שלג כבר לא צרב את רגליה היחפות דבורה חדלה לחוש בהן. רק הרוח, כחגורת שוט, הצליפה בפניה, בידיה ובצווארה, חודרת אל לבה, המכוסה רק כותנת דקה של לילה. שערה האפור, נפוח בשלג, התעבה והכביד כמו קרחונים. סופה צפופה יללה והיכתה משמאל ומימין, ודבורה כבר לא ידעה לאן פניה מועדות, תועה בחצר ביתה שלה. כשהיא נשענת בגבה על קורות הגדר הקפואה, הצמידה ידיים אל חזהּ ונהייתה לילל:
הלוואי שה’ כבר יאסוף אותי! שיסיים כבר… די, למות…
אילו לא הייתה שכנתה מרים, שיצאה לבדוק מה שלום הפרה שלה בלילה ההוא, דבורה ודאי לא הייתה שורדת. הרי הפרה הייתה בהריון, אולי זו שעת הלידה? ראתה כי דלת ביתה של דבורה פתוחה וחוט של אור בוקע מהסדק.
דבורה! זו את שם בחושך?
אך דבורה עמדה בפינת החצר, מוסתרת בעצים ובשלג הסוער, עיניה עצומות חזק וחוזרות שוב: “למות… למות…”
מרים פרצה לחצר, פתחה את שער דבורה.
דבורה, איפה את? דבורה אוי, טפשה שכמותך! דבורה!
גם אילו רצתה, דבורה אינה מסוגלת עוד להשיב. משתנקת, החליקה על גב הגדר ומתוך המיה נמוכה רכנה את ראשה הפזור, נח בברכיה. כיווצה את עצמה. דמעות גולשות על לחייה השפופות והאפורות. ואז זרועות אחזו בה, ניסו לגרור אותה. זקנתה התקשתה, נאטמה.
אוי, זקנה עקשנית! קולה של מרים, ומייד רצה להביא עזרה מבעלה. יחד, סחבו את דבורה פנימה לתוך הבית.
מאותו הלילה שוכבת דבורה במיטתה. בבוקר נכנסה אליה חווה, הפרמדיקית הצעירה, הופתעה שזקנה בת תשעים ואחת עברה את הלילה בלי כל מחלה רק רגליה קפואות ממש. התכופפה אל פניה של דבורה, שואלת:
אולי לבית החולים כדאי ללכת? להזמין אמבולנס?
דבורה מתבוננת בפניה של חווה, השחורות והורודות מהקור, נענעת בעקשנות בראשה.
אין לי לאן ללכת. את זמנך עליי אל תבזבזי, בתי. לא מזדקקת לכלום. לכי לשלום, בת אלוקים.
כך שכבה שבועיים. מדוע הביאה עצמה דבורה בלילה ההוא החוצה, יחפה ובכותונת? הכל אמרו שדברת שטויות וזיקנות, אך היא הרגישה שיש בזה גורל, משהו נסתר. בערב שלפני כן ישבה על מיטתה באור החשמל, פורמת גרב צמר. אצבעותיה יודעות מעשה. מחשבותיה רחוקות מהגרב. מבטה קפוא לנקודה אחת בקיר. על פניה חיוך משונה, זיכרונות רחוקים עוברים בה.
כל חייה של דבורה לא הביאו טוב עבודה ומחסור, ורק קרן אור קצרה וקשה באה: פרץ-אהבה אחד, יחיד וקצר.
שמו היה גדעון.
גדי גדי שלי ליהגה שפתיה המקופלות וחיוכה התרחב עוד יותר, בלתי מוסבר.
האם היה זה רק חלום? אולי חזיון פנימי? דבורה הדמיונה את עצמה צועדת אל פרדס, בקצה המושב, בוחנת מרחוק, בידה מגינה על עיניה מהשמש. ממתינה כי הבטיח לבוא. בליבה תחושת פחד ותקווה מעורבת. ואז, בערפילי שדה התבואה, מופיעה דמות גברית מוכרת. דבורה רצה אליו, מאושרת, קוראת: “גדי! גדי!”
בתוך החלום הזה נרדמה. אך פתאום התעוררה באמצע הלילה, נחרדת. הציצה מבעד לחלון סערה משתוללת, שמשות רועדות. השליכה שמיכה, שלחה ידים בגישוש, הלכה אל הדלת.
רק רגע… אני כבר חוזרת…
יצאה יחפה, בלי לדעת עצמה, אל תוך הלבן שממלא את חצר המושב. שוב שלחה יד קדימה כמתפללת: “גדי!…”
הקור אחז בכל גופה, קרע לבה. ברגלים יחפות ירדה במדרגות ומצאה דרך בשבילים עיניה לא משוטטות אלא הפונות אל החוץ, אל מעבר לגדר, נלחמת בסערה, קוראת:
גדי! אני כאן! גדי!
הגיעה עד הגדר, הציצה מעבר, התרוצצה הלוך וחזור… ורק אז שמה לב שכפות רגליה מאבדות תחושה, עוד דקה ולא תוכל לדרוך. מיהרה לרוץ חזרה לקצה הגדר, עוד מחפשת, עוד מחייכת.
רק לראות, רק לעוד רגע…
אך את השער לא מצאה. הסתובבה סחור סחור בחצר, כל פינה עץ, כל משוכה ענפים, שלג עד הברכיים… כך הלכה לאיבוד. כך מצאו אותה השכנים.
מרים הסתובבה אליה מדי יום, הביאה תבשיל, הבעירה תנור. חווה שרתה אותה, חבשה את רגליה המשוחות משחה חריפה, מדדה חום ולחשה דברי עידוד. דבורה עשתה כמצווה עליה, אבל במבטה חלולה. כשהייתה לבדה הקשיבה לקולות הרחוב: נביחות כלבים, חריקת אופניים, ציוץ הילדים כנחזורם מבית הספר.
לעיתים תכופות תפסה אותה תנומה קצרה. פקחה עיניים והבחינה: יום או לילה? עצים ביקבקו באש, גשם קילף מהגג. “ה’, מתי תאסוף אותי? די… למות…” עוד ועוד בחשכה.
מילדות, ידעה דבורה אמת אחת קשה גורלה מדרון תלול, בוצי וקוצני. רק בגלגול הייתה מתגלגלת למטה, מתרסקת על הסלעים, ואף אחד לא מושיט יד, לא עוצר, לא מרים חזרה. כך חיו כולם סביבה, והיא לא ציפתה ליותר. לחיים רק להחזיק שיניים, לא לזעוק.
אותה שנה, האביב בא מאוחר ורע. לא בחום אלא ברוחות קרות ובגשמים שגרמו לבוץ מסריח. רק במאי נמס השלג, חושף אדמה ישנה, דמוית עור שחוק. העצים נותרו עירומים, הגינות קודרות. דבורה, מכסה על ראשה מטפחת רטובה, גררה עצמה בדרך הבוצית מהבאר. דליים מתנדנדים על כתפיה, מתיזים מים קרים על רגליה הסדוקות. בצל גדר קרסה ישבו גברים, עישנו, נמלטים מהטיפות. דבורה חלפה, עיניה מושפלות. כבר התרגלה להיות בלתי נראית, חלק מהתפאורה.
דבורה! קריאת הסבתא תמר, עובדת האדמה הוותיקה, פילחה את האוויר. הצליחה שוב: רוצי אל המכולת! תגידי לשלום להביא בד פרחוני בשביל הנערות. guests מתל אביב היום בערב, צריך לקשט. ואל תשכחי שושנים!
השאירה דבורה את הדליים על המרפסת, סחטה סינרה המלוכלך וצעדה לשער. רק עשרים ושתיים הייתה, אך כל חייה כבר נדמו סגורים. אחרי מות הוריה לקחה אותה האלמנה הגרמנית לשרת”בעד פת לחם”. ילדה דקיקה ומפוחדת, שתמיד פחדה מכל רחש. עתה הייתה לאישה גבוהה, חזקה, ידיים גסות, מבטה כבוי.
שלוש מאות שישים ימים של עבודה, בוקר לערב, עד שהראש טחנה והגוף גווע. קורעת עצים בגשם של חורף, חולבת עיזים ברפת, אופה במטבח, מחבבת ומקנאת בפירות שבגינה, אך לא מעזה לבלוע אחת. הגברת סופרת כל פרי, ומה שלא נמצאשיאים של סרפד ומשפטי: “לא בשבילך בטלנית!” אז חדלה דבורה להביט לצדדים.
בכל שבת, הרחיצה את הסבתא במקווה. סוחבת בדלים מים, מחממת תנור עד אדים, בחלל מחניק מקרצפת בשפשפת את גבה הרחב, עד שלה עצמה נדלקו העיניים. מייבשת, מלבישה, ולעיתים מקבלת סטירה, ולעיתים נגיעה של רחמים: “סוס עבודה, את!” וממשיכה הלאה.
יום אחד, כשהייתה מנקה את המראה, פנתה הגברת ושאלה אותה מהשרוול:
דבורה, אולי כדאי להשיא אותך? רוצה?
דבורה ירדה מהשרפרף, ענדה סמרטוט, עונה באדישות:
מה שתרצי, גברתי.
או שתישארי רווקה?
הכול לי שווה.
טוב ככה! מחייכת הסבתא במלוא פיה, טוב להיות רווקה, אחרת תולידי ילדים רק רעש וצעקות. עם גוף כזה, עשרה תגררי! טוב לך.
התלבטה, אך אז קראה לה בתה והניחה לעתה.
הדיבור לא עורר אצל דבורה דבר. נפשה ישנה. היא לא חפצה בדבר, לא משאלה ולא תקווה. לא אכפת לה במה לבושה, מי מדבר עמה, אילו בגדים נותנים לה בחג. אפילו חברות הנערות לא עניינו אותה, וגם פני הגברים לא משכו אותה. תרנגול הלול ישב פעם ליד התנור וסיכם: “היופי של דבורה אינו לבני אדם; היא קודש.” לא התווכחו, עד שיום אחד התהפכו היוצרות.
זה אירע בתחילת יוני, כאשר סוף סוף התחמם האוויר והמרעה הפך עמוק וירוק. המתינו לאורחים דגולים. הנערה, בתה של פטרונתה, הייתה אמורה לפגוש בחור ירושלמי עשיר, לפי השמועה. שלחו את דבורה לקטוף שושנים בסביבה.
במורד הדרך, על שביל צר, הופיע מולה בחור שלא הכירה. דווקא יפה, בבגד חצאית רקום, מגפיים מבריקים, עיניים חצופות ושיער חום חלק. הוא היה גדעון, עוזר הסוסים של האורחים. עמד מולה כאילו הייתה סוסה מיריד.
שלום, יפהפיה, גיחך בשובבות, סוקר אותה מהראש לרגליים, עוצר על ידיה הכהות וחזהּ הגבוה.
דבורה לא הגיבה, פסעה הצידה, אך חסם הדרך שוב.
מה אתה עומד? שאלה בקור.
איך קוראים לך?
מי שצריך לדעת כבר יודע, ואתה אל תדע. ענתה הצד, מתרחקת כאבן דרך.
גדעון לא עזב. בכל שבוע הופיע ליד המושב. קולו הגבוה נשמע מהחצר בכל בוקר, מבטו כבד עליה כשהשקתה עציצים, ניקתה רצפות, לבשה כאפות. תמיד צץ במבואה, ליד באר המים, בצריף. היה עוקב ומתרפס. כשהציע מילה ריקנית, נגעה בו כאילו איננה.
פעם, כשניגשה למחסן, קפץ עליה חיבק אותה בכוח. דבורה, בלי צעקה, דחפה אותו בכוח כה עז שנפל לקיר. הביטו אחד בשני, מתפלאים. היא תוקנה את המטפחת, ניערה שמלה ויצאה.
מאותו רגע נדלקה אצלו סקרנות חדשה; לא רק תשוקה, אלא עניין. לנערה הזו, קשה להפליא פנים.
דבורה לא הרגישה כלפיו משיכה של נערות. גופה אמנם הגיב, אך מחשבותיה לא התרוצצו סביבו. גדעון נהפך לסמל של זריחה רק דחף פתאומי של התעוררות, לאו דווקא אהבה.
דבורה נהייתה שמחה יותר. חפצה להרגיש שוב את תחושת התקווה הצעירה. קמה מוקדם לראות זריחה, חולבת פרה, עוצרת להביט באור הראשון. רצתה לצנוח על הדשא הטלוא, לצחוק בלי סיבה. אך מיד חזרה לעבודה.
חיזוריו של גדעון לא נשאו פרי פרט לנשיקה אחת שלקח ממנה במחסן, וחטף מיד סטירה מצלצלת. לאחר מכן, הפסק לרצות מעבר. דבורה חייכה אליו בקלות, לעיתים פנתה אליו מבטה דרך החלון.
יום אחד גדעון התערב לטובת ילד שנתפס קוטף ענבים בכרם האישה. גבירת הבית ציוותה להכותו. דבורה ראתה, קפצה, ניסתה להגן בגופה נדחתה. ואז הרימה ענף להכות מגבה, וההמון עצר. בדיוק אז בא גדעון, שלף את השוט מיד העוזר וצעק:
– עוף מכאן! אני אספר הכל לגבירה! עוף!
הנשים נחפזו להרגיע את הילד. הילד בכה ולחש:
– אימא שלי נפטרה אתמול… אימא…
דבורה חסמה את פיה; זיכרונות ילדותה פגעו כפטיש. נכנסה לחדרה ובכתה חזק. כתפיה נעו, אצבעותיה ננעצו השמיכה. בכתה על עצמה, על זעם, על געגוע.
גדעון מצא אותה. התקרב, לא הרבה בדיבור רק חיבק. אז, בפעם הראשונה, לא הדפה אותו. התחככה בו, חשה חום. הדמעות ירדו עדיין, אך היא השתתקה. התקרבה בשקט, שואלת:
ומה יש אחר כך? מעבר לחורשה הזאת?
עיר, ענה, מופתע. עיר גדולה. רחובות, שוק, בית כנסת.
ומה מעבר?
עוד עיר. ויש שם רכבת… בסוףים.
דבורה שתקה. ים מעולם לא ראתה, אף נהר לא שחצה. אבל עכשיו רצתה פתאום לראות ים, לברוח מהכפר, ששם מקללים אותה כסוס עבודה. רצתה להיות לאדם. הסתובבה אליו, החזיקה לחייו בידיה, ולראשונה הביטה לו ישר לעיניים:
תקח אותי? תינשא לי?
גדעון נבוך, הבטיח כמה הבטחות, דחה בתירוצים צריך כסף, עוד זמן. דבורה כבר לא האזינה. מתוך עקשנות פתאומית משכה אותו אליה, נישקה, לחשה שלא אכפת לה מה יאמרו. הֵיא איבדה את התליון שלה באותו לילה ולא חיפשה אותו יותר. “כנראה זה מה שנגזר…”
גדעון בא פעמיים נוספות, ובכל פעם ניפגשו בחשאי. דבורה פרחה, נהייתה קלילה, לחייה סמוקות. לעיתים אף חייכה בפומבי.
ואז הסתיים הכול. חתונת הבת נחגגה ברעש וצלצולים, הבעל לקח אותה לתל אביב, וגם גדעון הלך איתם. דבורה שמעה מהטבחית: “עזב אותך. חפשי אחריו בים.”
דבורה חיכתה. יצאה לדרך כל ערב, מבקשת מבט אל האופק. הפסיקה לאכול, הפסיקה לישון. פניה נהיו שקופות, עיניה בוערות. תמר גערה, זרקה קערות וצעקה, אך דבורה רק חייכה. הייתה בטוחה: גדעון יחזור, לא ייתכן שלא. הרגישה זאת בתוכה.
הקיץ עבר, הסתיו בא, אפור וסגרירי. דבורה ישבה מול הרקיע. המתינה בדרכה המיוחדת, לא אזנה לאיש. חשבה שהעולם כולו קם כנגדה, שרק לה נדרש להמתין, שהימים כאילו יכולים לשוב.
יום אחד, בסוף אוקטובר, כאשר העצים היו עירומים והשדות שחורים, עבדה בגינתה והבחינה פתאום דמות גברית בקצה השדה. לבה פסק לדפוק. נדמה היה לה שזהו גדעון. זרקה את הכלים ורצה, צורחת בקולה הצרוד:
חכה! חכה!
הוא לא ענה. הגיעה לגדה נהר, הוא בצידו השני. עלתה על קורת העץ, התבוננה בו נעלם, כמעט מתמוסס במסך הדמעות. ככל שהתאבנה לעומתו, הלך והתרחק, ונותרה רק המרעה הירוק.
מצאה אותה שכנה, שרכנה על שיחי תות.
מה את עושה כאן? קומי, רצת לשם…
זה היה גדעון, ענתה דבורה בשקט.
איזה גדעון?
עוזר הסוסים…
מאיפה הבאת אותו? שאלה השכנה. למה את מחכה לו?
מחכה… הוא שלי.
מה יש למה לחכות? נאנחה השכנה. שמעתי שהתחתן מזמן, גר במושב אחר, אפילו נפצע קשה, בקושי זז… אולי כבר איננו בין החיים.
אל תגידי שטויות, אמרה דבורה בקול נמוך, וזיק של טירוף נשמע בה.
מה פתאום? מסכנה. חזרה השכנה אחורה. רק אל תיעני, אלוקים ישמרך!
מאותו יום התייחסה אליה כל השכונה כמשוגעת ברוח. דבורה חדלה לבכות ולייחל כבעבר. עבדה בגינה במרץ, כאילו רק עבודה מסוגלת להשתיק את הכאב. ברגעים הפנויים ישבה בכניסה לבית, ובהתה ביער משוכנעת שמעבר לו נמצא הים, שמעולם לא ראתה.
ולעיתים גם בימים של קיץ, באמצע יוני, באוויר מתוק מפרחי יסמין וורדים, לבשה דבורה חולצה לבנה ומסרקת שערה הארוך עם הפסים האפורים; יצאה לשדה ובחנה בעמידה לא נעה את האופק עומדת דקה, ארוכה, כמעט לא אנושית, מרגישה כאילו היא ממתינה דורות. ואם מישהו שאל בעדינות, את מי את מחכה? אמרה בשקט, חיוך קל בפיה:
לאושרי. הוא שם, מעבר ליער. גדעון שלי הבטיח היום לבוא.
מסכנה! שלא תדע עוד צער…
ורק הרוח מילאה את צמרות הברושים, הנהר הזורם לא חדל, ובמרחק מאחורי שדות, מאחורי ערים שלא הכירה, המשיך הים להרעיש בגלים, ים שהיא לא ידעה עליו דבר אלא את השם המבטיח בלבד.
חרקה דלת ביתה. מרים נכנסה, להבעיר את התנור. דבורה הביטה אליה במבט ריק, חסר צבע.
נו, איך הרגליים? שאלה מרים.
המבוגרת מלמלה משהו לא ברור. מרים התקרבה.
מה? לא שומעת.
… למות כבר… לא, הוא לא יחזור. רק זה נשאר לי…
