אני תמיד אהיה לצדך
רק אל תתחילי שוב! כבר דיברנו על זה מיליון פעמים! למה כל הזמן צריך להעלות את הנושא הזה? הדס נופפה בידה בעייפות, וחזרה להתעסק עם הסיר על הכיריים.
היום התחיל באווירה קודרת במיוחד. כבר בחמש לפנות בוקר אביב נכנס אל החדר ולטף אותה בעדינות על הכתף.
אמא, כואב לי הגרון!
הדס, עדיין ישנה למחצה, בחנה את מצחו של בנה בשפתיה ובאותו רגע, כל השינה נעלמה ממנה כלא הייתה.
כן, חמוד שלי, יש לך חום. בוא, נלך למדוד לך היא לקחה אותו על הידיים ויצאה מן החדר, סוגרת את הדלת היטב אחריה. ממש לא היה לה כוח לשמוע שוב מעידו כמה הוא לא ישן טוב בלילה.
מדדה לו חום, נתנה תרופה להורדת חום, והחזירה אותו למיטה. כשהבינה שהוא שוב נרדם, התלבטה אם יש טעם לשוב לישון בעצמה, אך החליטה להמתין לפתיחת המרפאה ולהזמין רופאה. בינתיים, הכינה לעצמה קפה וניגשה לחלון.
החורף השנה היה גשום במיוחד. בחוץ, כל הגינה התל־אביבית הייתה עטופה בשמיכה לבנה ורטובה. רק פה ושם אפשר היה לראות את טביעות רגליהם של השכנים שיצאו מוקדם לעבודה. פתאום קלטה בזווית העין תנועה החתול השובב של השכנה, דודה רבקה, השתולל בין ערמות השלג, קופץ ונעלם בתוכן. כנראה שלשלג הזה הוא חיכה כל השנה. להרצל, החתול הדומיננטי, לא הפריעו הטיפות והקור. הוא תמיד סירב להשתמש בארגז בתוך הדירה ודודה רבקה הייתה צריכה להוציא אותו כל פעם מחדש. כשהיא מתמהמהת לפתוח את הדלת, כל הבניין שומע את נהמותיו. ועדיין, מעולם לא עשה את צרכיו בבית.
רק אתמול ראיתי אותו, כשלקחתי את אביב מהגן, נעמד ליד הדלת ומיילל בדרמטיות. “נו כבר! ואני עוד צריך לחכות לה. שלום, הדס יקירתי! תראי איזה חוצפן הוא!”, קראה אליי דודה רבקה, “נראה לפעמים שהוא הבוס פה ולא אני.” “שלום דודה רבקה. הוא בהחלט דמות מרשימה.”
“ברור! תמצאי עוד גבר כזה… כה נראה שזו הגורל שלי לגדל גברים רציניים!”
חייכתי והמשכתי בדרכי. בן דודה רבקה, מתן, באמת היה רציני מצד אחד, אבל מצד שני שנון ומקסים עם חמלה לא רגילה. רוב האנשים לא שמו לב אליו; עבור הרוב הוא היה “החנון עם המשקפיים”. לי, לעומת זאת, היה ידיד מאז ומתמיד. תמיד היה לידי, במיוחד אחרי שאמי, לימור, נהרגה בתאונת דרכים.
היא הלכה לפי חוקי התנועה, אבל כלום לא עזר. אותי לימדו שאם אני עושה הכול לפי הכללים אין ממה לפחד. אחרי המוות שלה, הייתי בת עשר, ונכנסתי לשוק טוטלי. לא דיברתי, רק בכיתי. אפילו מתן, שאיבד את אביו לפני שנתיים, ידע לזהות כאב הזה והחליט להישאר לידי, כמעט עבר אלינו. השכנה רבקה עזרה, וגם יתר השכנים תרמו מזמנם והביאו אוכל. אחרי הרבה זמן של שתיקה, רק כשמצאנו חתלתול קטן וגררנו אותו הביתה, פניתי סוף סוף לרבקה “יש אולי חלב לחתול?” היא הגישה לי בקבוק, ולחשה בחיוך קטן: “ברוך הבא, חיים חוזרים.” החתלתול המשיך לגדול אצל מתן, כי לאבי, חיים, הייתה אלרגיה.
החיים שלי ושל מתן התנהלו כמעט תמיד יחד שנינו ילדים יחידים שמצאו קרבה, תמיכה ותחושת אחווה שלא מוצאים בכל מקום. לרוב, לא היה ממש צורך לדבר, ידענו מה השני מרגיש. הייתי מתחילה משפט, והוא מסיים אותו. אפילו המבוגרים הרימו גבה, אך הבינו שלא יועילו בהתערבות.
רק כיתה י”ב הביאה שינויים. פתאום הייתי בחורה נאה, חכמה ומבוקשת ולא חסרו מחזרים. מתן לא הגיב, עד שהופיע עידו, איתו הכרתי כשהחלקתי על מדרגות במרכז ספורט בגימנסיה שלי.
“את בסדר?” הוא שאל מיד כשהרים אותי. “המדרגות פה מסוכנות, לא נפצעת?”
פתאום הרגשתי מהי האהבה הזו שכולם מדברים עליה, למרות שצחקתי עליה תמיד. “נפלתי חזק, מתן! הוא מדהים…” מתן שתק.
הקשר ביני לבין עידו נמשך מעל שלוש שנים; החלטנו להודיע להורים על חתונה, והגשנו בקשה ברבנות. “איזה באסה שצריך ‘שושבינה’. למה אי אפשר שושבן?” שאלתי כשהסתובבתי עם שמלת הכלה בסטודיו, בעוד שמתן ממתין בסבלנות, אחרי שכמעט העיפו אותו: “אל תראו חתן את הכלה לפני החתונה!” “הוא לא חתן”, צחקתי, “הוא חבר.”
הזמן חלף, ונישאנו. שנים אחרי, כשהבטתי לאחור, לא הבנתי איך לא ראיתי מיד את הצדדים בעידו שבעתיד כל־כך הציקו לי. התרגלתי להיות הנסיכה שמצילים, לא זו שנאבקת כל יום. אבל הנסיך שלי התגלה כמשהו אחר לגמרי.
אחרי חצי שנה חטפתי דלקת גרון קשה שסיבכה אותי, והייתי צריכה בדיקות יקרות. עידו התרגז: “יש לי חיסכון לחופשה, מה את צריכה בדיקות? מגזימים, את צעירה…”
לא האמנתי לו. אבא שילם על כל הבדיקות בלי להתווכח.
נדרשה כמעט שנה כדי שאחזור לעצמי, אך נשארו בעיות בלב. כשתפסתי שאני בהריון, הרופא הכניס אותי מיד למעקב סיכון גבוה. “אז תקשיבי לי טוב, תלמדי על הסיכונים ותשקלי.” עניתי במהירות: “אין מה לשקול, אני יולדת!” הוא הנהן, והייתי במעקב צמוד שלושה חודשים.
אביב נולד בריא, אך רק שניים ידעו כמה יקר זה עלה: אבי ומתן. עידו, בדיוק כשהשתחררתי, הלך לחגוג שלושה ימים, בלי לחשוב עליי. רק בזכות התגובה שלו לאביב, לא התגרשתי מיד. הוא אהב את אביב, טיפל בו כל לילה, אך היו גם רגעים שמעט הפריע לו, ואז נעלם.
היחסים בינינו הפכו עם הזמן לקווים מקבילים: חיים בבית אחד, אך לא באמת ביחד. אביב היה חולה הרבה, אני התרוצצתי איתו בין רופאים, כמעט תמיד לבד. אבא שלי עזר לי ללמוד נהיגה; קנה לי בסוף אוטו קטן, כי לא יכולתי לסמוך על עידו.
אבא הבין עוד מזמן מי זה עידו, אבל לא התערב. רק פעם אחת, כשאביב היה בן שנתיים ולא ירד לו החום ימים שלמים, פשוט נרדמתי ליד הספה. כשהתעוררתי, אבא רק אמר:
“הדס, אני לא אתערב. חשוב שתדעי שאת לא לבד.”
חיבקתי אותו, עייפה, “אני יודעת, אבא, רק… עדיין לא מוכנה לפרק הכול.”
כל אותה תקופה, מתן תמיד הופיע בדיוק בזמן להביא תרופות, לקחת אותנו לקופת חולים, לבדוק את האוטו. ידעתי שאני נוטה להעמיס עליו, אבל לא היה לי אף אחד אחר. רק לו סמכתי על הכל.
הבוקר, כשהבטתי בגינה המושלגת, חשבתי איך מתן חוזר מהמשלחת היום, ויוכל לעזור אם הרופא לא יוכל להגיע. האוטו שלי שוב התקלקל, מצבי הכספי לא מזהיר עידו טוען שמשקיע הכול בעסק, והמשכורת שלי בקושי מספיקה. לפחות אנחנו בדירה של אבא, שעבר מזמן לצימר מאחורי חיפה, נהנה משקט.
התקשרתי למרפאה. הרופאה שלנו חזרה מחופשה, קבעו ביקור מיד.
התפניתי למטבח בדיוק כשעידו יצא, עייף וכעוס.
מה הפעם? למה לא ישנתם בלילה?
אביב חולה, עניתי.
בשביל זה להסתובב כל הלילה? אני הולך להתקלח, תכיני מהר ארוחת בוקר.
שוב בישלתי בעיקר לאביב, שבחוליו אהב במיוחד “מאכלי בריאים”, כפי שנהגתי לקרוא להם: היום, לביבות.
דיברת כבר עם אבא שלך? שאל עידו פתאום.
לא.
אז למה את מחכה?
כבר אמרתי, אני לא אבקש ממנו להעביר את הדירה על שמנו.
את עקשנית! אני הרי עובד קשה, כל הכסף הולך אלייך או לאביב, ואת בכלל לא מעריכה! שנה שלמה לא הייתי בחופש!
כשהמשיך להתלונן, הרגשתי פתאום, עמוק בתוכי, שמשהו באמת נשבר. באותו רגע ידעתי שאנחנו בסוף הדרך.
תעצור רגע, עידו. שמע אותי טוב: היום תארוז את הדברים ותצא. אנחנו מתגרשים. לא רוצה להעמיד פנים, לא מחפשת אשמים, אני רוצה דף חדש. נתאמץ ביחד כשותפים לאביב, שלא יחסר לו כלום.
הוא ניסה להגיב, התעמת, אבל לבסוף עזב את המטבח.
כמה דקות אחריו, ישבתי והתייפחתי בשקט, עד שאביב נכנס בצעדים רכים.
בוקר טוב, גבר מתאושש! רעב?
לא כ”כ, הראש כואב…
אולי לביבה עם ריבה תעזור?
ברור!
אחרי שהרופאה עברה אצלנו והשאירה מרשמים, התחלתי לארגן את עצמי לצאת לבית המרקחת. רגע לפני, הגיע הדפיקה המוכרת זו הייתה מתן, שתמיד דפק כמו קוד סודי שלנו.
מה נשמע?
בסדר… אביב שוב חולה. תוכל להישאר איתו? אני קופצת לקנות תרופות.
תני לי את הרשימה, אני הולך במקום.
ברגע שיצא, קיבלתי שיחה מהמרכז הרפואי אבא שלי אושפז עם התקף לב. כל כולי רעדתי. אפילו לא ידעתי מה לעשות.
התקשרתי לעידו.
אבא שלי בבית החולים, עידו…
ומה את רוצה ממני בדיוק? לא את גרמת לכל זה? הרי עוזבת אותי…”
ניתקתי.
כשמתן חזר, כבר עמדתי לבושה.
אבא שלי קיבל התקף לב. אני נוסעת לבית החולים.
מתן לא שאל שאלות. רץ לקרוא לאמא שלו, ודודה רבקה נשארה לשמור על אביב. נסענו.
שעות ישבנו יחד, שותקים, עד שסוף סוף אזרתי כוח: “תודה, מתן. טוב שיש מישהו שאפשר להישען עליו.”
אני תמיד אהיה איתך…
אני יודעת, מתן… עכשיו אני באמת יודעת.
שעה אחר כך הגיע הרופא: “העברנו את אבא שלך למחלקה רגילה. הדרך עוד ארוכה, אבל הכי גרוע מאחורינו. לכי לנוח, תחזרי אליו מחר.”
פשוט התחבקתי עם מתן ודמעות סוף סוף זלגו דמעות שהוציאו את כל הכאב שצברתי בלב.
