– אתה קשוח, אורי בן-דוד! לא סתם קוראים לך זאב בודד. אי אפשר להוציא ממך חיוך גם ביום טוב, וכשאתה מביטהדם קופא בעורקים. מה קרה, אורי? למה החיים לא חביבים לך?
רונית עוד המשיכה לדבר, אבל אורי כבר לא שמע. הוא לקח בדממה את מצרכיו מהמכולת היחידה ביישוב, ויצא החוצה.
– דבי שלך חזרה השבוע לאמא שלה. גם הביאה את הילד. שמעת, אורי? ומה אם בכל זאת הוא שלך? ככה יגדל ילד בלי אב? הרי דומה לך כמו שתי טיפות מים!
המילים רדפו אחריו עד הדלת, והוא כמעט נכשל במדרגה הנמוכה. לא הסתובב. מה הטעם? גם ככה לא יוכיח כלום. והוא ממילא לא רגיל לחשוף את חייו לשיפוט אחרים. כולם כבר יודעים הכל, ומה שלאימציאו. אין טעם להסביר. זה עניינים שלו ושל דבי בלבד. אין מקום לאף אחד נוסף.
שמש אביב חמה להפתיע שטפה את פני אורי, עיניו נעצמו והוא המשיך ללכת, עד שקריאת ילד קטעה את מחשבותיו.
– תיזהר!
הילד רץ במעלה מדרגות המכולת ואסף לזרועותיו שני גורי כלבים משחקים.
– שלא תדרוך עליהם, בבקשה!
פרצופו הצרוב, עיניו הכהות והשפתיים הבשרניותדומה כל כך! לא בכדי הרחילו שכנות השכונה. אך אורי ידע שהילד, שחקר אותו עכשיו בעיניו, אינו בנו. משפחה אוליאך לא יותר.
– אולי תרצה גור? תראה איזה רגליים חזקות. ממש כמו זאב קטן!
אורי רק הנהן, פנה אל סמטה צדדית, ושם אזלו כוחותיו. השעין את מצחו לגדר של משפחת שמיר, מנסה לנשום, ולא מבין איך יצליח להמשיך הלאה.
למה זה? למה היא באה שוב? למה היא מביאה את הילד שיכול היה להיות שלו, אילו רק קרו הדברים אחרת? אולי עזב אותה דניאל בסוף?
מחשבות רדפו זו את זו, הלב דנפק וסירב להתיישר כמו אז, לפני שבע שנים. הכל הוא זוכר. על הלב אי אפשר לצוות. הלוואי ויכול היה.
נעמה שמיר פתחה את הגדר, זיהתה אותו, ומיהרה אליו:
– אורי! מה קורה? אתה בסדר? בוא, אני אעזוראו שאקרא לרועי?
ידיה החמות נשענו על כתפו, ואורי פקח את עיניו.
– לא צריך, נעמה. תודה. אני הולך
– ולאן תלך, נשמה? בוא, תשען עליי. בזהירות, צעד אחרי צעד. כל הכבוד! רק אל תשכחאתה החולה שלי; אם קורה לך משהו, יאשימו אותי! אל תעשה לי את זה. עכשיו מדוד לחץ דם, זריקה, ואתה חוזר להיות ענב רענן. תזוז!
הרגליים בקושי נשמעו לו, אך נעמה הייתה חזקה. כמעט בכוח משכה אותו לחצר, סגרה את השער, וקריאה:
– רועי! בוא לעזור לי!
מכאן אורי זכר רק קטעים. כשהתעורר, היה על ספה בביתה של נעמה, ומשהו כבד לחץ על חזותיו. חשב שזה לבו, אך כשפקח עיניים, חייך ברוך.
חתולה אפורה פרוותית רבצה לידו, מלקקת אחד מגוריה, והשאר מפרפרים על חזהו.
– מיצי שלנו יודעת לבחור אנשים. אם הביאה לך את ילדיהזה סימן שאתה טוב, אורי. טוב לב נדיר.
נעמה סיימה תיקוני שיעורי הבית של הבנות, והשגיחה עליו.
– עכשיו כבר טוב. הדופק שלך נרגע. אורי, אל תפחיד אותי ככה! עדיין אי אפשר לקרוא אמבולנס, הדרכים חסומות. ולא מתאים שתעזבנו. יש לך עוד מה לעשות פה.
– מה כבר נשאר, נעמה? פרה אחת, וכלב. זה כל העיסוקים שלי היום.
– על פרה טובה צריך לשמור, ומי יטפל אם תחלה? אל תשכח את זה.
רק עכשיו הבחין שהווילונות סגורים והאור דולק.
– מה השעה, נעמה?
– אל תדאג. כבר מאוחר. היום אתה נשאר אצלנו. את הפרה ראיתיהכל בסדר.
נעמה סגרה את הסטטוסקופ, חיבקה בחטף את בעלה, נכנסה למטבח, ורועי התיישב ליד אורי.
– מצבך רע?
– כזה… לא מבין מה עובר עלי.
– זה בגלל דבי, נכון?
– אל תעיר לי, רועי.
המבט החודר של מיצי הזכיר לו שגם החיה מבינה. רועי גירד לה מאחורי האוזן.
– אפילו החתולה מרגישה. הביאה לך את כל הגורים שבחרה בתיק לכאן לספה. חכמה ממך. לא חושבת בשכל אלא בלב. אולי גם לנו הגיע ללמוד משהו… אתה שותק וסובל לבדאבל למה? כמה עוד תסבול? אני יודע שאתה עצמאי וגאה. לא תשאל, רק עוזר לאחריםאבל אני רואה טוב, אורי, כמה קשה לך.
– למה זה מטריד אותך, רועי?
– היה לי מספיק טרדות, אבל כשאני הייתי צריך עזרתך, לא ביקשת רשות; פשוט הגעת. עכשיו תן לי להחזיר לך. מותר?
– מה כבר אפשר לעזור?
– סבתא שלי, עליה השלום, אמרהיש צרה, תן לה לצאת. תבכה, תצעק, תחפור בור אם צריךרק אל תשאיר בפנים. אחרת תרקיב אותך. שנים אתה אוסף בתוכך. כבר לא ידעתי איך לפנות אליך עד שנעמה ניסתה להקים אותך היום. די, אורילא נולדנו להיות זאבים בודדים. בני אדם אנחנו, בני אותו יישוב, מכיתה ח.
– מחזור תשיעי…
– תראה איך הזמן טס. אנחנו כבר שיבה לראשינו, ועדיין מתרחקים זה מזה כשיש צרה. יותר מדי שקטים, אורי. מספיק! רוצה תספר. לא? אבין. רק שאדעאני לא מפטפט.
– יודע – ליטף בעדינות את גורי החתולה. מה אספר? זה בושה. גבר צריך לשתוק. אבל את דבי אהבתי, ראית לבד עוד מהתיכון. מהצבא חזרתי רק אליה. עמדת לידנו בחופה. הכל יודע.
– הייתי שם. רק אף פעם לא הבנתימה קרה באמת? פתאום ברחת לבד, והיא לתל אביב. אפילו אמא שלך, כשמכרה את הפרה, לא ידעה מה להגיד.
– לא ידע. שיקרתי ואמרתי שדבי כבר לא בשבילי. כמעט גורשו אותי מהבית לא קלה הייתה.
– שום דבר לא קורה סתם. מה באמת היה הסיפור?
אורי שתק. הרגיש יבשים העינייםכי כבר הכל בכה מזמן, כשהתרוצץ ביער. מחליף הליכה לכעס לצעקה, ואז קורס לאדמה ופורץ בבכי כמו ילד. לא יכול היה לשכוח, ולא יכל לסלוח.
– מעולם לא האמנתי שהיא בגדה בי. לא דבי. והוכחה?
המבט השחור של אורי שבהק כאילו נשאב מזיכרון עתיק.
– ראיתי אותם, רועי. במו עיניי.
רועי נאנח.
– לא מאמין עד הווה. תאר לי מה חוויתלא ייתכן.
– הכל קרה בביתנו, לא בחוץ. דניאל, בן דודה שלי, בדיוק השתכן אצלנו. הם גרו יחד אצל ההורים, עד שניסינו להקים חווה לסוסים. דבי הראשונה עודדה אותי לצאת לעיר לסגור חוזים. היא עוסקת בסוסים מגיל קטן. אבי היה בעניין מה שהיה, היה. חזרתי, והם במטבח. מחבקת אותו. אני רואה, הוא מנשק אותה והיא לא מתנגדת ראיתי בעיניים שלי.
החתולה זקפה אוזניים והגנה על גוריה.
– אתה לא מבין, רועיהיא רצתה ילדים. סירבתי לבדוק את עצמי. חשבתי שהבעיה בה. כשהתברר אחרתאז… לא נשארה.
– אתה מדמיין דברים, אורי. ולא מהבנה של אבהות.
– ניסיתי לחשבהילד לא שלי.
– אז מה באמת היה?
– רק אחרי הלידה הגיעה אמא שלו, ודיברה איתי. היא הסבירה הכל, ואני קיבלתי כל טעות.
– ניגשת אליך, ראית במו עיניך, ומה הלאה?
– לא אמרתי לה אף מילה. רק עזבתי.
– זה מה שהרס אותך, אורי. שתקת.
נעמה, שנכנסה בשלב הזה, שקטה, אך ידה דקרה זריקה נוספת, והוא נרדם בכבדות.
רועי ואשתו התכנסו.
– שמעת הכל?
– כל מילה.
– רוצה לצאת?
– הולכת עכשיו. אסור להשאיר אותם במצב הזה. אתחיל אצל רותי, הדודה של אורי, ואחר כך לדבי. לא ייתכן שכל כך הרבה שנים הזה יכאב. בנו זקוק לאב, ולה אין כבר צל. אתה לא רואה? הילד כבר כמעט גדל לבד.
היא לבשה מעיל ויצאה. רועי ישב בכניסה, התעטף בשמיכה ומחשבות עלו בראשו. החיים מבלבלים. אתה חושב שאתה אוחז באושר, ורק נוצות נשארות בכף ידך. הם ועברו טרגדיות משל עצמםהורה אחרי הורה הלכו, בן מת בדמי ימיו, ולבסוף, אחרי שנים בלי ילדים, נולדו להן תאומות. הפחד ליווה את נעמה מאז, והאימה מחלה בארי שלה.
לקראת הזריחה נכנסה נעמה חזרה לחצר, ודמעות על פני עיניה.
– זה הבן של אורי, רועי. רותי הודתה בכל, לא יכלה יותר לשאת על לבה.
– איך הצלחת?
– אולי עדיין לבה לא קפא. אולי ברח ממנה כוח. והיא ביקשה מחילה.
– אז מה קרה שם?
– היא קינאה כל חייה. אמא של אורי זכתה בכל שתמיד חלמה עליו. לא סלחה, נתקה קשר, רק אחרי שהתאלמנה שבה. וכשהגיע יומה לנקוםארגנה הכל שיראה את דבי חסרת אונים ודניאל מנשק אותה. שיברון לב כללי.
– ומה עם דבי?
– הסבירה: דניאל פיתה אותה שלא ברצונה, והיא לא הספיקה לספר לאורי שהיא כבר בהריוןהשלישי לאחר שלוש הפלות.
– ומה עכשיו?
– סדרו עם טלפון. עכשיו לאורי יש בן.
יום השמש קיפצה על הסמטאות. אורי יצא אל הדלת, עיניו נעצמו מהאור.
– זה אתהאבא שלי?
הילד ישב במדרגות, חובק גור כלבים שנראה כזאב קטן.
– תראה איזה רגליים! כמו זאב אמיתי! יהיו כלב מעולה, מה אתה חושב?
אורי נשם, התיישב לידו וליטף את הגור.
– יהיה מהטובים. בחרת נכון, ילד.
המבט השחור של עיניובדיוק שלולא הרפה מהאיש. אורי, ברוך, הניח יד על כתפו ולחש:
– כן, אניאביך, יותם.
– יופי! בוא, אמא במטבח, וסבתא מחכה. היום היא תיקח אותי לאורווה. נכון?
הנדנדה נקשרהנפלה. משהו שנחסם שנים השתחרר. אורי חייך, קם, וענה בקול שמעולם לא נשמע כה רגוע ובוטח:
– בטח! היום זה יקרה. יש לנו דרך ארוכה, בן.
הילד אחז בידושניים הלכו הביתה, ליום חדש.
