לילה, אישה, חתול ומקרר
תפסיק להסתכל עליי ככה!
אמרתי לחתול בקול תקיף ככל שאפשר. אפילו את הגבה הרמתי, למרות שאמא תמיד הייתה אוסרת עליי לעשות זאת. גבותיי העבות והמחוברות, שלקחתי תורשה מאבא, עמדו אז במרכז תשומת הלב עוד בילדותי, בזמן שכל רצוני היה להיראות כמו אמא גבות דקות, מסודרות, וממש לא מאיימות.
כמובן, את הגבות סידרתי כבר מזמן, ואני כבר מזמן לא ילדונת. החתול מכיר אותי יותר מדי טוב בשביל להתרגש מהבעות הפנים שלי. הוא ישב לו על אדן החלון, בוחן אותי במבט מלא תמיהה ושלווה יהירה, מעת לעת מנצנץ בעינו הירוקה כשאור הלילה מהמסדרון פילס את דרכו למטבח. הדלת של המטבח, שהשארתי חצי פתוחה כדי לאפשר לעצמי פתח מילוט תיאורטי, חורקת ברוח, אבל מסרבת להיסגר לחלוטין, כאילו מסרבת למנוע את שובי לעולם המציאות. על זה, התעצבנתי לא מעט. איחלתי בליבי שהדלת תסגר כבר, ותקנה לי את הזכות המלאה לפתוח את דלת המקרר.
הסתדרתי יותר נוח ליד הקיר, שם ישבתי כבר מעל שעה, ומבטי ננעץ במקרר הלבן כאילו אנסה לפתות אותו להיפתח לי מעצמו.
כמובן, ידעתי בעל פה מה מצוי על כל מדף ומדף עד הנקניקייה האחרונה. הרי אני זו שמבצעת את הקניות למשפחה, ונושא המזון היה תמיד מוקד לשיחות בדיחה אצלנו בבית.
יעל, למה קנית זיתים מרוקאיים? מי אוהב אצלנו זיתים כאלה? התפלא בעלי, יהונתן, מחזיק בצנצנת קטנה.
טעים! עניתי בפשטות.
אם כך, תמציאי שימוש, ואל תגמרי את כל הכוחות עליהם…
וכך עשיתי: המצאתי מתכונים חדשים ומוזרים, כי אף פעם לא הסתדרתי עם מתכונים כתובים. וכל פעם שהכנתי משהו, בני הבית סקפטיים לרגע, עד שגמרו הכל ודרשו תוספת.
כולם מלבדי.
מעולם לא הצלחתי לאכול מה שאני מבשל. זה פשוט לא הולך. תהליך הבישול ממלא אותי בשקט עונג, אבל ברגע שמנה מוכנה על השולחן מתיישבת איתי “הסבתא שאין לה קשר אליי”, לוחשת, רוטנת ואוספת את המנה מידי, משאירה אותי רעבה מכל.
ואז אני פונה למה שאפשר לאכול בלי הכנה: פרוסת חלה עם גבינה צהובה ועגבניה, שוקולד, עוגיות (לפעמים אפילו של הילדים, כי להן יש הכי פחות רגשות אשם). אם הילד שלי אוכל זה בריא, לא? כך אני מסבירה לעצמי.
בריאות לא חסרה לי, אך רחוקה מלהיות מיותרת. לא שמנתי; הכל הלך לאנרגיה. כי עם שלושה ילדים, בעל, חתול ובית אין רגע מנוחה. וגם עבודה, שאני מעריכה ואוהבת כשמאפשרים לי להיות קודם כל אמא.
אמי לימדה אותי שמחלות עוברות בעצמן, ואסור להתבכיין.
יעלי, מספיק! אין לך חום! מדדת? יופי, תשתה תה עם לימון ותכסי יעבור…
ולמדתי להאמין בזה. אף כשנשארו בעיות לאחר ההריון הראשון, עברתי מעליהן במהרה יעבור.
הילד השני כבר היה יותר קשה, קשה להתעורר איתו, אבל לא התלוננתי. איזו מין אמא שלא מסוגלת לקום לתינוק?
יהונתן הבין לבד:
יעלי, תני לי! אני עם הקטנים את תלכי לנוח.
שקעתי בשינה עמוקה, ועדיין לא התעוררתי רעננה, אלא יותר עייפה, ומלאת רגשות אשם: מה אני שווה, אם אני לא מספיקה הכל?
אילו רק הייתי שואלת את עצמי מניין תחושת הפגימות, יכול להיות שהייתי מגלה בזמן. “את פשוט לא כמו כולם” זה היה המוטו בבית אמא וסבתא.
שבו נכון, ישרה! מה את מתכופפת?! אמרה סבתא, רחל.
אמא, מה זה עוזר? היא לא שומעת! כל הילדים רגילים, רק יעל… ותראי, כל הזמן אוכלת… שום דבר לא עוזר.
כנערה, גיליתי אלבומים ישנים: שם, אמא הייתה לא פחות מלאה ממני, אפילו קיבלה את הפנים המוכרות. אז מדוע כל התוכחות?
תסתכלי במראה, ילדה! מי יקח אותך? רק דיאטה בבית עזרה לי…
אמא, מתי סבא עזב את סבתא?
זה לא עניינך! היו בעיות ביניהם כמוני וכמו אבא שלך.
לבסוף, במקום לנסות לרצות את כולם בחרתי להצטיין בלימודים:
אמא, אני אהיה רופאה.
מה פתאום? שלך זה מתאים בכלל?
נעשיתי רופאה, ומוצלחת, כי למדתי מתוך תחושת חובה להוכיח את עצמי. כשסבתא חלתה ואמא הייתה עסוקה, כבר עזבו אותי לנפשי.
בסופו של תהליך, הובאה שדכנית הביתה:
הבת שלכם פשוט תפוח! חכמה ויפה, לא תיאמן.
מצאתי חן בעיני שדכנית אחת, אבל החתן שציוותו לי התברר כאיש ביישן, סגור, לא מצליח להחזיק שיחה. התאמצתי להיות אדיבה, אבל הפגישה השנייה הופרה כאשר איחרתי, והוא כבר עזב, משאיר פתק: “אל תחפשי אותי”.
צחקתי לעצמי. הנה נתן לי פתחון פה נגד אמא והשדכנית, שלא יעשו לי יותר סידורים לפי כללים. זהותי היא שלי.
המלצר קראו לו יהונתן עמד לידי, חייך ופתאום שאל:
אז מה מתוכנן לך הערב?
מה שמך?
יהונתן.
הזמנתי אותו להיפגש, ושם, בסמטה ליד בית הספר לרפואה, נפגשנו וגילינו אהבות משותפות: ג’אז, חתולים, אי-אהבת גבינה לבנה, ומילוי משאלות שאיפה של נתינה אמיתית. היה פשוט כמעט מיועד מן השמים.
אמא המשיכה לנסות להניא אותי:
הוא לא בשבילך!
למה, אמא?
מלצר! וגם יש לו אמא חולה ואחות בת חמש את צריכה את זה?
הוא בן אדם טוב, בן אדם שנותן מעצמו. זה מה שחשוב.
חתונה הייתה חייבת להידחות, כי יהונתן טיפל באמא שלו.
כשהבנו שהסוף קרוב, נישאנו בצנעה, רק עם איריס הקטנה, אחותו, לידנו:
עכשיו אנחנו משפחה? שאלה.
כולנו.
מעולה.
אמו נפרדה מאיתנו במהרה, ואני השתדלתי לתמוך באיריס הקטנה ובעצמי.
אמא, כששמעה שהתחתנתי בלי לספר, נעלבה עמוקות, והיחסים בינינו יובשו לשנים. עזרתי לה, אבל הלב התרחק. לבסוף, נשברתי.
אמא, למה נדמה לי שאת לא אוהבת אותי?
ופתאום, אמא נפתחה.
אני אוהבת אותך המון, אבל כך לימדו אותי, לא להראות רגשות. פחדתי להיות “אמא תרנגולת”. אבל את הלכת לי רחוק מדי, ואני פוחדת שלא אשמע אותך כבר…
מאז הלכתי בזהירות מול ילדיי. דאגתי שלא אחזור על טעויות אמא. וכל לילה, הייתי מתיישב על רצפת המטבח, עם החתול המפנק, וחושב, בוהה במקרר הסגור.
ולפעמים, הייתי תוהה אולי אם הייתי משוחחת, נלחמת, מביעה רגשות כילדה, הייתי גודלת עם יותר ביטחון…
דלת המטבח נפתחה, יהונתן נכנס, הוציא גבינה צפתית, עגבניות וירק, הכין לי כריך, התיישב לידי וחיבק.
תאכלי!
יוֹנִי, עוד מעט שום חצאית לא תעלה עליי בלילות כאלה.
תאכלי, אמרתי! לקח נגיסה, קרץ לחתול. רוצה?
החתול לא התנגד, קפץ על ברכַי, קיבל את הגבינה ונרדם בנחת.
אוהב אותך בכל מצב… אמר יהונתן, מביט בי מאז.
רק אל תיתן לי להגיע לטון…
בשבילי תמיד תהיי יפה. תגידי, אפשר לשאול משהו?
תשאל.
מה מדאיג אותך, יעלי?
בלעתי את הכריך, נשענתי על צווארו המוכר, ליטפתי את החתול.
הכל בסדר… לחשתי ולראשונה ממש האמנתי בזה. רק שלא נהפוך לטון, בסדר? שמונה מידות מעליי זה מספיק.
אין יפה כמוך, יעל.
תגיד לי זאת כל יום, טוב?
אם תפסיקי לסחוב אל המקרר מדי לילה!
יהונתן!
מה, מה כבר אמרתי? בעצם, יאללה, כבר אמצע הלילה הולכים לישון!
קמתי אתו בשמחה, הרגשתי שמבין אותי גם בלי הסברים. הבטחתי לעצמי, שאגיד לו יום אחד בדיוק מה עובר עליי.
יעלי,
נו?
מחכים לעוד תינוק?
איך עלית על זה? שאלתי בחיוך.
נו, אני מכיר אותך. הלילות שלכם והמקרר…
שלושה שבועות.
יש! חיבק אותי, סתמתי לו את הפה.
תשקט! תעיר את הקטנים.
החתול ליווה אותנו עד דלת החדר, ואז חזר להשגיח על השקט במטבח. אבל עוד מעט, ילמד להתמכר לרעש הילודים, ולמגע החמים מהעריסה בחדר הילדים הרבה יותר טוב מהאדן הקר על יד המקרר.
