המשפחה שלי
ה’ אדירים… כמה את יפה, תמרי! אמרה אימא רונית בהתפעלות כשנכנסה לחדרי.
עמדתי ליד המראה, מחכה שחברה שלי והמחליקה שלי, יעל, תסיים לסדר לי את ההינומה. יעל נעצה את הסיכה האחרונה, סגרה את רוכסן התיק האיפור והניפה את הראש, סימן שסיימה.
באמת, אמא? נראית טוב?
מושלם, ילדה שלי! נסיכה אמיתית… חייכה רונית, והצל של זיכרון אמא שלה עובר בין עיניה. כנראה כל אמא אומרת ביום חתונה של הבת שלה שהיא הכי יפה.
הבחירה בשמלה לקחה איןסוף זמן. תמיד הייתי עקשנית בבחירות בגדים שלי. לא מעניינת אותי אופנה או מה יגידו. אני רוצה לאהוב את עצמי במראה. יש לי טעם דקדקני ותודה לאל, גם גוף מתאים להכל, אז אף פעם לא אמרו לי ששגיתי בלוק. ככה גם עם שמלת החופה סירבתי לטרנדים, לא רציתי נפוחה ופתוחה. רציתי משהו אחר, שלא כמו לכולן. אפילו בעלת הסלון, קרין, איבדה תקווה.
נראה לי שיש לי משהו בשבילך היא אמרה ונכנסה למחסן. חזרה כעבור דקה עם שמלה בתיק בד. היא פתחה, ולי ממש נגמר האוויר זו הייתה בדיוק השמלה שדמיינתי!
קווים פשוטים, בלי קישוטים, בד איכותי, הבד ישב עלי כאילו עברו למדידות עלי שנים. עמדתי מול המראה ולא היה שום ספק. זאת.
מה דעתך?
לוקחת!
קרין חייכה. לרגע היה שם עצב, כמו צל שעבר ואז נעלם. למה שתדע שאותה שמלה היא הזמינה לעצמה? רק שהחתונה שלה לא התקיימה בסוף… כי אי אפשר להתחתן בלי אהבה ואמון. וכשאין אחד, אין גם שני. אוי, אסף, למה? הייתה אהבה, רציתי משפחה וילדים… ואתה? התלבטת בין שתיים… בסוף בחרת בשנייה… היא ניערה את הראש וגירשה את המחשבות. “אין סיבה להזדקן עם חרטות”, אמרה בקול.
עם זאת יש לי גם הינומה מהממת, אביא עכשיו.
קרצתי לאמא:
אמרתי לכן שאמצא מה שאני רוצה.
הנהנה רונית ונדמה שהיא ברקיע. ידעתי שעכשיו היא מונה את הימים האלה לטובים בחייה. אמא שלי סיפרה לי כשלה היו בכלל שמלות חתונה שכולם נראו בהן אותו דבר, או שתופרים לבד כי אין ברירה. שמלת הכלה שלה נתפרה על ידי חברה של סבתא שלי מהמתפרה, דודה הביאה בד, אחרת גייסה אביזרים ויצאה שמלה מדהימה. רק שאבא נעלם מיד אחרי שגם אני נעלמתי לתוך החיים. נפרדו כשמלאו לי שנתיים. אחרכך עוד אהבות, עוד אכזבות ונשארתי רק עם אמא.
אמרה אז: לא צריך אף אחד. נסתדר ביחד.
בתור ילדה לא ממש הבנתי מה נאמר, רק זכרתי שהעניין היה הבחירה שלה. אולי בגלל זה מעולם לא רבנו קשה, גם לא בגיל ההתבגרות. אמא הייתה לא רק אמא, החברה הכי טובה.
תמר, הגיע הזמן! שלא תאחרי אמרה רונית, סידרה הינומה ונישקה למצח. שתהיי מאושרת, ילדתי.
צחקתי.
אמא! אל תבכי לי פה עכשיו, יעל תשחט אותי. היא השקיעה שעה באיפור שייראה טבעי.
חיבקתי את אימא ולחשתה לי: אני מבטיחה להשתדל…
יום החתונה עבר כמו חלום מהיר. בערב, כשחזרתי לדירה לבד, התיישבתי על הספסל במסדרון והיה שקט שאפשר לשמוע מחשבות. תמר עוברת לגור עם יונתן, בעלי הטרי, בדירת סבתא זו שאני חילקתי לה. קטסטרופה הייתה אם היו גרים עם ההורים שלו ואז בלי מילה בערב, פשוט נתתי לה את המפתח.
לכי, תהיי עצמך, תחיו נפרדים.
ומה עם השוכרים? שאלה תמר.
כבר סגרנו, הם יפנו עד החתונה.
אבל מה עם ההכנסה שלך, אמא? רצינו אפילו לשכור דירה בעצמנו, שלא תוותרי…
ומה כבר אני צריכה? פרנסה יש, ברוך השם, אני להסתדר. מה שתהיו מאושרים.
תמר קפצה כמו ילדה כשהחזקתי ביד את המפתחות.
אמא, תודה! עוד צעד לחלום לבית משלי.
בית?
כן… גדול, מואר, עם שלושה חדרי ילדים לפחות…
הסמקתי ואני הצמדתי אותה אלי. מה, יותר מדי?
כמה שבא לך! רק בואי תהיי בריאה ושמחי.
החיבוק הזה עלה לי לראש.
עמלתי כל היום להכין מטעמים לקראת הערב עם המשפחה החדשה. רציתי להרשים, לא בגלל תחרות, פשוט אין לי הרבה הזדמנויות להיות מארחת במשפחה קטנה.
ההורים של יונתן נראו נחמדים, אבל מהר מאוד הרגשתי במיוחד עם אמו, מרים שיש מתח. היא הציצה בצלחת, נהמה בלאות:
מעניין… הכל קצת אחר… לא כמו שלנו…
הרמתי גבה. הדג עלפי המתכון של סבתא ניצה היה תמיד להיט. גם הבשר, שהכנתי יום שלם. אבל האבא, ראובן, חיסל בשתיקה את כל המטעמים עם חיוך.
וגם תמר שלך לא יודעת לבשל? מרים שאלה. נלמד אותה הכל, אל תדאגי. ככה עדיף, שיגורו אצלנו. תתרגל, תלמד איך לדאוג ליונתן, הרי הוא הילד היחיד…
גם תמר היא כזאת אישרתי.
וגדלה בלי אבא? רק את?
ככה יצא.
בטח קשה מאד, לגדול ככה, בלי דמות גבר בסביבה.
השתיקה המתפרשת נמשכה עד שתמר בעטה בי מתחת לשולחן אמא, תנשמי, זה יעבור. פעם הסבירה לי שיונתן שונה מאד מההורים שלו.
במטבח מרים פנתה ישירות כשפינינו כלים. נוכל לדבר עכשיו פתוח, רק אנחנו?
ראובן עמד שם נבוך.
רונית… לא רשמיות עכשיו. גם אני אמא. דואגת לילד שלי, רוצה לו רק טוב, הוא עושה צעד הכי חשוב בחייו.
הקשבתי במקום להפריע; למדתי שכששומעים אנשים אומרים יותר ממה שתכננו.
תמר מוצאת חן, באמת, אבל יש לי שאלות. את יודעת משהו על משפחת אבא שלה? מחלות, בעיות, למה התגרשתם? שתיהן חשובות בשביל העתיד.
עצרתי, כבר מחזיקה לשחרר עליה אש, אבל בדיוק אז הבזיקה דמותה של תמר בדלת הבעת פנים שקטה, זוג עיניים מתחננות, שלא אהרוס חלום… לא אמרה מילה אבל הבנתי: תני לעבור.
כן, תמרי, אני כמעט מסיימת כאן. לכי, תסדרי כלים לסבתא.
המשכתי לגמרי רגועה.
אין שום בעיה. כדאי לבדוק? יש מסמכים. אין אצלי סודות. הדברים הברורים מובנים, כל השאר יסתדרו. זה של בני הזוג עכשיו.
נשתף פעולה חתכה אותי בעדינות, והצטרפה אלי עם עוגת נפוליאון לקינוח.
אחרי אותו ערב לא ועדו בינינו שיחות קשות כאלה עד החתונה. הזוגות מימנו הכל לבד אפילו בית כבר בנו לבסוף.
כשנולדה הבת, נועה, לא הספקנו לסיים את הבנייה, ובסוף תמר חזרה אלי עם התינוקת הביתה. יונתן אמר בהתנצלות: פה יהיה הכי טוב לה, ולנו.
צדקת, זה בדיוק מה שצריך אמרתי לו, התגבר על ההססנות.
לימדתי אותו להחזיק תינוקת, ועזרתי בתפקוד חדש שלו גם מרים ביקרה, אמנם נאנחה:
גבר והחלפות חיתולים? זה לא זה.
שטויות! פסקתי בהחלטיות, וליטפתי את הזקן המדומיין של יונתן.
היה קשה לא להתערב סבתות תמיד רוצות “להציל” מהורים טריים… אבל נועה שלנו בריאה וחזקה.
אחרי שנתיים כבר התחילו לדבר על עוד תינוק. אבל אז התחילה דרמה: חום גבוה, אמבולנס, לילה במיון. תמר לא זזה מהמסדרון, יונתן רץ בין עבודה לבית חולים. אמא של יונתן שוב דאגה: זה תורשתי? מה מקור המחלה? למה? לא עניתי לה בכלל. לא צריך את זה כשילדה נלחמת.
אחרי יומיים של פחד, הנס קרה נועה התאוששה. חיבקתי את תמר בכניסה לחדר, היא ביקשה עזרה בטח שאבוא.
עברו שלוש שנים.
סבתא, מי לוקחת אותי היום לחוג ריקוד את או סבתא מרים?
היום אני. ומרים עם רועי בגן.
אז נצטרך לאכול ארוחה אצלך, נכון?
נכון צחקתי.
יהיו בריוש? מושלם כמו שהכנת אז?
אהבת? אז יהיו, בטח.
סבתא…
מה, מתוקה?
בשבת נלך לגן חיות דווקא איתך או עם סבתא מרים?
נלך כולם, ואפילו את סבא ניקח.
תקני לי בלון? וגלידה? וצמר גפן מתוק?
את כולם! וגם לרועי.
סבתא… אפשר לספר סוד? אם מבטיחה לא להגיד?
בטח.
אני אקבל בקרוב עוד אח או אחות!
הרמתי גבה. הפתעה. תמר באמת חייכה בימים האחרונים, אבל לא אמרה כלום. כיוון שסרבתי לעבור לגור קרוב אליהם רק עוזרת כשצריך, וכך גם מרים, כיבדו את זה. תמר סיפרה קודם כל ליונתן, אחר כך לי. לא הכל הלך בקלות, היו ריבים, היה תהליך… אבל נועה ורועי זכו בסוף בשתי סבתות וסבא אחד נהדר.
מאיפה את יודעת? הנמכתי מוזיקה.
ההורים דיברו בלילה, חשבו שאני ישנה… אפשר לקוות שזו תהיה דווקא אחות?
ולמה את שואלת?
אם זה יהיה אח, אולי ייעלב שרציתי אחות.
צחקתי. ילדה טובה לגדל.
את אוהבת את רועי, נכון?
ברור!
אז כשתהיה לך עוד אח גם אותו תאהבי. נכון?
נכון.
עד אז, נחכה בסבלנות לגלות מה יהיה.
אמא קנתה לי כבר מתנה ליום הולדת? ומה עם את?
קניתי, גם מרים קנתה, אבל לא אגלה מה!
זה לא פייר! התמרמרה, מושכת את הארנב מהתיק.
תחכי, הילדה הכי אהובה. יום הולדת ממש עוד מעט.
נופפתי לאמא של יונתן שלום, מרים! וראיתי את שתי הסבתות מתאמות פעילות, הילדים שמחים. חשבתי לעצמי זה כל כך מסובך וזה כזה פשוט. לאהוב את מי שלידך. להקשיב, להיות שם, לדעת שאתה חשוב.
להיות משפחה.
