יציאה מהמטבח
– יעל רימון, שוב הנחת את הסיר לא במקום, גבע, הטבח הצעיר עם הידיים הלחות תמיד, סימן בראשו לעבר המדף שמעל לכיור הנירוסטה. כאן שמים את הנקי. מלוכלך שמים לשם.
– גבע, אני עובדת כאן שלושה חודשים. אני כבר יודעת איפה שמים מה נקי ומה מלוכלך.
– מצוין. אז בבקשה תעבירי.
יעל העבירה את הסיר למקום המתאים, בלי לומר מילה. הכוח להתווכח כבר נשמט ממנה, יחד עם חייה הקודמים עם הכסא האדום במערכת העיתון, עם המנורה הישנה בעלת האהיל הירוק שאהבה כל כך, ועם הסטודיו, שוויתרה עליו כדי לשלם עבור אמא, הזריקות, והמטפלת.
הערב במסעדת “רימון” התנהל על מי מנוחות. מאחורי הקיר רחשו הקולות, צחוק, זכוכיות מתנגשות. ריחות בשר יקר עם רוטב יין אדום עלו מהאולם. יעל עמדה מול הכיור הגדול, שטפה ברגשנות צלחות, צמודות זו לזו, חמות, מכוסות בשיירי מזון שהיא עצמה לא יכולה להרשות לעצמה. ידיה אדומות ממים, הסינר הרטוב מטפס עד המותניים.
בראשה דהר זיכרון לאלבום הסקיצות שלה, שמונח בארון בחדר ההלבשה, קטן, כרוך בספירלה, עטיפה רכה בצבע עשב ישן. קנתה אותו בפברואר, במיליון האחרון אחרי המקדמה, כי אי אפשר היה בלעדיו. בלעדיו אולי הייתה נאבדת לגמרי, שוכחת לגמרי מי היא. כלים, בת חמישים ושבע? לא, כלומר כן, אבל לא רק זה מה שחיצוני, ולא מה שבפנים.
בלילות, בחדר ששכרה ברחוב הגלבוע, שם הרדיאטור רועש ובשכנות דמויות רמות, הייתה מתיישבת ליד השולחן, מדליקה את המנורה הקטנה ורושמת. רק לעצמה. הידיים, שהתעייפו כל היום ממים חמים, התייצבו. היא ציירה רחובות, עוברי אורח, קשישה עם כלב של בוקר, ענף כפור מחוץ לחלון, פרצוף הקופאית מהמרכול שמולה עייף אבל טוב־לב תמיד. הקווים היו מדויקים וזורמים, כאילו היד זוכרת גם בלי שהראש מאמין.
יעל הייתה איורנית כמעט עשרים שנה. התחילה בעיתון קטן, אחר כך בהוצאת “אופק”, שם איירה ספרי ילדים, והלב שלה התמסר לכל איור. היא אהבה להמציא דמויות שועל היה ממש כמו אדם במעיל, עם עיניים ודאגות. אהבה את תחושת הכריכה, כשהספר מוכתר, והנה זה שלי.
ואז הכל התרסק. הדפסות קטנו, מחלקות צומצמו. “יעל רימון, אנחנו מעריכים אותך מאוד, אבל…” אחרי האבל לא נשאר מקום לתקוות. הייתה בת ארבעים וארבע כשגילתה לראשונה שאין לה עבודה, אין הכנסה קבועה, והקרקע תחתיה נעה.
הנישואין היו סדוקים. דב, בעלה, היה איש טוב, אבל חלש בשעות הנכונות. כל עוד היה כסף הוא היה נדיב וטוב־לב. וכשנעלם באו רגזנות, הערות ועיכובים בעבודה. יעל סירבה להאמין, עד שכבר אי אפשר היה שלא. נפרדו בשקט, כמו שניים שיותר מדי עייפים למריבה.
ואז חלתה אמא.
שבץ. צד שמאל. אמא שוב בבית חולים, אחר כך בבית, וחוזר חלילה. יעל חצתה כל יום את העיר, שילמה למטפלת, תרופות, טיפולים. פרילאנס הכניס גרושים. את הסטודיו השכירה, כבר לא יכלה להרשות לעצמה. חיפשה משהו קבוע, עם משכורת. ומה שמצאה לקחה.
אמא נפטרה באוקטובר האחרון, בשתיקה, בשנתה, כאילו פשוט נמאס לה להתעורר. יעל נשארה לבדה, עם חובות, חדר שכור, וכלים של מסעדה לשטוף חמש פעמים בשבוע.
ככה מצאה את עצמה כאן.
– יעל רימון, שוב הר גבוה, קרא גבע מעבר למטבח.
– כבר מביאה.
היא לקחה מגש, צעדה לכיור.
באותו ערב, הסועדים ב”רימון” לא היו שונים מהרגיל. נשים בשמלות, גברים בחליפות, לפעמים נוער קולני, לעיתים זוגות עסקים, שלא מביטים זה בזו אלא אל הסלולרי. יעל לא ראתה, היא הסתתרה מאחורי הדלת, אבל שמעה קולות, רעש, צלצול כוסות וצעקות לא מרוצות כאשר צריך.
לקוח קבוע היה מגיע כמעט מדי שבוע. יעל רק שמעה עליו, כי רותם, המלצרית, אמרה פעם, בחדר ההלבשה:
– זה שיושב על שולחן שש, בא לבד, מזמין תמיד את אותו דבר, אוכל לאט, לא בודק את הפלאפון. יושב ומביט מחוץ לחלון. משונה.
– אולי סתם בודד, שאלה יעל.
– כולנו בודדות פה, אבל אני לפחות עם חברות.
יעל ידעה, יש בדידות שאיננה רק להיות לבד. זו בדידות שמורגשת אפילו בחברה, כי האדם היחיד שבאמת שמע אותך כבר איננו בעולם.
האיש של שולחן שש הגיע ימי רביעי ושישי. הזמין טלה או בקר, כוס יין אדום, לפעמים מרק. טיפים נתן לא ראוותני, בדיוק בצד. שמו היה אילן אדרי, יעל גילתה זאת אחר כך. לעכשיו שטפה צלחות וחלמה על אלבום הסקיצות.
באותו יום שישי, הכול התקדם לפי הרגיל. אדים עלו, המטבח רחש, גבע שוחח בסלולרי מהפינה, מדיח הכלים פעל. ואז, פתאום, משהו בקולות השתנה. יעל לא ידעה מה במדויק, רק חשה שזה לא כרגיל. שמעה צרחה קצרה, קולות מתוחים, מישהו צעק קשה.
היא ניגבה ידיים בסינר ויצאה למסדרון.
דלת הנירוסטה לאולם הייתה באורח בלתי רגיל פתוחה. יעל דחפה אותה.
על שולחן שש ישב גבר לא צעיר, רחב כתפיים, בג’קט כהה, ופניו בהרו כאילו משהו נורא קורה. הוא לא התמוטט, אלא נלחם לנשום, ידיו לגורונו. יעל זיהתה את התנועה מיד כי ראתה פעם את אותו הדבר, במחלקה אצל אמא.
שני מלצרים עמדו לידו נגעו בכתפיו, אובדי עצות. המנהלת, מיכל אוחיון, בשובל פנינים על צווארה, הצמידה יד לפה ולחשה: “אמבולנס, מישהו שיקרא למד”א!”. אחד מהאורחים כבר קם מכסאו.
יעל פילסה דרכה אל השולחן, לא חושבת, פועלת. נעמדה מאחורי הגבר, עטפה בידיה, מיששה מתחת לסרעפת, הידק קמיצה ויד נוספת ודחפה. שוב. האיש כבד, היא כמעט היתלויה בו, מתחזקת ברגליים על הרצפה. שוב. הוא השתעל, משהו עף, הוא נשם עמוק, תחילה בצרידות, אחר כך עמוק יותר.
יעל שיחררה, נסוגה צעד.
בחלל דממה של שלוש שניות. ואז פרץ רעש מיכל מיהרה אליו, רותם הגישה מים, מישהו מחא כף ואחריו הצטרפו עוד.
יעל עמדה, ידה עוד לחות, לא ידעה מה עכשיו.
– את… רופאה? שאלה מיכל.
– לא. אני שוטפת כלים.
יעל הסתובבה, חזרה למטבח.
ידיה רעדו כששטפה אותן. גבע הביט בה פעור פה:
– מה קרה?
– גבר נחנק. עכשיו הוא בסדר.
– את הצלת אותו?
– גבע, תפסיק להסתכל עלי. הכלים לא ישטפו את עצמם.
היא חזרה לכיור. עומס כלים גדול המתין לה.
כעשרים דקות אחר כך, הדלת נפתחה. לא רגיל אורחים לא נכנסים לכאן. זה היה אותו האיש בחליפה כהה. הסתכל על המטבח ושאל:
– אפשר לדעת מי האישה ש… הרגע עזרה לי?
גבע הצביע על יעל.
האיש ניגש. יעל בדיוק שטפה קערה, לא הסתובבה מיד. כשהביטה ראתה איש גבוה, כתפיים רחבות, שיער כהה מלבין, עיניים עייפות. אדם שניכרת בו הצער, גם אם אינו מדבר על כך.
– את יעל, נכון? כך אמרו לי.
– כן.
עשה הפסקה. ואז בפשטות:
– רציתי רק לומר תודה. לא יודע איך, אבל תודה.
– אין צורך. הכל בסדר.
– לא, לא בסדר. הייתי… עצר, שפשף את מצחו. אם לא היית מגיעה כל כך מהר…
– כל אחד היה יוצא. רק צריך לדעת מה לעשות.
– אבל את יצאת. ואת ידעת.
יעל הניחה את הקערה, לקחה צלחת. הוא לא עזב.
– זה שלך? הציץ לשולחן. על השולחן שכב האלבום. יעל רצתה לצייר היום, ולא הספיקה.
– כן.
– אפשר?
משכה כתפיים. הוא פתח. עמוד ראשון, זקנה עם כלב אותה מהכניסה. יעל ציירה ונגעה בה כל ערב מחדש: קמט, מגפיים כבדים, אחיזת הרצועה.
הפך דף ועוד דף. ענף כפור. ילד על נדנדה, שוק עירוני, ידיים בשרטוטים שונים. אהבה לצייר ידיים, עוד מהמדרשה, תמיד כלי האימון שלה.
האיש דפדף בלי לומר מילה. זמן רב.
– את אמנית, קבע.
– פעם. עכשיו אני שוטפת כלים.
– למה?
– בגלל סיבות.
הנהן, הביט שוב ברישומי השוק, סגר האלבום.
יעל הניחה שיגיד תודה וילך. הוא אמר:
– שמי אילן אדרי. אני אדריכל. יש לי הצעה לעבודה אבל קודם אשאל: את באמת לא יכולה לעבוד כמאיירת?
יעל הביטה בו. גבע, בסוף המטבח, עשה עצמו קולף תפוחי אדמה, אבל הקשיב מאוד.
– תלוי איזו עבודה.
– תעבדי, תרוויחי. על ציורים.
– אילן, רק ניצלת בקושי. תן לעצמך קצת לנוח.
– אנוח, אבל בבקשה תגידי: את רוצה לעבוד? מהמקצוע שלך, באמת?
בקולו היה משהו שאי אפשר לסרב בנקל. לא לחץ, לא רשמיות פשטות,
– תלוי איזו עבודה, אמרה.
הושיט לה כרטיס. פשוט, לבן, שם ומספר.
– התקשרי מחר. אבהיר הכול. זו הצעה אמיתית, לא מתנת תודה. דרוש לי אדם עם מבט כזה.
– איזה מבט?
– מבט כזה והוא הביט שוב באלבום.
השתחווה כמעט, יצא. גבע שלח בו מבט, אחר פנה ליעל.
– וואלה, אמר.
– תקלף תפוחי אדמה, חייכה.
שמעה את הרחשים חוזרים, כאילו לא קרה דבר.
בלילה התקשתה להירדם. שכבה, הביטה בתקרה, הקשיבה לחמום. חשבה על האלבום, על הדרך שבה דפדף בו, על זה שכבר שנים אף אחד לא הביט ברישומיה בכזאת קשב, בלי מחמאות ריקות, בפשטות. הוא לא החמיא רק התבונן. משהו בפניו השתנה תוך כדי.
בבוקר, שבת, החזיקה רגע ארוך את כרטיסו. בסוף התקשרה.
ענה מיד, כאילו המתין.
– בוקר טוב, יעל רימון.
– איך ידעת את שם משפחתי?
– שאלתי את המנהלת. את יכולה לספר על עצמך, ואספר על הפרויקט.
סיפרה בתמצית הוצאה, ציורים, משבר, אמא, גירושין. הוא האזין, לא קטע. אחר כך סיפר:
המשרד האדריכלי שלו קיים שתים עשרה שנה, אחרי שפרש מחברה גדולה. צוות קטן, פרויקטים מגוונים: בתים פרטיים, מרחבים ציבוריים. לאחרונה זכו במכרז לעיצוב פארק קהילתי חדש ביפו, פרויקט גדול. עשו תוכניות, הכול היה ‘נכון’, אבל כשבחן הבין שהוא מת. בלי חיים. דרושות הדמיות חיות, שיראו את המקום לא את התכנון, אלא את התחושה: כאן סבתות יישבו, פה ילדים רצים, פה מישהו יקרא ספר בצל. הבינה מיד.
– מבינה.
– יש לך את זה. להחיות קווים על הדף.
השתהתה מעט.
– ומה הזמנים?
– ארבעה שבועות עד ההגשה לוועדה. אם תספיקי, זה יצא לפועל. פארק ממשי. אנשים ידרכו שם.
משהו בה התנגן.
– טוב, אמרה. מתי להיפגש עם תוכניות?
– היום, אם תרצי.
המשרד ביפו עתיק, קומה שלישית מעל גרם מדרגות לבן. חדרים גבוהי תקרה, תוכניות תלויות על הקיר, דגמים על המדפים, ריח ניירות ועפרון וקצת קפה.
הצוות ארבעה. גלעד, בחור עם אוזניות תמידיות; ענת, קשוחה, בת ארבעים, אחראית על החישובים; חיים, מבוגר, בונה הדגמים; ועוד יניב, על מחשבים.
אילן הראה את תוכניות הפארק פרס על שולחן גדול, קיבע בשלושה סרגלים, הסביר בפשטות, לא טרחני. זו השדרה הראשית, כאן מזרקה, שם משחקי ילדים, שם ספסלי ישיבה.
יעל בחנה ובדמיון ניסתה לראות לא קווים, אלא חיים: כאן בבוקר הולך זקן עם כלב, בצהריים אמא עם עגלה, בערב שישי זוג מול הנמל.
– אפשר ללכת לשטח? שאלה.
– כמובן. עכשיו?
– מאוד.
הלכו יחד ברגל, כרבע שעה. כמעט לא דיברו. יעל עם האלבום, אילן בהילוך אטי של מי שמסתכל על העולם כמקצוע.
הנמל היה ריק בצהרי שבת, עוד לא אביב. עצים עירומים, אדמה אפורה אבל הים הכהה נע, חיים עדינים באוויר. פה עומדים עכשיו רק שני ספסלים ירוקים עתיקים ושניים־שלושה עצים.
יעל הביטה סביב, שלפה אלבום.
– את מציירת עכשיו? שאל אילן.
– רק כמה קווים, לרשום את הריח כאן.
הביט בה בתמיהה.
– ריח?
– כן. ים, אדמה, עלים ישנים. זה משפיע על הציור, אפילו אם לא מתכוונים.
עכשיו שתק. יעל שרטטה במהירות קו חוף, צלליהם של העצים, גבר על אופניים חוצה, זוג ילדים עם אמם.
אילן עמד בצד, מביט לים. מבע פניו נעשה מהורהר, עצוב בשקט.
– אשתך אהבה מקומות כאלה? שאלה יעל. אחר התנצלה.
– לא נורא. אהבה דווקא ים. אמרה שנמל תמיד עצוב, כי הוא איטי מדי. נאנח. גלי נפטרה לפני שמונה חודשים. סרטן. ארבעה חודשים בלבד.
– משתתפת בצערך.
– תודה.
לא דיברו על כך עוד. יעל שרטטה. אדוות רוחות קרירות, ריח מים.
חזרו למשרד, שתו קפה. אילן הראה מה דרוש: סדרה של כעשרים דפים, אזורים שונים, זמנים שונים, אנשים אחרים, לא הדמיה מנופחת דמיון קיום ממש.
– הבנתי, אמרה יעל. אשוב עם חמישה ראשונים בעוד שבוע.
– קבענו.
חזרה לחדר השכור בגלבוע. הרדיאטור רעם כהרגלו. כוס התה נותרה על השולחן. התיישבה, הוציאה את האלבום והחלה לחשוב.
עד הלילה עשתה את הדף הראשון שביל בבוקר, איש זקן עם כלבלב ברצועה, דמות מרוחקת, עץ עם עלים ירקרקים, ספסל, אישה עם ספר.
למחרת הראתה את הציור לאילן. הביט זמן רב.
– בדיוק, אמר.
ענת הקשוחה התקרבה, שתקה.
– טוב, אמרה.
יעל הרגישה משהו ששכחה מזמן לא שמחה, אך סיפוק. תחושת קליעה למטרה.
בשבועיים הבאים עבדה יומיום. הלכה ליפו הפלישה בכל מזג אוויר, ישבה שעות, שתתה את המקום, ואז ציירה דפים גמורים בבית או במשרד. אילן בא לבחון “העץ הזה כאן, לפי התוכנית”, לפעמים רק שתק, וזה היה טוב.
התחילו לדבר לא רק על עבודה. לעיתים טיילו שם יחד. אילן סיפר על הרעיון מאחורי הפארק, על החשיבות שבפנייה, על הספסלים התקינים במקום הנכון הסביר בטבעיות של מי שאוהב את מלאכתו.
– את יודעת מה עושה מקום ציבורי לטוב? שאל.
– מה?
– שאנשים בוחרים לשבת איפה שנוח להם, כי שם טוב להם. כך יודעים שסידרת נכון.
יעל הביטה בו.
– ממתי אתה חושב כך?
– מאז שנה ג’ בלימודי. מרצה אמר: “אדריכלות זה לא מבנים זה איך בן־אדם מרגיש לידם”. לא שכחתי.
הוא מת בהמשך, אבל הזכרתי את קולו.
שיחות כאלה קטנות, לא פומפוזיות נרקמו ביניהם. יעל סיפרה איך אהבה לצייר ספרי ילדים, שועלים שלעולם לא רצתה להיפרד מהם, אבדו לה במעבר דירה. אילן הקשיב, חייך בחום.
– גם לי יש פרויקט כזה, ענה בית קטן בקצה מושב לפני חמש עשרה שנה. סתם בית, אבל יצא בול. אני זוכר אותו טוב מהגדולים.
– למה?
– לא יודע. לפעמים הקטן קולע יותר ללב.
פעם נכנסו לבית קפה להתחמם. אילן הביט בחלון:
– את לא נראית כמו אחת שאוהבת לשטוף כלים.
– לא אמרתי שאוהבת.
– למה עשית זאת כל כך הרבה זמן? יכולת לחפש עוד עבודות באיור.
– יכולתי. אבל במקרה שלי הביטחון היה חשוב. לא כל יום מציעים עבודה. והיו לי גם חובות.
– נשארו?
– כמעט סגרתי.
הנהן.
– עזבת את “רימון”?
– לקחתי חופשה עד סוף הפרויקט.
– ומה הלאה?
– נראה. אולי ימצא משהו. עכשיו אתה כבר יודע מה אני יודעת.
הביט שוב בחלון. משהו בו לא נאמר. יעל הרגישה, לא שאלה.
העבודה זרמה היטב. התרכזה בשגרה: בוקר בנמל, ציורים בבית, הערב בבדיקה עצמית. ציירה אנשים מגוונים זוגות אוהבים, זקנה עם יונים, רוכבי אופניים, קבוצת מטיילים עם כלבים ושמרטפת עגלות בפריחה.
אילן העיר “האישה הזו קרוב יותר למזרקה, כאן לפי התוכנית”, “כדאי לעשות ערב תאורה חמה”. יעל ביקשה לראות איך נראית התאורה והוא הראה.
לפעמים ויכוחים:
– אילן, השביל לפי התוכנית ישר מדי. אנשים אוהבים עקמומיות, שלא רואים הכול מיד.
– בעייה הנדסית הצנרת עוברת ישר.
– אבל עצים אפשר?
התקשר לענת כן, אפשר. כך יצא דף עם שביל מעניין והצללות.
– אתה צדקת, אמר אילן. בפשטות.
במשרד קיבלו אותה בשקט. יניב, הבחור עם האוזניות, בא פעם לראות איך היא שורטטת “תמיד ביד? לא בטאבלט?”. “בטאבלט זה לא אותו דבר, היד מרגישה אחרת”, הסבירה. הוא חייך.
חיים הביא לה תה בלי מילה, ושם על שולחן יותר ממחמאה.
לא הכול קל. שלושה ציורים של מגרש הילדים לא יצאו. יעל ניסתה שוב ושוב. לבסוף קלטה היא יוצרת דמויות ילדים שלא פגשה. בבוקר שבת יצאה למגרש בשכונה, ישבה והסתכלה. ילדים הניפו, נפלו, אמהות משוחחות בלי להפסיק לבדוק. ילד אחד בנה מדמה מציאות.
השלים שלושה ציורים ביומיים.
הראתה לאילן “מאיפה הילדים האלה?” “מהשכונה”. “רואים שהם אמיתיים”.
נשאר שבוע. מרבית הדפים מוכנים, הכינו מצגת סופית. אילן נראֶה עסוק מתמיד לעיתים אור עד עשר בערב.
פעם נותרו לבד במשרד, זה היה שקט. אילן הרים מבט, יעל ציירה.
– גלי ראתה את הפרויקט? שאלה.
היסס.
– ראתה התחלה. שמחה בשבילי. לא הספיקה לראות את המוגמר.
– בגלל זה היית מדוכא? ישבת לבד במסעדה ולא הרגשת טעם?
הבחין “ידעת?”
– רותם סיפרה. היה לה עצוב לצפות בך.
התחייך אך לא בחיוך של שמחה.
– לא חשבתי שזה ככה.
– בדידות רואים מבחוץ, גם אם מבפנים מרגישים שקופים.
הינהן.
– גם את בודדה?
– הייתי. עכשיו לא יודעת. יש לי עבודה שאני אוהבת זה הרבה.
– כן, הנהן.
השתתקו. זה לא היה שתיקה מביכה.
– כשגלי מתה, אמר, לאט, קלטתי שאין לי מושג למה ממשיכים. כל הזמן עבדנו וחיכינו ל’אחר כך’. והוא לא הגיע.
– מבינה. גם אצלנו זה היה כך, עם אמא.
– גם את איבדת.
– שנה שעברה.
הנהן, לא שאל עוד.
בערב יצאו יחד. רוח קרירה, יעל רכסה מעיל.
– הולכת ברגל?
– אוטובוס, הגלבוע רחוק.
– אקח אותך לתחנה.
הלכו יחד. באמצע הדרך אמר:
– יעל.
– רק יעל.
– יעל, אחרי ההגשה, בלי קשר לתוצאה, רוצה להציע עבודה קבועה. לא חד פעמית. נדאג לפרויקטים, דרוש לנו מבט כזה של אמנית שרואה אנשים בחלל. זו הצעה רצינית.
נעמדה.
– זה לא תודה על ההצלה?
– אם היה הייתי מביא פרחים. זו השקעה.
צחקה, אמיתי.
– אחשוב על זה.
– לא יותר מדי זמן.
הגיע אוטובוס. היא עלתה, דרך החלון ראתה אותו מביט בה עד שנעלמה.
יום ההגשה חמישי בבוקר.
היה לחץ. ענת בדקה חישובים. יניב עיבד קבצים. חיים הביא דגם קטן, עם עצים מספוג ירוק. אילן שתה קפה ברצף, שקט בדריכות.
יעל ערכה קפדנית עשרים ושניים דפים כל הסדרה. בוקר בשביל, מזרקה של צהריים, מגרש ילדים, ערב עם תאורה חמימה, ילד בספסל, זוג ליד המים, סבתא עם יונים, גשם תחת גגון, רוכבי אופניים.
– את מתוחה? לחש אילן.
– קצת.
– הכול טוב. הם טובים.
– הדפים או השופטים?
– הדפים.
חייכה.
הוועדה התכנסה במרכז, בחדר מואר, שולחן ארוך, שמונה חברים בחליפות אפורות. אילן הציג תוכניות, ענת הוסיפה פרטים, יניב הדגים על המסך. לבסוף אמר אילן:
– ונרצה להציג סדרת איורים החיים שאנו רואים כאן.
הניח דף ועוד דף מול כל אחד.
שקט השתרר.
אחד החברים, גבר מבוגר, עיין בדף הראשון, זמן רב.
– זה איור? לא צילום?
– איור. נעשה בשטח.
– זה חי, אמר.
שאלות רבות היו טכניות, תקציב, לוחות זמנים. אילן, ענת ענו. יעל לא דיברה, לא תפקידה. אך כשחברת הוועדה, אישה בשנות השישים, ביקשה לשמור ציור יעל חייכה לעצמה.
ההחלטה התקבלה מיידית מאשרים. אילן קיבל הערות, הסכים בשקט.
במסדרון ענת לחצה יד, אחרי אילן עשתה זאת גם ליעל. יניב לחש “כל הכבוד”. חיים לא בא, אך שלח הודעה: “כל הכבוד”.
סוף סוף אילן הגיע. עמדו יחד, בחלון, אביב בחוץ, עצים ועלים, אנשים.
– הנה, אמר.
– הנה, חייכה.
– לטייל בנמל?
– עכשיו?
– עכשיו. לראות שוב, אחרי הכול.
יצאו יחד. העיר מלאה ריחות טופל וקולות. אילן לא ממהר. יעל גררה את האלבום.
הנמל קיבל אותם בשמש ורוח קלה. הים חייך. ספסלים שקטים. האדם שהולך עם הכלב. המקום עדיין קרח, רק שני עצים וספסל, אבל היא ידעה אותו, טוב.
עמדו קרוב למים. רוח קרה, רכסה את המעיל.
– יהיה פה טוב, אמרה.
– יהיה, הסכים.
שתקו. אם עברה אמא צעירה בטלפון, דחפה עגלה.
– יעל, אמר אילן.
– כן?
הסתכל לים.
– חייתי מוקף אנשים ותנועה. ובכל זאת הייתי ריק. את מבינה?
– מבינה.
– השבועות האלו… קשה להסביר. שוב נהיה מעניין לקום בבוקר. לא סתם “לעבוד”. פשוט לקום.
יעל הביטה לגלים. לים יש קצב איטי, שלו.
– אמרת שגלי לא אהבה נמל. איטי מדי.
– נכון.
– אני אוהבת איטי. תמיד אהבתי.
הביט בה ברצינות, בלי משחק.
– שמח שיצאת מהמטבח באותו ערב.
– גם אני. למרות שבאותו רגע רק דאגתי שתנשום.
– את יודעת למה.
רק אחר כך הבינה למה התכוון לא לאותו ערב, או לא רק.
– אילן, אמרה לאט.
– כן?
– אני לא טובה בכאלה שיחות.
– אני גם.
– אז שנינו באותו מקום.
צחק באמת בפעם הראשונה מאז הכירה אותו. היה חם, שקט.
– יעל, אחר הצחוק.
– מה?
– אפשר להזמין אותך לארוחת ערב? לא ברימון. מקום אחר.
– ברימון האוכל לא רע.
– שם קשה להרגיש בנינוחות מול המנהלת אחרי אותו ערב.
דמיינה את פרצופה של מיכל וצחקה:
– נכון.
– אז אפשר?
יעל פתחה את האלבום, דפדפה לדף ריק. הביטה בים, בעצים, באנשים. התחילה לרשום משהו. הוא עמד לידה, קרוב.
– אפשר, אמרה, לא מרוממת עיניים.
הוא לא הוסיף. נעמד לצידה.
