16 ביוני
הזמנתי שולחן לעשרה אנשים ליום הולדתי ה-80 במסעדה אהובה בהרצליה. חיכיתי בשמלה חגיגית ששמרתי לאירועים מיוחדים, ועם סרט מנצנץ על הכתף שכתוב עליו: “80 זה רק ההתחלה”. טרחתי והנחתי כובעי יום הולדת צבעוניים על כל כיסא, תליתי ברכה שהבאתי מהבית, הכל כדי שיהיה שמח ידמה איך פעם הכל היה מלא אנשים. השולחן הרביעי במסעדה, דווקא שם, ההמולה סביב גדולה מוזיקה ים-תיכונית רועשת, הסכו”ם מצלצל, הצחוק שלצעירים נשמע, אנשים עומדים בתור בכניסה. אבל אצלי, דממה.
מולי רק הכיסאות הריקים. הסתכלתי שוב בטלפון, ממתינה אולי תבוא ברכה, שיחה, משהו. כלום. אף אחד לא התקשר, אפילו לא הודעה.
פתאום הגיע אלי מנהל המקום, איש גבוה עם מחברת ביד וחיוך מתנצל בזווית הפה. “סליחה גברת,” נשען על השולחן ולחש בקול שקט, “זו שישי, הבית מלא, אנשים ממתינים לכניסה. אם האורחים שלך עוד לא הגיעו, אני צריך לפצל את השולחן. אפשר להציע לך לשבת על הבר בינתיים?”
חייכתי אליו חלש, מנסה להחזיק את הדמעות בפנים. “אולי הם תקועים בפקקים… אבל אתה צודק, באמת אין צורך בכל השולחן הזה,” לחשתי. רעדה לי היד כשקיפלתי את הקישוטים והורדתי את הסרט, מתביישת פתאום כאילו גיליתי סוד מביך.
הגבר הצעיר שישב כמה שולחנות לידי התבונן בי. פתאום קם, לא הסתכל ימינה או שמאלה, פשוט לקח את המנה שלו והצטרף אלי. “סליחה על האיחור!” אמר בקול רם, כדי שמנהל המסעדה ישמע. “לא הצלחתי למצוא חניה כאן, גוש דן זה סיוט.”
מנהל המקום עצר.
הרמתי אליו עיניים, מופתעת. בפנים שלו היה חום והעיניים שלי התמלאו דמעות כאלה שבאמת אי אפשר כבר להחזיק.
“זה בסדר?” שאלתי בשקט.
הוא משך כיסא, התיישב מולי בנחת ולחש: “שמעתי הכל. לא נותנים לאנשים להשאר לבד ביום כזה. גם אותי הבריזו היום כבר עשרים דקות אני בוהה בשניצל קר.”
חייכתי, פתאום הבדידות קצת נמסה. הוא סיפר שגם הוא לא אוהב לאכול לבד ושאל אם אפשר להצטרף לחגיגה.
היססתי. הביט במכנסי עבודה מוכתמות, בטי-שירט מלאת כתמים, ידי מכונאי גסות. אבל אז אמרתי: “נו, לא נבזבז סלטים שחותכים במיוחד, נכון? רק שתדע, אני מדברת המון.”
“מעולה, אני שומע מצוין,” ענה בחיוך.
קראו לו נדב.
ופתאום לא הייתי לבד. זה לא היה ערב רגיל זו הייתה שמחה קטנה וקצת פרועה, אבל אמיתית.
סיפרתי לו על יהודה, בעלי שנפטר והשנה כבר לא יביא זר שושנים צהובות כמו בכל יום הולדת (“כמו שמש באמצע הבית” היה אומר תמיד). על שלושת הילדים שגרים בחיפה ובתל אביב, עם לו”זים צפופים, טיסות ובקשות של “נדבר מחר, אני עמוסה”.
ונזכרתי בילדות בעיירה קטנה בגליל, איפה שהשבתות ריח של חלה באוויר, זריחות ורוחות קרירות. איפה שלארוחות ערב יש טעם וניחוח ומשמעות שעות סביב שולחן.
נדב סיפר איך הוא עובד במוסך, חוזר עם כאבים בגב, וכמה קשה להכיר מישהי בתל אביב, שכל דייט מרגיש כמו ראיון עבודה.
הוא הצחיק אותי, באמת. צחקתי מכל הלב, ואפילו לא הרגשתי לבד.
הבחנתי שהסועדים מסביב מחייכים אלינו מבטים לא של רחמים, אלא של קנאה שקטה. כאילו מישהו היה שמח לשבת איתנו.
מלצרית צעירה שצפתה בנו כל הערב הבינה ישר. רצה למטבח, לחשה משהו לצוות.
כעבור עשר דקות, האורות במסעדה התעמעמו במעט. כל המלצרים יצאו, לא עם חתיכת עוגה, אלא עם גביע ענק של גלידה, קצפת, שוקולד וסוכריות, זיקוק דולק למעלה.
כל המסעדה התחילה לשיר:
“עד מאה ועשרים…”
הבאתי ידיים לפה. בכיתי דמעות מתוקות, טובות, לא כאלה שמכאיבות.
כשקיבלנו את החשבון, הוצאתי את הארנק נדב כבר שילם. “הערב עליי,” אמר, “תודה שהצלת לי את שישי, שהיה יכול להיות הרבה יותר אפור.”
רציתי להתנגד, אבל הוא הביט בעיניי, וחייכתי לא היה מדובר בכסף, אלא באי-בדידות.
ביציאה היה כבר קצת קר. פנסי רחוב האירו באור צהבהב רך. נדב חיבק אותי חיבוק של סבתא: כזה שמרגיש שמסדר את הלב במקום.
“תדעי,” אמר, “נכנסת לכאן נסתרת, יוצאת כמלכה.”
“יום הולדת שמח, נדב,” עניתי.
חיכיתי עד שנכנס לרכב, נעל את הדלת. עליתי לאוטו שלי. הסתכלתי על הטלפון. פתאום חשבתי על שירה, הבת שלי. מזמן לא דיברנו, סתם מתוך מחשבה שתמיד יש זמן.
התקשרתי.
“היי, שירה. רק רציתי לשמוע את הקול שלך.”
לפעמים, כל מה שצריך זה עוד כיסא אחד בצד השני של השולחן.
ואף אחד לא צריך לחגוג יום הולדת לבד.
