היום הוא היום האחרון של הכלב שלי, והוא יושב בשקט מולי, עיניו דומעות חרישית.
הוא שרוע על הספה, אותה אחת שבה הוא תמיד בוחר לשכב. אומנם זו הייתה אמורה להיות הפינה שלי, אבל לפני כמעט תשע שנים הפסקתי להתווכח עם פיטבול ששוקל שלושים קילו על מי שייך הרהיטוהוא לקח אותה לעצמו.
הוא נקרא שרון.
נתתי לו את השם הזה כי לא הצלחתי להניח מאחוריי את השירות הצבאיגם אחרי שהצבא כבר שחרר אותי.
מחר, בשעה 10:00 בבוקר, תבוא אלינו ד״ר לוי. אני אחזיק אותו בזרועותיי כשהיא תסייע לו להירדם. ואז, לראשונה, האדם היחיד שבאמת הציל לי את החיים לא יהיה אצלי עוד.
שרון לא פשוט הופיע אצלי בחיים;
הוא הגיע בלילה הקשה בחיי.
חזרתי מעזה ב-2014. שתי תקופות שירות. בן שלושים ואחת. כלפי חוץ נראה היה שאני בסדר. מבפניםהתפרקתי.
בתחילת 2015 סגרתי את עצמי. לא הצלחתי לישון. כמעט לא אכלתי. הפסקתי לענות לשיחות. ישבתי על הספה ההיאתריסים מוגפים, אורות כבוייםמנסה לחנוק את הזיכרונות המסרבים לשקוט.
המשפחה ניסתה.
החברים ניסו.
קופת החולים ניסתה.
הדפתי את כולם.
ואז, ערב אחד, שמעתי גירוד בפתח האחורי.
זה נפסק, ואז חזר, שוב ושוב.
שעתיים שלמות.
כשסוף סוף פתחתי, הוא היה שםפיטבול ברין, רזה, עיניים עייפות כאילו עבר הוא בעצמו שדה קרב.
לא היסס.
עבר לידיי כאילו תמיד גר כאן, קפץ על הספה, הסתובב פעמיים, ונשכב.
ואז הביט בי, בעיניים שאמרו:
“סוף סוף.”
לא רציתי כלב.
לא רציתי כלום.
אבל שרון לא שאל מה רציתי.
הוא היה צריך אוכלאז יצאתי למכולת.
היה צריך טיוליםאז פתחתי תריסים ויצאתי לאור השמש.
היה צריך וטרינראז תיאמתי תור והגעתי בזמן.
הוא לא הציל אותי ברגע גדול ודרמטי.
הוא הציל אותי בצרכים קטנים, יומיומיים ועקשניים.
המועד בו תכננתי להיפרד מהחיים חלף,
כי הייתי עסוק מדי לבדוק איזה מזון כלבים יתאים לפיטבול זקן עם בטן רגישה.
כך נרפאים באמתלא בזיקוקים,
אלא באחריות.
בכלב שצריך ארוחת ערב.
תשע שנים ליווה אותי הגוש הברין המופלא הזה.
עבר שלושה דירות,
שני מקומות עבודה,
אישה אחת מדהימה שבחרה בנו שנינו,
ולידתה של בתישכיום בת ארבעומאמינה ששרון הוא השומר הראש האישי שלה.
הוא ישן למרגלות המיטה שלנו.
עוקב אחרי בתנו במסדרון כמו שחייל עוקב בפטרול.
וכל ערב הוא שם, על אותה ספה, ראשו מונח על רגלי, מוודא שאני עדיין פה.
ואני פה.
בזכותו.
בחודש שעבר גילינו אצלו גידול, בלתי ניתן לניתוח.
שבועות, לא חודשים.
אז אנחנו חיים אחרת.
טיולים קצרים יותר.
יותר חטיפים.
ערבים ארוכים יחד על הספה.
ידי מלטפת את הראש הגדול והעייף הזה,
שפעם, באותו לילה, גרד אצלי בדלת וסירב לוותר.
בתי מביאה לו בובות כדי ש”לא ירגיש לבד כשיושן”.
הוא משאיר אותן סביבו כחומה, ולא מזיז אף אחת.
הוא עייף כעת.
אני רואה את זה בעיניו,
אותן עיניים שהחליטו לפני תשע שנים שאני שווה הצלה.
מחר אני צריך להיות אמיץ בשבילו.
להחזיק אותו חזק.
לספר לו שהוא הכי טוב.
להגיד תודה.
ולתת לו מנוחה.
הוא נתן לי תשע שנים של נאמנות, שמירה ואהבה ללא תנאי.
המעט שאוכל להעניק לו הוא שלווה.
אם אי פעם אהבתם פיטבול,
אם כלב הציל אתכם ברגע שלא חשבתם שמגיע לכם
אתם מבינים.
לילה טוב, שרון.
החייל הוותיק שלי.
תודה שגרדת אצלי בדלת.
תודה שהיית צריך לאכול.
תודה שבחרת בי, כשאני בעצמי לא ידעתי לבחור.
אקדיש את שארית חיי לנסות ולהיות ראוי לכך.
