המקום שלך
אמא, מה את עושה?! את השתגעת?! ירדן כמעט התחילה לבכות כשראתה את אמא שלה מעיפה מהארון את הבגדים הדלים שלה. השמלה האדומה עם הנקודות, האהובה עליה מכל, הושלכה ברשלנות לרצפה והבן הקטן, דני, שישב על הרצפה, מיד חטף את החגורה שלה וניסה להכניס לפה. דני, אל תעשה את זה! תן לי!
רחמים על טריקו?! אמרה רונית, אמא של ירדן, כשהעיפה גם את זוג הג’ינס לקצה החדר וטרקה את דלת הארון. יאללה, החוצה!
אבל לאן אלך, אמא? מה, בלילה?! מה קרה לך?
מה שבא לי! זה הבית שלי כאן. ואת תמצאי מקום אחר!
מה איתי?! זה לא גם הבית שלי?
לא יקירה, זה לא שלך פה כלום! רונית לקחה את דני בידיים, ניגבה לו את האף עם שולי השמלה של ירדן והוסיפה: כלום אין לך פה, אז די לבצע לי על העצבים! רק התחלתי לנסות לבנות לי חיים נורמליים ואת באה להרוס הכול? לא יקרה!
מה הרסתי, אמא?! מה?!
מי מתחילה עם אורי? אה? לא את? רק את צריכה עכשיו לזנב פה בכל גבר!
אמא! ירדן כבר צעקה עד שדני נבהל ופרץ בבכי. את מבינה מה את אומרת בכלל?!
מבינה ועוד איך! חלאס! אמרתי הכול. תוך חמש דקות את מחוץ לדלת!
רונית בעטה בדלת של החדר ויצאה, בעוד ירדן עומדת קפואה ולא מעכלת בכלל את הסיטואציה. כנראה זרקו אותה מהבית… המחשבות התרוצצו בקצב כזה שבכלל לא הצליחה להיאחז באף אחת ולהבין מה לעשות.
מבעד לדלת נשמעו הצרחות של דני, והיא מיד רצתה לקום אליו. הרי הייתה זאת תמיד העבודה שלה להרגיע אותו איכשהו, לשעשע, רק שיפסיק. האבא החדש שלה בכלל לא היה מסוגל לשמוע בכי של ילדים, ולא כל כך התעניין בו, וגם לא ירדן, שנולדה וגדלה בבית אחר, מלא חום ואהבה עד שאבא שלה נפטר. ואמא שלה? מאז, הייתה מתנהגת כאילו מישהו ניתק אותה לשקע עייפה, לא רואה ממטר, עוזבת את ירדן ועוברת ישר לבעלה. במקום להרים את דני, ישר דחפה אותו לירדן “תטפלי, את כבר גדולה!”
גדולה… עד לפני יומיים הייתה הבת האהובה. ועכשיו עוף מוזר. הדברים השתנו מהר מדי בשנתיים האחרונות.
בהתחלה האבא נפטר מהתקף לב. סתם ככה, ברחוב, ליד תחנת אוטובוס, ואף אחד אפילו לא טרח להזעיק עזרה, או לשאול אם הוא צריך מים. כולם היו עסוקים בריצות שלהם. הוא עדיין לא היה בן חמישים, מטופח ובלי אף סימן של הומלס, אבל שכב על הרצפה ואף אחד אפילו לא התקרב. רק אחרי שעה עברה אשה שניסתה לעזור היה מאוחר מדי.
אמא שלה לא הגיבה הפכה אבן, סוגרת הכל בתוך עצמה. ירדן בכתה, ניסתה לדבר אליה כלום. לא דיברה. סיימה את הטקסים, חזרה הביתה והסתגרה בחדר שלה, שוכחת לגמרי שיש לה עוד ילדה.
לא היו קרובי משפחה, וגם חברים מזמן יצאו מחיי המשפחה ונפגשו רק פעם ביובל. כל כך התגאתה אמא שלה במשפחה המצומצמת והחזקה שלהם “כל עוד אנחנו יחד, לא צריך אף אחד אחר”. גם ירדן חשבה ככה, עד שהגיעה לכיתה א’, וישבה במקרה ליד מישהי עם צמות שחורות, עבותות כמעט כמו זרוע. קראו לה יערה.
יערה הייתה הרביעית מתוך משפחה עם שבט של ילדים. כשראשונה ירדן באה אליהם הביתה, בית עם עוד ועוד הרחבות, מלא נפשות, נדהמה ניסתה להבין מי כל אחד ומי שייך למי, עד שהתייאשה. רק את אמא של יערה הצליחה לזכור, כי כל מי שנכנס אליהם מיד התיישב לאכול, ולא הצלחתי לזוז מרוב שאכלתי. כולם עזרו לכולם לא משנה בן כמה אתה. בעוד אמא של ירדן לא נתנה לה בכלל להתקרב למטבח “את עוד קטנה”.
פתאום גילתה שבית מלא אנשים זה לא מטלה, אלא עונג (לפחות עד שאתה לא אמור לנקות אחריהם).
המשפחה של יערה פירגנה לכולם כל הזמן לא רק ביומולדת, אפילו סתם ככה. ביומולדת של הדודה, כל הילדים קיבלו שוקולדים וחולצה חדשה למה לא? “בשביל לשמח את מי שאוהבים לא חייבים סיבה”, הסבירה יערה בחיוך, בזמן שהיא מסדרת את הסרט בשיער.
לרונית, אמא של ירדן, הקשר הזה כאב בעין. לא אהבה את יערה, ואם רק הייתה רואה איפה היא גרה, בטוח הייתה אוסרת לגמרי ללכת. אבל ירדן הספיקה לזחול הביתה אחרי צהריים, לאכול מרק, לטעון נוכחות ולרוץ שוב ליארה, שם קראו לה ב”זולתי” מתוק וקיבלה פאי או ריבת משמשים ולימדו אותה איך מכינים, עד שהרגישה שמחה.
המשפחה של יערה הייתה הראשונה לעזור להם כשנפטר האב שלחו את שני הגדולים להביא כסף ולעזור בסידורים בירוקרטיים. רונית רק ישבה בצד, שתקה, והם, בלי משים ליחסה העוין, ארגנו הכול. יערה ניסתה להרגיע את ירדן שנשברה לגמרי, ולבסוף גם היא התחילה לבכות, באמצע הלישה של הבצק אפתה כל כך הרבה, שמילאו את כל המקרר והצטרכו להעביר שכנים.
ביום השני המשיכו ללות אותן אנשי המשפחה בכל עיניין קטן טיפלו, שמרו שתהיה בטוחה. ירדן, בניגוד לאמא שלה, לא שכחה אף פעם את הטיפול הזה.
אצלכם אין יותר גברים בבית, הסבירה יערה צריך שמישהו יעזור.
חצי שנה אחר כך יערה מתחתנת! ירדן המומה: “מה פתאום חתונה? מה עם לימודים? לא רצית להיות רופאה?”
בטח שכן. יערה שולפת הינומה חדשה סגרו ביניהם, יהיה בסדר.
אבל את לא אוהבת אותו!
אני כמעט לא מכירה אותו.
ומה, זה הגיוני?!
ככה זה אצלנו. את תתרגלי. אם אמא ואבא רוצים שיהיה לנו טוב, הם ידאגו לבחור את הבעל הכי מתאים. אני סומכת.
ירדן שותקת, לא מבינה כלום. בחתונה של יערה היא בקושי התאפקה לא לבכות, וכשהבינה שיארה ולבעלה החדש עוברים דירה לתל אביב, בכתה באמת, בלי בושה.
איך אסתדר לבד?
תתקשרי אם יהיה קשה, נמצא פתרון.
בינתיים גם רונית הכירה את אורי, והחיים בבית הלכו והפכו לסיוט. ירדן לא מספרת ליארה, שפוחדת מהאבא החורג שמסתובב לה בפרוזדור, מנעולת דלתות, תחושות מפחידות ומאמא, שנהייתה עוד יותר קשה אחרי הלידה של דני. ירדן קמה באמצע הלילה לדני, מרדימה אותו ושוב לא ישנה, עד שכבר התמוטטה פעם במסדרון, הקבוצה שמעה והתחילו שמועות.
עוד לפני שסיימה את הלימודים עשתה סטאז’ בבית חולים עבודה עם לילות העירה, ונשמה קצת אוויר, לא נדרשת לחזור כל ערב לבית.
ברגע שיערה עזבה באמת, ירדן חזרה הביתה ונפלה על מריבה שלא זכורה כמוה מעולם. שום ניסיון לדובב, הסביר, לפייס כלום לא עזר. והמכה הגיעה מהתחום הכי לא צפוי השכנה בלובי, שטפחה לדני על הלחי מול אמא שלה ואמרה: “רונית, שני ילדים כאלה יפים יצאו לך. גם דני, גם ירדנה! נסיכה אמיתית! חבל שאביה לא רואה את זה… יש לה בן בכלל? מגיע לה אחד בטוח, כל הזמן בעבודה ולימודים, מתי תדאגי גם לה?”
משהו במשפט הזה שבר את רונית, ומאותו רגע פשוט זרקה את ירדן מהבית.
עכשיו ירדן אורזת, בולעת דמעות, לא יודעת לאן ללכת. הייתה יכולה להתקשר ליארה, אבל היא בהריון עכשיו וקריירה ושיעורים והכול, לא צריך להדאיג אותה…
ברגע האחרון אספה תמונה של אבא שלה מהמדף ותחבה לתיק “נראה לי זה כבר הבית שלי… כנראה פה הייתי זרה כבר מזמן”. שתלך אמא שלה לנסות לבנות לה חיים חדשים.
המטבח הידהד בחדשות מרעישות מהטלוויזיה ורונית הרעישה סירים, ובגלל זה ירדן גנבה את עצמה בשקט לדלת. כלום כבר אין פה מה לומר. האם אפשר בכלל לסלוח על מה שקרה? לא, מספיק. פעם היה מקום היום כבר לא.
בחוץ היה חשוך, קריר וכבר אוקטובר, מזג האוויר עובר מדו-פרצוף בשיא הכוח בכניסה לעיר בבוקר אנשים עוד עם מכנסי קצר, זו עם מעיל. ירדן עם הצעיף שיארה הביאה לה בחג האחרון, שמעה לא רוצה להשלים עם הרעיון שהיא לא תחזור. בזה לפחות שיחקה אותה לא שכחה להוציא את הבגדים החמים.
עצרה בתחנה, שרוול ביד, תיק על הספסל. כלום לא נשאר, רק כלב רחוב משוטט ועוברי אורח בודדים. פתאום עוצרת לידה מכונית, וירדן דרוכה.
ירדן?
אורי?!
שום דמעות לא מסתירות את ההקלה הפתאומית. זה היה אח של יערה, שלימד אותן אלגברה ועזר לקבור את אבא.
מה את עושה פה באמצע הלילה, עם תיק כזה? לעבודה?
לא… זאת אומרת… לבית החולים. נכון! לבית החולים אני צריכה!
את מגזימנה, ירדן. אל תשקרי לאורי, יאללה תכנסי לאוטו.
הם נוסעים ברחובות השקטים, ושניהם שותקים. ירדן פשוט נהנית מהחום, מהשקט שנדמה שיבוא סוף סוף. כשקולטת שהם לא בדרך לבית החולים, נתקעת:
אורי, תגיד… לאן אתה נוסע? אני צריכה להגיע למשמרת!
את מתכוונת לישון שם? לא עדיף מקום אחר קבוע יותר?
איפה שיש, אורי.
בסדר, תני לי לטפל בזה. את לא תישארי ברחוב.
הם עוצרים במגדל יוקרתי ברמת גן, עם שער וגדר מתכת. שומרים פותחים את הדלת ואורי מעלה אותה לקומה שלוש.
הנה, היום את ישנה פה.
הדלת נפתחת על הסף, אשת חיל עם עינים טובות וגזרה רחבה, אבל חיוך של חמלה.
אורי! ממתי אתה דופק ככה בדלת? מגלה בהפתעה.
סבתא, תכירי. זו ירדן, מחברות של יערה.
ידעתי! ישר לזהיתי מהחתונה! חמודה שלי, תיכנסי כבר, מה את תקועה. מי שאוכל אצלנו פעם תמיד משפחה.
החום, האור, הריח של קפה בסלון מציפים את ירדן. אורי מסמן שהוא עוזב ומנופף לה.
לאן אתה הולך? לא מספיקה לשאול.
יאללה, תתפשטי, כנסי. תכיני לעצמך קפה ותספרי לי מה ילדה כל כך יפה עושה לבד בחושך ברחוב. אין לך בית? אמא?
נראה לי… לא.
ואז היא נשברת, נופלת על השרפרף ופורצת בבכי. סבתא, שמה ישראלה, מיד מחבקת אותה בחום, מלטפת את השיער כמו תינוקת תועה.
ילדה שלי… אל תדאגי. החיים קשים לפעמים, אבל אל תשכחי שהם גם מפתיעים. לא תישארי לבד. כאן דואגים לאחרים, תמיד. תראי אני עוד אצא בעלת ניסיון, עוד תהיי כלה אני מבטיחה.
על כוס אספרסו מריר בכוסית קטנה, ישראלה סיפרה לה את הסיפור שלה על בית בגליל בשנות הארבעים, שהפכו חצי ממנו למחבוא בזמן המאורעות. איך אביה הסתיר אותה ואת אחיה בארון מאולתר, וקירות עבים שמרו על חייהם על המחיר, ועל איך, גם אחרי שכלום לא נשאר מאחור פרט לבין נפש חיה, החיים ממשיכים, כי הילד שנקלט במשפחה אחרת גדל, ובונה חדשים.
אז הנה אני כל השנים חיפשתי למי להעביר את האור. עכשיו תורך לקבל, לחסוך אגו, להשתקם. עד שתמצאי את בעלך זה המקום שלך. ברור?
ירדן פחדה ובצדק, ישראלה הרעיפה עליה את כל הידע לקראת החיים: בישול, כלים, ניהול תקציב, שתספיק לגדול, לעבוד, ללמוד וגם לטפל בילדים.
אוף, יש על מה לעבוד… צעירה, מנוסה, וכבר עם חיוך אחר.
אחרי שנתיים, הבישולים של ירדן עוקפים את יערה (“מה שמת בפלאפל?”), הקפה של ישראלה מושלם והחיים מסתדרים עד שאמא של ירדן מתאשפזת.
אמא שלי חולה, אומרת בלחש ליארה, שבאה לביקור.
הלכת אליה?
לא מסוגלת.
ואם תצטערי אחר כך? קשה עכשיו, אבל אחר כך מכות לא חוזרות.
חשבתי על זה, באמת. אבל קשה לסלוח על איך שזרקו אותי. ואם אורי לא היה עוצר אותי שם? איפה הייתי היום? ואמא שלי בכלל חשבה עלי? עזבה אותי בשביל הגבר, וברגע שהבינה שהוא עוזב ברחה?
ומה עם דני?
בפנימייה. לא קיבלתי משמורת אין לי חוזה דירה, אין לי איך להחזיר אותו. שבר גדול…
באמת דאגה, היית עושה הכול להחזיר אותו. יאללה, הולכים לאמא שלך!
לא בשבילי, בשביל דני. את תצטרכי להיות הגדולה עכשיו, בסדר?
אחרי שבועות של התפייסויות זהירות, רונית מבקשת סליחה. לא ברעש, לא בצעקות במשפט שקט, רגע לפני שנעלמה מהעולם. ירדן התפללה, טיפלה, הצחיקה, סבלה וכעסה, אבל ידעה גם לסלוח.
המראות שחזרו בכלל לא זכרון של גירושים או ריב אלא דווקא הבוקר בילדותה, כשרונית במכנס קצר-אדום וירדן אוחזת קערת דובדבנים ענקית, שאמא שלה האכילה אותה כאילו שמש בפה. וזה היה מין רגע קטן של אושר, ותו לא. היא חיבקה את אמא ולחשה, “אמא, אני סולחת”.
ואז, כמו שישראלה תמיד אמרה: “אל תיתני לכעס לשרוף בך הכול מבפנים. במקום להשאיר מקום של רעל, תשחררי. תיצרי חלל לדברים אחרים.”
שבוע אחרי דני כבר בביתה של ירדן, מצמיד את כף ידו שלה ביד שלו, ועיניים גדולות שואלות: “עכשיו זה הבית שלנו?”
כן, דני, עכשיו. זה המקום שלנו. נמצא אותו יחד.
והפעם, ירדן באמת הרגישה כל אחת ואחד יש מקום בעולם. רק לפעמים צריך לעקוף בווליום, לא לפחד לבקש, ואולי בעיקר לדעת לסלוח, כי רק ככה באמת אפשר לסדר את הכל במקום הנכון.
