החיים הריקים של אשד
הגשם בינתיים לא שרף את הרגליים היחפות אשד חדלה להרגיש אותן. רק הרוח היכתה בפניה, בידיה, בצוואר, כמו תוכחת אמהות טובות, וקפאה עמוק בחזה מוסתר תחת כותנת לילה דקה ומקומטת. שערה הלבן התמלא שלוליות מים, זה נהיה כבד כמו צרור מגבות אחרי שבת עם הנכדים. והסערה סחפה וצלצלה, עד שאשד כבר לא זכרה לאן היא הולכת אפילו בחצר הקטנה שלה לא ידעה את הנתיב. היא נשענה בגבה על הגדר שהתקלפה, שלבה ידיים על חזה, ונאנחה בקול:
יאללה, מתי תבוא כבר המנוחה? קח אותי, אלוקים… מישהו יכול לסיים עם זה?
כנראה זו הייתה באמת הלילה האחרון שלה ככה הייתה נשארת, קופאת לקור, אם לא הייתה שמעון השכנה, שיצאה לבדוק האם העז כבר המליטה. קלטה שהדלת של אשד פתוחה, ואור מהבהב משתלשל חרישית.
אשד! מה את עושה שם? כבר לילה, עוד תסתרבי!
אבל אשד רק עמדה שם בפינה, בין העצים והגשם הצלוף, עוצמת עיניים וחוזרת כמו מכונה: “שתגמר כבר, שתגמר…”.
שמעון ישר שעטה אל תוך הגינה של אשד.
איפה את, אשד! יאללה, את השתגעת? תחתכי, קר!
אשד בין כה וכה לא יכלה לענות קרסה על הגדר, הראש הלבן שלה שבר את הברכיים, והיא השמיעה בכי חנוק. הדמעות חרצו שבילים בלחיים הכהות. ואז מישהו כנראה שמעון ובעלה נשא אותה לבית. כבר הייתה כמו פסל אבן קשוחה, חלולה, כבדה.
מה יהיה איתך? געתה שמעון חכי, אני מביאה אותו…
ביחד גררו אותה פנימה. מאז אותה לילה אשד לא קמה מהשמיכה. בבוקר באה נועה הפראמדיקית הצעירה ונדהמה: בת תשעים ואחת ולא צינון, רק כפות רגליים קפואות. התכופפה אל פניה ואמרה:
את צריכה לבית חולים. לקרוא אמבולנס?
אשד הביטה בעצב בילדה עם השיער השחור והלחיים הוורודות מקור, ונידנה בראשה.
לא צריכה. כאן אשכב. חבל על זמנך, חמודה. אין מה לטפל לכי בשלום.
שכבה כך שבועיים. למה בכלל יצאה באותו לילה יחפה, באחת בלילה? כולם אמרו שאשד חטפה שיגעון היא ראתה בזה משהו אחר, מסתורי, אולי כלל של גורל. בערב שקדם לאסון ישבה במיטה, תחת האור הצהוב, ושחררה גרב צמר. הידיים הזקנות פעלו כמו רובוטים הראש שלה בכלל לא היה שם. עיניה שקעו אל נקודה אחת בקיר, והפה חייך חיוך דיי מלחיץ זכרונות.
טוב, החיים שלה לא היו שמחה. עבודה, דאגות, חיים מכותרים מחסור. אבל פעם אחת בלבד, הייתה קרן אור פועמת ומדובר כמובן באהבה קצרה, יחידה.
קראו לו גבריאל.
גבי… לחשה בקול חרישי והחיוך שלה גדל, כאילו פגשה מלאך.
האם חלמה או הרגישה? הלכה בשדה אחרי שורת העצים, עד סוף החצר הגדולה ההיא. ראתה מצל על עיניה מהשמש, עומדת עד שיכאבו הרגליים, ממתינה לו. הוא הבטיח שיבוא. בפנים פחד ותקווה שמהולים במלח. וראה מתוך מסך הסביון צל גברי. רצה אליו, נשבעת שהוא שם.
בחלום הזה נרדמה. באמצע הלילה רעדה, פקחה עיניים. בחוץ סערה, הגשם מתיז על החלון. קמה, זורקת את השמיכה, גיששה עד לדלת ואמרה:
תכף אחזור, רק רגע…
יצאה יחפה, בתרדמה, הביטה בעיניה מטושטשות בסערה הדרומית. שוב הושיטה יד, כאילו קוראת לו:
גבי!…
הקור שרף, אבל המשיכה ללכת. הרגליים נתפסו בקרקע, מתקרבת לגדר, לכיוון שהוא הבטיח שיזכה בה. עוד רגע כמעט לא יכלה להזיז אותן. נבהלה, רצה לאורך החצר, משוכנעת שתכף הוא שוב יופיע. חיפשה, עדיין חייכת.
רק לראות… אולי מהצד ההוא…
אבל לשער לא הגיעה. סחרחורת – אבדה כיוון, נתפסה בין יתדות, גזעי עצים, ורגליים כבולות בבוץ… כאן מצאו אותה.
שמעון הייתה באה להאכיל אותה, מדברת איתה, מדליקה תנור נפט. נועה-הפראמדיקית עשתה חבישות, מרחה רביצה מסריחה, מדדה חום. כל מה שביקשו אשד עשתה, אבל בפנים הייתה שקופה, ריקה. כשהייתה לבד, הייתה בוהה בתקרה. מאזינה לרעש מבחוץ: נביחות כלבים, קולות ילדים חוזרים מבית הספר. לרוב נרדמה, קמה והלילה כבר כאן או שכבר שחר. העצים התבקעו. הגשם ניתז. “אלוקים, מתי אמות כבר? אמן שייגמר,” חשבה שוב ושוב.
מילדות הבינה את החוק הראשון של החיים שלה החיים כמו מדרון חלקלק, מלא שרכים וקוצים. כל החיים בירידה, עוד מכה, עוד שריטה, ללא תקווה. אהבת אמת? לא בבית ספרה. להיבנות מחדש לא על הפרק. העולם כולו חי כך. לשתוק, לסבול, לא להיאנח זה הספורט היחיד שידעה.
אותה שנה, אפילו האביב היה כבוי. הרוח חיטטה, הגשם טינף כל רחוב קטן, הקרקע נראתה כמו עטיפת במבה אחרי פיקניק. העלים יצאו באיחור, הגנים עמדו עירומים, שחורים. אשד הלכה בשביל מאובק מהבערי, הדליים מתנדנדים על המוט, המים נשפכים על כפות הרגליים הסדוקות. בצד הדרך, ליד גדר מתפוררת, עמדו הגברים השכונתיים מגולחים למחצה, מעשנים, שופכים טיפות של שמחה. דיברו בשקט, הביטו בה, ולא יכלה להחזיר מבט ממילא התרגלה להיות שקופה, עוד כתם ברקע.
אשד! צעקה יעל, העובדת הוותיקה מהמושב, משקשקת בקולה. רוצי למכולת! תגידי לאורי שישחרר בדים יפים בשביל החתונה של רבקה. ומהר! היום מארחים חברים מתל אביב. ותקטפי גם פרחים!
אשד השאירה את הדליים בצד, ניגבה ידיים על סינר קרוע, ויצאה לדרך. בת 22, הרגישה כאילו כבר שבקה לחיים. יתומה מאז 10, עברה לגור אצל בעלת הבית המזדקנת, משרתת בשביל לחם יבש. הייתה אז ילדה קפוצה, פוחדת מצל משלה. היום גבוהה, חסונה, ידי עבודה, עיניים כבויות, כאילו התייבשו מדמעות מזמן.
עבדה מהזריחה עד החשכה, עד צלצול פעמוני הדם באוזניים. חטבה עצים בגשם, חלב עזים בחורף, לשה טיט לבנייה, כיבסה במים קפואים עד שהידיים נאלמו בכאב. עישב גן לוהט, ותותים תלויים כחטא לא שלה, חלילה. כל תות נפקד. על גניבה קיבלה משיכות על הידיים. “לא לך, פרזיטית,” מלמלה בעלת הבית. למדה לא לראות דבר. קרעה עשבים בארס, נשכה שפתיים שלא תתפרק. רצתה רק להיות בסדר, שיניחו לה.
בשבתות חיממה את הסאונה נשאה דליים מהוואדי, חיממה את תנור האבנים עד כניעה. שרפה עצמה באדים כדי לקרצף את גב המעסיקה, שוב ושוב, עד שראשה התפוצץ. כשנגמר הייתה מושעית, מפורקת. בעלת הבית ליטפה אותה וקראה לה “סוס עבודה”. הכל היה שיגרה מקומה בבועה.
יום אחד עמדו בחדר, בעלת הבית הרימה גבות ושאלה תוך כדי שניגבה אשד מראה:
אשד, לא עדיף לשדך אותך? רוצה חתן?
אשד ירדה מהשרפרף, סחטה מטלית:
מה שתגידי.
או שתישארי רווקה לנצח?
הכול היינו אותו דבר.
יופי! צחקה זו רווקות זה הכי קל. ילדים? רק בלאגן. עם הגב שלך תגדלי מחנה שלם. מי צריך? שלי גם לא היה משובח כזה…
רצתה לברך, אבל נזכרה במשהו, ועזבה.
הדיבור הזה לא זעזע אצל אשד דבר נפשה הייתה ישנונית, אדישה, אילמת. חזקה ובריאה, אבל לא קיוותה לאהבה. מופרדים מחיים במבצר של שקט. אחרי שנתיים, כבר לא עניינה אף גבר, לא גבר ולא בחור. כולם התרגלו ליופיה שאינו נגיש. המקומי המבוגר אמר: היופי של אשד מיועד רק לאלוהים”. וזה מה שהיה, עד מקרה אחד שניפץ, לרגע, את החומה.
זה קרה, כהרגלם של רגעים משונים, בתחילת יוני האוויר כבר חמם, והפרדסים התעוררו. חיכו לאורחים חשובים: בת בעלת הבית, חולנית, אמורה לארח צעיר עשיר מתל אביב. שלחו את אשד לקטוף חרציות. ירדה בדרך מפותלת אל הנחל, היחפה מרגליה שורטות הדשא החלקלק. פתאום מולה עומד בחור לא מהכפר: וסט מהודר, מגף מבריק, עיניים סקרניות, שיער מסורק בשמן גבריאל, עוזר החיות של האורח.
שלום לך יפה שלי חייך, סוקר בפומביות.
אשד לא הסתכלה בו. זזה הצידה, הוא חוסם לה.
מה אתה רוצה? שאלה בקול רך.
איך קוראים לך?
מי שיודע כבר יודע. מי שלא, לא צריך. עקפה אותו, כמו שמתעלמת מהשלט.
גבריאל לא ויתר. התחיל להופיע כל שבוע. הייתה מרגישה את מבטו החלקלק, את הנוכחות שלו בכל מקום בכניסה לגורן, ביציאה מהמטבח. ניסה להיכנס לשיחה, להחמיא, אפילו לצבוט תמיד דחתה אותו, אילמת.
פעם התנפל עליה במחסן, אחז בגופה. בלי שאפילו תצייץ, העיפה אותו שטה בענקי, עמידה ושתיקה. הוא התרסק, על המזרנים, והיא פשוט אמרה: “יותר טוב לך ככה…”
סידרה את המטפחת, ונעלמה. הוא שכב, ראשו פצוע, הביט בה הולכת. לראשונה, נדלק אצלו משהו אחר לא רק יצרים, אלא סקרנות מפחידה. הורגל בנשים שמתמסרות אבל הדמ־מתכת הזו הדליקה בו אש שלא ידע.
ואשד? אי אפשר לומר שהתאהבה זה לא היה בדיוק רומנטי. אבל משהו בה התעורר חיוור, חדש. פעם ראשונה שמצאה סדק בחומה העבה. כן, חייכה יותר. קמה מוקדם לראות ערפל מתפזר, רצתה לרגע ליפול בדשא ולצחוק לא יודעים למה. ואז, התעוררה למציאות וישר למטלות כי אסור להתפנק.
פעם אחת נשק לה בכוח ספג סטירה מצלצלת. אבל התעקש. לא חלף זמן, והיא חייכה לו חיוך מחמם, רואה אותו עובד בכרם.
באחד הימים, גבריאל הגן על ילד שנחשד בגניבה בשדה של בעלת הבית. המעסיקה דרשה להעניש, אשד ראתה את הסצנה, קפאה. רצה, ניסתה לגונן, דחפו אותה. רצתה להכות את הכורע, ואז גבריאל חטף את המקל והגן.
תפסיק מיד! אני אסביר לה הכול בעצמי! התערב גבריאל.
הנשים ביקשו לדעת את שמו של הילד הבוכה התעניין, התחבא.
אמא שלי מתה אתמול… מתה!
אשד חנקה פיה, שטף כבד עבר בה זכרונות ילדות. ברחה לחדרה; נחבטה אל הכר, חזקה. בכתה, התעוותה, נאחזה במזרון מיאוש, מכאב, מתחושת חוסר שביעות רצון.
גבריאל מצא אותה. חיבק, לא דיבר. בפעם הראשונה, היא לא דחתה אותו. המתינה, דמעות מגששות על לחיים, עד שאמרה בלחישה:
מה יש שם, מאחורי היער? מה אחרי הכול?
עיר. עיר ענקית, מסעדות, שוק, בתים מלאים.
ומה אחריה?
אחריה? עוד ערים. בסוף ים, אומרים. רחוק.
אשד שתקה. מעולם לא ראתה ים. פחדה אפילו לחצות את הירקון. עכשיו, כמהה לראות את הים. לעזוב מקום שהוכה, שחיים שלמים רק עבדו עליה. הפכה אליו, אחזה פניו בידיים סדוקות. לראשונה חיפשה מבטו בעיניים.
תברח איתי? תתחתן בי?
גבריאל התבלבל. צעיר, קל דעת, חשב שזה רק משחק, לא ידע ליצור מחויבות אמיתית. דקלם “צריך זמן”. אבל היא כבר קיבלה החלטה בפסקנות חדשה. זו לא הייתה באהבה זה היה שחרור, קריאה. היא עצמה דרשה, קירבה, לחשה לא אכפת לה ממה שיגידו, רק שיהיה מישהו איתה. באותו לילה התנתק השרשרת שלה, לא חיפשה. “כנראה ככה זה, אם זה ככה”.
גבריאל בא עוד פעמיים. התגנבו להיפגש במקלט, בגיא, מתחת לצל השקמים. צעדה אחרת, בחיוך אפילו הספיקה ליהנות שוב מהחיים.
זה נגמר מהר. החתונה נערכת ברוב רעש, והאורחים “המוצלחים” עוזבים לתל אביב אפילו לא הזהירו אותה. אשד גילתה מהטבחית: “הלך הדוקטור שלך עם הבוס. תשכחי ממנו”.
יצאה לדרך, נקוו עיניה לדרך הראשית, ממתינה שעות, כל ערב. הפסיקה לישון, הפכה חיוורת, עיניה בוהקות באור משונה. השכנה גערה, לא עזר. אשד חייכה חיוך מוטרף, בטוחה שיחזור מרגישה אותו בכל רמ”ח גופה.
בא הקיץ, עבר, הסתיו הגיע סגריר, עלים שוקעים. אהבה להציץ לאופק, גבול השמים והיער, משוכנעת שאם תחכה יבוא. אפילו כשהשמועות אמרו שנשוי עם ילדים, לא הקשיבה. מבחינתה נקשרו כבלים שמנעו ממנו לשוב, אבל הפנים עקשניות. ידעה: כל מה שהיה טוב פעם ביקר. ברור שגם הוא מתגעגע. הרוב שתקה, שקעה בעבודה. זמן אבוד התערבל לה בראש.
יום אחד, סוף אוקטובר, ראתה דמות גבר בקצה השדה. לבה החסיר פעימה. נבהלה, רצה, זעקה בשמה של גבריאל:
חכה! רגע!
הוא לא פנה. היא נשארה על שפת הנחל, מחפשת בגדה, חוששת לבכות שמא ייעלם. כשנבלע בערפל, עמדה, מותירה דמעות לימון על שפתיה.
שושנה שכנה שעבדה בגינה מצאה אותה:
מה את עושה פה?
זה היה גבי…
גבי? איזה גבי? מהכפר ההוא? למה לך?
מחכה לו.
חבל לך זמן, פסקה שושנה. זה נשוי מזמן, גר באבן ציון. מאוד לא פשוט לו. מספיק צאצאים, שלום. כבר כמעט בן חמישים, בגרות נמשכת…
שקר! לחשה אשד, בעיניים בוערות.
מאיפה אני ממציאה? חבל על הבריאות שלך.
הו, מצחיקה אשד צחקה צחוק לפרקים, כאב איום שמלטף עם צחוק.
משוגעת, ממש מסכנה! הסתלקה שושנה, כופפה מעט אצבעות לברכה, פוסעת לאחור.
מהיום ההוא, ידעה כל השכונה שאשד קיבלה “חסד”. הפסיקה לבכות ולצפות בשגעון. עבדה חרוצה, בת-הרף, כאילו מגדלת סלעים על חשבון אהבה שנעלמה לה. בשעות החופש ישבה על המדרגה והביטה ליער, מדמיינת שהים מעברו. בעיניה נראתה שלווה ריקה, עמוקה, שגרמה לכל עובר-אורח להינמד ולא להפריע.
לפני שהזדקנה לחלוטין, אפילו בצהרי יוני, כשהאוויר מתוק מפרחי פיקוס ויסמין, הייתה לובשת חולצה לבנה מגוהצת, מסתרקת, יוצאת לשדה, מביטה לשם שם שהשמיים נבלעים בעצים. עומדת דקה, זקופה, עתיקה, שקטה, סבלנית לא בת של חולשה, אלא עץ. ואם מישהו, מתוך רחמנות, שאל “את מי את מחכה?” הייתה עונה בלחש:
לאושר שלי. הוא מעבר ליער. גבלי אמר שיבוא היום.
איזה אומללה, מסכנה.
ורק הרוח מטפטפת על הגגות, הנהר מתעקש לזרום, ובקצה היבשת, מעבר ליערות ולערים הגלים רועמים… אשד נשארה לדעת רק איך קוראים לא מה זה באמת.
הדלת חרקה. שמעון נכנסה פעם להבעיר את התנור.
נו, איך הרגליים? שאלה.
אשד מילמלה סתמי. שמעון התקרבה.
מה?
… עזבי, מתי כבר אלך… הוא כבר לא יחזור. נשאר רק לחכות לסוף…
