כמה מוזר שזה יצא בדיוק עכשיו, ששירה מתחילה ללדת בסערה כזו. לפי התאריך יש לה עוד שלושה שבועות, ואז אולי הסופה כבר תירגע, יהיה קריר אבל אפשר יהיה להגיע לבית־היולדות. אבל התינוק החליט שהוא רוצה לצאת עכשיו, כנראה היה לו צפוף בפנים, ומה אכפת לו הסופה שמתחוללת כבר שישה ימים?
במזג אוויר כזה שום רכב לא מגיע ליישוב. הכבישים נחסמו, אנשים נתקעים בשלג כמעט עד המותניים. השלג לא מפסיק לרדת, כאילו מישהו למעלה פתח שק קמח והוא לא נסגר. מסתכלים מהחלון הכול לבן, השלג ממשיך להיערם ולהסתחרר. ואם צריך לצאת לחצר, הרוח החדה מקפיאה פנים וסוחפת שלג לתוך העיניים.
ובדיוק בסופה הזאת, התינוק שלה רוצה להיוולד.
מהבוקר שירה לא מרגישה טוב, הגב כואב, עייפות כבדה, לא מצליחה למצוא מנוחה. קמה, שוכבת, שוב קמה. מירי, החמות שלה, שמה לב שהיא לא שקטה:
שירוש, אולי את מתחילה ללדת? מה קורה לך?
לא יודעת, אמא, משהו לא רגוע לי…
תני לי לראות את הבטן.
מירי לא ממש מבינה בענייני נשים, הרי היום הכול עושים בבתי־חולים, בעזרת רופאים, מקצוענים. פעם זה היה שונה, היו כפריות שלמדו להיות מיילדות, אבל עכשיו נשארה רק מיילדת אחת ותיקה בכל המושב. בזמנו, היו כאן שלוש.
נראה לי שהבטן כבר ירדה, שירה. התינוק רוצה להיוולד.
איך להיוולד, אמא? עדיין מוקדם!
זה לא בשליטתנו, מתוקה. מה שהשם מחליטthat’s it.
לעיניים של שירה עולות דמעות, הראש מבולבל זאת לידה ראשונה, היא לא ממש מבינה מה קורה, ואין לה עם מי לדבר. מירי בעצמה ילדה רק את בנה היחיד, לפני עשרים שנה, כבר שכחה איך זה.
שירה, אני רצה להביא את אסתר־המיילדת. הנה, הנחתי מים על הגז, כשהם ירתחו תכבי. אם יש לך כוח, תוציאי מגבות וסדינים נקיים, את יודעת איפה זה. תתכונני, ואם קשה אל תעשי. כשאני ילדתי את דני, אסתר אמרה לי ללכת הלוך־ושוב, לנשום עמוק, זה עוזר לפתיחה. אני גם אקפוץ בדרך לאמא שלך, נעמה, להזמין אותה. תחזיקי מעמד, חמודה, אסתר ממש טובה, באים אליה יולדות אפילו ממושבים שכנים. היא יודעת מה לעשות.
מירי התלבשה, לקחה מקל בשביל להעזר בשלג, ויצאה לסערה.
שירה נשארה לבד, הלב שלה דופק חזק, מה אם תתחיל ללדת ואף אחד לא יהיה איתה? איך תעבור מירי את הדרך בסופה כזו, ואם נעמה, אימא שלה, לא תספיק לבוא? היא יודעת רק מה שמירי אמרה ללכת ולנשום. אבל איך לנשום אם לפעמים הכאב עוצר את האוויר באמצע?
הלוואי ודני היה איתה! הוא עדיין בעיר, לא יכול להגיע בגלל הסופה, אין אוטובוסים והכבישים חסומים. הוא אפילו לא יודע שבקרוב מאוד הולד שלהם יגיע לעולם. אוי, הגב כמה שהוא כואב!
אז הדלת נפתחת, ובתוך ענני שלג נכנסת נעמה, אמא של שירה.
בתי! שירולי! שמעתיך רוצה ללדת…
כן, אימא.
חכי, מותק, אני אכין לך תה עם פירות יבשים שהבאתי. צריך להרתיח מים…
כעבור שעה חזרו מירי ואסתר המיילדת. אסתר, אישה קטנטנה ומקומטת, בדקה את שירה ואמרה באסרטיביות:
עד הבוקר תלדי.
איך עד הבוקר? נבהלה שירה אפילו צהריים עדיין לא, רק אתמול התחילו כאבים קלים.
ככה זה, ילדה, אלה היו סימנים מוקדמים. לפעמים ימים לפני הלידה באים כאלה. עכשיו מתחילה פתיחה, אבל להערכתי רק חצי אצבע. אל תבהלי, הכל בסדר. מחר בבוקר תלדי. אני חוזרת הביתה.
תישארי, אסתר, התחננה שירה רק את מבינה בזה, לידי הרבה יותר רגוע לי.
המיילדת שראתה מאות יולדות בחייה, חייכה ברוך:
טוב, אשאר איתכן. כשאמא רגועה, גם התינוק יוצא יותר מהר.
שירה לא הבינה שהסימנים המוקדמים הם כמו סנוניות באים והולכים. אחריהם מגיעים ה”כאבים האמיתיים”, והם כבר כואבים מאד. כאב שקרע מבפנים, בלתי אפשרי לנשום, לא ללכת ולא לשכב. הכול נהיה רק כאב אחד ארוך.
מירי ונעמה לא יודעות מה לעשות, רוצות לעזור לשירה אך מרגישות חסרות אונים. אז אסתר גירשה אותן למטבח ליישר מגבות וגיהוץ, “שלא יפריעו”.
בלילה הכול נרגע. אסתר בדקה ארבע אצבעות פתיחה. הליך איטי, זו לידה ראשונה, מסלולי הגוף עוד “חדשים”, לתינוק קשה, וגם לשירה קשה במיוחד. הכאב עצום. כשהצירים קצת נרגעו, אכלה קצת, ואז אסתר שכנעה אותה לנסות לישון כדי לאגור כוח.
הסערה בחוץ לא נרגעת, אלא רק מתגברת.
בשעה ארבע בבוקר קמה שירה, החדר חשוך, אסתר מנמנמת לידה.
אלוקים, בבקשה, לוחשת שירה מול המזוזה תן שהתינוק ייצא כבר.
וזה מתחיל מהתחלה. כאב כל־כך חזק, שהיא בקושי רואה בעיניים. אסתר קמה מייד, בודקת חמש אצבעות. לאט מאוד, אבל ככה זה בפעם ראשונה. אין מה לעשות, זה יסתיים.
כשהתחיל להאיר בחוץ, שירה כבר מרוקנת מכוחות. החולצה נדבקה אל גופה, העיניים כבויות, השיער פרוע.
נשאר עוד מעט, אומרת אסתר, התינוק מול הפתח.
סבתא, תעזרי לי, בוכה שירה, סבתא, בבקשה!
שירולה, איפה יש פה סבתא? שואלת נעמה בדאגה אין פה סבתא, את מדמיינת? כשהיית קטנה לא הצלחת להגיד “סבתא”, אז קראת לה “סבתוּלה”, ומאז זה נשאר. שירה הייתה הנכדה האהובה על סבתא רחל, היחידה לכל הבנים שלה היו רק בנים.
שירה, רואים את הראש! תחזיקי, ילדה, תדחפי עוד קצת. ככה, בדיוק… נשפי, “פוו־פוו־פוו”, אסתר נושמת איתה בקצב.
צועקת שירה בכל כוחה, דוחפת, נושמת, וצועקת שוב.
סבתולה, עזרי לי, אני לא יכולה יותר! לוחשת ופתאום התינוק יוצא, ישר לידיים העדינות של אסתר.
“אולי זה האחרון שאני מקבלת?” חושבת אסתר בשקט לעצמה, מחייכת כשהיא מניחה את התינוק על הבטן של שירה:
בן, שירה, בן! תראי איזה ילד מתוק יש לך, ותראי, איך הוא צורח! בטח יהיה ראש ועד, כולם יתרוצצו סביבו.
שירה ממררת בבכי של אושר, מנשקת את האצבעות הזעירות שלו. איך נכנס כזה פלא בבטן שלה? חבל שדני לא כאן לראות איזה בן יפה יש לו, הכי יפה בעולם.
נעם, נעם שלי לוחשת.
איך נעם? מתפלאת מירי אמרת לי כשתהיה בן, תקראי לו תומר.
הוא לא תומר, הוא נעם. נעם דניאל.
אסתר סיימה הכול, עייפה. ללוות חיים חדשים זה משמח מאוד, אבל מאוד מעייף. עכשיו רק לחשוב איך תגיע הביתה דרך הסופה.
שירה נרדמה עם בנה, וגם נעמה התארגנה הביתה לא הייתה בבית כל האתמול. ליפפה את השאל מסביב לראש, נפרדה בלחש ממרי ויצאה.
הסופה כבר שוככת. פתיתים קטנים של שלג יורדים, ונראה שמחר הכול יתבהר. ואז דני יוכל לחזור. עוד רגע והיא בבית.
“עד שאכנס לסבתולה, אשמח אותה. אולי חסר לה משהו? אולי נגמר לה הלחם, למרות שהבאתי לה לפני כמה ימים, והיא ממילא אוכלת מעט.”
סבתולה של דני, סבתא־רבתא של שירה, גרה שתי בתים מהם, כבר בת תשעים ושלוש. גרה לבד, לא רוצה לעבור, מסתדרת לאט־לאט. הם דואגים לה, מביאים אוכל, עוזרים.
נעמה פתחה את השער בקלות כנראה אתמול דני עבר כאן, כי גם המגרפה נשענת על הגדר. היא ניקתה דרך עד לדלת, טאטאה קצת את המדרגות, ונכנסה.
סבתולה, סבתולה היא קראה, דופקת ומנערת שלג מנעליים. בקול רם, כי סבתולה כבר שומעת פחות. סבתולה, זו אני, נעמה, באתי לראות מה שלומך!
אין תשובה. אולי נרדמה. היא הורידה את המעיל, חלצה מגפיים, נכנסה פנימה ונעצרה.
סבתולה שוכבת במיטה, ידיים על החזה, לבושה בבגדים חגיגיים ונקיים, עם מטפחת לבנה חדשה בגדי שבת. על השידה תמונה של שירה, ליד אייקון כסף של הרמב”ם ונר חצי שרוף.
נעמה ניגשת, נוטפת דמעות, סוגרת לסבתולה את העיניים בשקט.
תודה, סבתולה, שעזרת לשירה. היא ילדה בן. קראה לו נעם, כמו שנקראת על שמך. אבל את הכל הרי כבר יודעת, סבתולה, היא מנשקת את לחייה המקומטות תודה לך…
