
נשמה, מסכנה אחת, מתלחששות הדודות.
והרוח רוחשת בברושים, הנחל לוקח את מימיו בשלוה, ומעבר להרים, מעבר לעמק, מתנפץ הים ההוא, ששמו הקסום הפריד לה כל החיים, והיא רק זכתה בחלום.
דלת הבית חרקה. אסנת נכנסה, מביאה בידה גפרורים להדליק חימום.
נו, יעל, איך הברגליים?
יעל מלמלה מילים סתומות. אסנת רכנה.
מה, לא שמעתי?
רק שיבוא כבר הסוף… הוא כבר לא ישוב. רק זה נשאר לי למות בשקט…
