המלכה

מלכת האוטובוס

אמא, רק תבטיחי לי שלא תדאגי… אבל מהשנה החדשה, אולי ניתקל בקצת בעיות, נאמר, כלכליות. למרות שאני בטוחה שלא נמות מרעב.

נועה, תפסיקי למתוח. את יודעת שאני לא אוהבת הקדמות ארוכות.

אני יודעת, אמא’לה. אז אגיד ישר התפטרתי מהעבודה. זהו.

באמת? לבד? לא לחצו עלייך?

לבד. אני אוהבת להחליט על הכל בעצמי.

בטח, בדיוק כמו אבא שלך… יכולתי לתאר מה הוא היה אומר אם היה כאן עכשיו.

אמא, תראי איזה יפים הדרורים שיושבים על העץ מול החלון שלנו… ואבא היה אומר “לא המקום עושה את האדם”.

כל כך שמחתי בשבילך, נועה. הייתי גאה להיות אמא שלך משרה נכבדה, שכר טוב, מנהלת התרבות של כל העיר. כל הזמן הראו אותך בטלוויזיה. כולם ראו בך מלכה, הקשיבו, כיבדו. את כל כך יפה, חיננית, תמיד אופנתית.

אמא, אל תבכי. היופי שלי יישאר איתי.

לפחות תספרי מה קרה. למה החלטה כזאת פתאומית? תתרחקי מהחלון, שלא תתקררי, תשבי לידי.

את מבינה, אמא, פשוט הפערים ביני לבין ההנהלה גדלו מדי. אכפת להם רק לדווח בזמן, את האנשים הם זוכרים רק מהבמה. אני לא רוצה ככה. כמו שמתגרשים לא התאמנו באופי.

בכל עבודה להנהלה אכפת רק מדוחות. ומה עכשיו? לא תלכי יותר גם לאירועים שלך בחגים?

בטח שאלך, אמא. עבדנו עליהם כקבוצה. פשוט אצטרף כצופה. מצחיק, לא?

יותר ממצחיק מנהלת התרבות של העיר עומדת סתם ליד עץ האורן בחנוכה. קחי אותי איתך, לתמיכה לפחות.

חשבתי שכבר נמאסו עלייך עצי החנוכה של הגן עץ כל קבוצה, עץ לילדי העובדים, עץ לעובדים, עץ לסניף…

שכחת של בית התינוקות החסות שלנו יש גם עץ. כן, נועה, יש גם אצלנו יעדים, כמה ילדים השתתפו באירועים. תשימי לב, נועה, באירועים תרבותיים! אבל לעץ המשפחתי שלך בפארק העירוני הראשי אשמח ללכת, לראות מה המצאת הפעם. את אחראית על עצי משפחות, ואת עצמך לבד. ועכשיו גם בלי עבודה. תגידי, נועה! את עוד רגע בת ארבעים! כל כך את עוד בוכה על עומר שלך? עומר הראשון, והוא גם האחרון! הרי לא נסע מתל אביב. רצה כל הזמן לברוח לניו יורק, לנגן באופרה שם… גם כן הסקסופוניסט שלך!

סקסופוניסט, אמא. אדולף סאקס, בלגי, בנה את הכלי הזה לפני כמעט מאתיים שנה.

מזכירה לי? אני עובדת מוזיקלית! את הסקסופוניסט שלך אני, נועה, לא יכולה לסלוח… הוא שיבש לך את כל המוח, בשום גבר אחר לא התעניינת. את מתבגרת, נועה, מלכה שלי… אמא ניגבה דמעה מלכה בלי כתר עכשיו! מתבגרת, רווקה. מה אבא היה אומר עכשיו?

אמא, הוא היה אומר שאישה כמו יין עם השנים היא נעשית יקרה יותר. ואל תבכי, יהיה בסדר.

כן, אבא אהב נשים.

הוא אותך אהב יותר מהחיים עצמם! ראיתי, בבית החולים לא הרפה מידך עד רגעיו האחרונים.

אני יודעת, נועה. לפעמים אני מאשימה את עצמי שאמרתי מעט מדי שהוא יקר לי, כאילו היה מובן מאליו.

אמא, אהבתך הייתה ברורה כל הזמן. וכשהיית שרה לו, הוא לא היה מסוגל להוריד ממך עיניים.

אמא התחילה לזמזם, מנגבת דמעה:

הגשם יורד, הגשם יורד.
וכל הסביבה נעצרת.
עם הגשם, בשקט גשם,
אני רוצה לומר באוזני כולם.
האדם הכי חשוב לי,
הבט סביב, ראה את הגשם.
הוא טהור, כמו מה שאני שותקת,
מה שליבי לוחש.

אמא, השיר הזה קורע אותי בכל פעם, אני חולמת שמישהו ישיר לי כך, ביום הולדתי באפריל, פתאום שיורד שלג…

נועה, אבל מה תעשי עכשיו עם העבודה הזו? יש לך פוטנציאל עצום! לאן תלכי?

קוֹנְדוּקְטוֹרִית באוטובוס, אמא.

אל תצחיקי! אולי כדאי לדבר עם אירית מהקומה הרביעית, היא מקושרת לכל המשרדים בעירייה, במס, במשפטים…

אמא, אני רצינית. החלטתי לעבוד קוֹנְדוּקְטוֹרִית. את נוסעת באוטובוס לפעמים?

לא המון, אבל כן.

אז איך את רואה את הקונְדוקטורים?

פשוט… לא משהו. בלי הופעה, בלי תרבות! לובשים מה שבא להם, צועקים על כולם: “תעבירו דמי נסיעה! תתקדמו לאמצע!” וחוזרים על זה בלי סוף. ממש עבודה יצירתית…

מצחיקה, אמא, “תעבירו דמי נסיעה!” בדיוק כמו קוֹנְדוּקְטוֹרִית. זוכרת שפעם אחת אבא חזר שיכור, סיפר בדיחה על האוטובוס? לא ידע לשתות, חזר שמח מהעבודה אחרי שחנכו בניין חדש. ליוו אותו הביתה מרוב שמחה. אמרת שלא ידעת איך הוא כשהוא שיכור… זוכרת?

לא ממש, נועה, איזו בדיחה?

עלה גבר שיכור לאוטובוס, נעמד מתנדנד. ניגשה קוֹנְדוּקְטוֹרִית ואמרה בתקיפות: “אדוני, דמי נסיעה!” הוא עשה באצבעות סימן של כוסית, והכריז: “או, דמי נסיעה!”

אה, נועה, הייתי נותנת עכשיו לאבא לשתות, שיספר כמה בדיחות שירצה, העיקר שהיה חי…

אמא, הוא תמיד איתנו! אני שומעת אותו בראשי, חוזרת שוב ושוב “הכל אצלכן בראש. אם תשני את השיר בראש, החיים ישירו לך לא רק רקוויאם, אלא גם שרנדה, ריקודים, שירי עם, כל מה שתרצי!”

נועה, למה לא שינית שיר לעומר שלך? נמאס לו כנראה שתהיי מלכה והוא נגן חצר. כמו גיבעתי ב”עיר לילה”. לפחות היה סוף שמח! אבל עזבי. בת שלי, איפה תעבדי עכשיו באמת?

קוֹנְדוּקְטוֹרִית על אוטובוס, אמא. מיד אחרי החגים.

לא יתכן. את הרי תמיד היית קצת שונה, קצת קפריזית, מלאת דמיון אבל עד כדי כך? כל העיר מזהה אותך, היית בטלוויזיה… עכשיו באוטובוס. מה אבא היה אומר?!

בדיוק מה שהוא השאיר לי בברכה ליום הולדתי השמונה־עשרה: “זכרי: אף אדם אחר לא יכול להחליט בשבילך. קחי את חייך לידיים שלך. אחרת, החיים ידפקו על דלתך ואת לא תהיי שם תמיד במקום אחר.”

ואיפה זה המקום הזה, באוטובוס?

כן, אמא. זו בחירה שלי! הבוס אמר לי “הגיע הזמן להוריד את הכתר”. הוא רצה שאהיה יותר קרקעית, פחות מרחפת. שכח שנתקעתי שבועיים בלי רכב, נסעתי באוטובוסים בדיוק לפני החגים. ראיתי היטב את העם.

אלוהים, אחרי כל הקריירה הזו! ועכשיו אוטובוס?

כן, אלך להכניס קצת תרבות לנוסעים ולעובדי התחבורה.

אמא שוכבת על הספה, תופסת את הרקות.

הפלת אותי, נועה, עם ההודעה שלך. מכה תרבותית!

מישהו חכם אמר פעם: אם אלוהים לא היה גורם לנו ליפול, לא היינו מביטים למעלה. תסתכלי מהחלון, שמש חורפית, יונקים ודרורים, שלג נופל…

נועה מזמזמת: “…והגשם יורד, והגשם יורד, והכל מחכה…”

נועה המשוגעת! שכר של קוֹנְדוּקְטוֹרִית הוא רבע ממה שקיבלת עד עכשיו. בסוף תכריחי אותי להסכים לעזרה מהקצין במיל’ חיים, מהקומה השנייה.

אמא, הוא דווקא אחלה גבר. אלמן, ישר, נדיב. ברור לי אף אחד אף פעם לא ישווה לאבא והוא בלב כל הזמן. אבל הוא כבר איננו עשר שנים, אמא…

תעזבי אותי, נועה. אני דואגת לך. ישעמם לך כל כך! חיים אמר שתמצאי יצירתיות גם אם תהיי מנקה רחוב… אולי תטוסי איתי לדובאי? בטוח נתנו לך פיצויים יפים, לא? תתאווררי.

אולי ניסע יחד לאילת על חשבון הפיצויים, אמא?

הטלפון של נועה מצלצל. אמא מאזינה.

כן, אני יוצאת לעבודה בארבעה בינואר. מסמכי כבר אצלכם… תודה.

סליחה, אמא, לא דובאי ולא אילת.

*******

אוטובוס קו 7 מסיים סיבוב בוקר מראש העין ועד גבעתיים. קו מפורסם, מלא אנשים. תחנה אחרונה.

דני, הנהג! אפשר להשתמש במיקרופון שלך? קצת כמו מדריכת טיולים.

שוב משהו חדש, נועה? כבר קישטת את האוטובוס בשרשראות וחג. הודעות צבעוניות תלית כאן למעלה, פינת ציטוטים לנוסעים. איזה פתגם יש היום?

פתגם, דני.

כן-כן, פתגם.

“טוב להיות בדרך שאתה בוחר בעצמך!”

מעניין איתך, נועה. התמזל מזלי לעבוד עם קוֹנְדוּקְטוֹרִית כמוך. אגב, מאיר, המחליף שלי, עוד לא התרגל אלייך. התפלא כשקנית לו קלסר עם סמל המדינה לכל המסמכים של הקו. זרק מיד את הישן ואמר עידן חדש. אשתו קנתה לו גם חולצות כחול-לבן לזכרך! אנחנו הרי מסיעים את בני עמנו, הישראלים! כולם אומרים שאת יוצאת דופן. אפילו הלבוש שלך ייחודי. מאיר בטוח שפגש אותך על הבמה… אני אומר פשוט נראית כמו אמנית! במיוחד התלהב כשכתבת את הפתגמים ליד שמות הנהגים שעל הדלת. גאוני! הרגשנו אריסטו אפילו כשצחקנו.

***

דני, אתם באמת הפילוסופים של השכונה! שנון ואמיתי בלי להתכוון.

נועה מקריאה שני פתקי ציטוטים שתלתה בפינה:

“בטלפון או בשקט או בעניין!” דני, נהג קו 7.
“אם לא תקום לזקנה, אני אקום” מאיר, נהג קו 7.

לפעמים נדמה שאנחנו בצוות פילוסופים! האמת, אנחנו מצטטים אותך! אפשר לקרוא לך בשמך? כמו שאת אומרת: “הכל אצלנו בראש. תחליפו דיסק ויהיה שיר שמח”.

דני, זו לא שלי אלא של אבי.

למה בעבר? נפטר?

כן, הוא היה מהנדס, בנה בתים, גשרים, בתי ספר. מת בתאונה, במכונת אמא בבית חולים.

מצטער, נועה. אמא שלך חיה?

כן, גננת ומוזיקלית בגן. דני, רציתי שנשלב מוזיקה גם באוטובוס. כמה מילות פתיחה שלי, ואז נחמם את הלב עם מוזיקה מתאימה.

נשמע נחמד, נועה, אבל הנוסעים… לכל אחד יש טעם משלו.

דני, קראתי שוב את התקנות אין איסור על מוזיקה. צריך רק שהיא תרים מצב רוח, לא תרגיז. אפילו אריסטו אמר שמוזיקה משנה נפש. אבחר מוזיקה שכולם יאהבו, תראה. בנוסף, אפרסם הודעות קצרות, במיוחד בחגים משהו מקורי כל סיבוב. אפשר מיקרופון?

האוטובוס התחיל לנוע. בתחנה עלו אנשים, שילמו, התיישבו. נועה התיישבה ליד דני, נטלה את המיקרופון והחלה לדבר:

נוסעים יקרים! אנחנו נוסעים בקו הארוך ביותר בעיר, מתחילים בשכונת “החורשה”. שם אוויר צלול, משפחות רבות עולות לחופשה בטבע. מרכז המסלול בעוד 15 תחנות תחנת “רקנטי”. המקום הכי מואר, במיוחד בחורף שלג, אורות חג, קישוטים. בחג הזה אפשר ליהנות מהירידים וממופעי תיאטרון בובות רק לרדת תחנה לפני המרכז. לכו תראו את מוזיאון העץ, חצי מסלול עד לדיזינגוף. ובעיקר בואו לעץ המשפחתי בפארק העירוני המרכזי ברחוב הגן. תהיה חגיגה אמיתית. נסיעה נעימה וחג שמח.

נועה סיימה. צעיר העיר: “ומה יש בקולנוע ‘עולם’?” נועה, זריזה: “ל’עולם’ לא תגיע בקו זה צריך אוטובוס 1. היום מופע קומי ‘העץ של חנוכה’. אם כבר, עצור ב’כוכב’ יש שם שלושה סרטים, כולל מופע לחג ולמבוגרים”.

דני העיר לה: “אני ואשתי לבטח נבוא לעץ המשפחתי! אמרו שיהיה יין ופינוקים?” נועה: “בהחלט.” דני: “מרגיש לי שלא תפסיקי לחדש, נועה. בטח תביאי נגנים או זמרים.” נועה: “אני חולמת בחגים, נביא להקה קטנה. שלישיית ‘תקווה’ ישירו שירים מהפולקלור. ביום הולדת של נתן אלתרמן, נביא גיטריסט. יש גם אקורדיוניסט לערב שבועות…” נועה מתקשרת לאמא: “אמא, לא אוכל להיות בעץ, אני עובדת שתי משמרות. אין מספיק עובדים! לכי עם חיים, הוא ישמח. אני עולה למסלול.”

היו ימים בהם נועה לקחה את המיקרופון לספר סיפורים על אתרי תרבות, הזמינה לאירועים, תמיד מנומסת, תמיד נעימה. אחרי חודש כל עיר דיברה על הקו יוצא הדופן והקונְדוקטורית שלא מן השורה.

***
שלושה חודשים לאחר מכן, שמועות על קו 7 וקוֹנְדוּקְטוֹרִית המשונה הגיעו להנהלה.

גברת נועה, פונה המנהל הלחוץ: קראתי לשוחח. את עושה פה הופעות? משוחחת, שרה, מחלקת טיפים־ חיים? תמיד ידעתי, המשוב עליך מטורף. צפויים לנו תלונות.

מר דביר, שמחתי לפגוש אותך בגובה העיניים. תודה לך על הצוות הנהדר דני ומאיר נהגים מעולים, ראויים לפרס. תודה גם על האפשרות להעשיר לא רק בכרטיס, אלא גם בתרבות. בשבילי הופעות ואירועים ברוח מזמננו.

דביר, מבולבל, מחייך באי נוחות:

האמת? הקופה רק עולה, לא יורדת. מצד שני, אנשים שונים. חלק אוהבים שקט. ואצלך הופך לכלי נגינה, על כל האוטובוס!

אבל בתקנון אין איסור. כתוב שעל הקוֹנְדוּקְטוֹרִית לא מוטלת חובת גביית כסף רק למכור למי שמבקש. אני אפילו לא מסתובבת בין הנוסעים! יש לנו חוק ברור עולים חזיתית, משלמים לי או מעבירים מאחור, אני מודיעה במיקרופון, גם אם בנקודות עומס. אני מזכירה שיש מצלמה, שאף אחד לא ינצל כרטיס של אחר…

אין מצלמות באוטובוסים, אז את גם ממציאה?! מלכה!

אני חולמת, דביר, הכל כדי שכולם ישלמו, ויהיה סדר וביטחון. אולי באמת להוסיף מצלמות זו כבר חובה.

כולו המום: את אף פעם לא מסתובבת?

לפעמים כדי לעזור לקשישה או לאם עם עגלה. אחרת מספיק מי שמנסה להתחמק משלם מרוב סקרנות. מתקרב אל ה-“מלכה” שבחזית. לפעמים, סיפורים, בדיחות, מוזיקה והקסם פועל. דביר, אתה אוהב את העיר? לא מזמן חזרת, נכון? לא מצאת מקום ברשתותכולנו קצת חדשים בעיר דווקא יש מה להראות לתושבים. אני לא מדריכה, אלא פשוט נותנת כיוון וחיוך.

נועה, אני חייב עכשיו לעלות לישיבה. אבל אולי פעם תשאירי לי כרטיס להצגה?

********

הפרויקט החדשני “קונְדוקטורית־מלכה” המשיך גם בפברואר, מרץ. נועה אפילו קיבלה בונוס מיוחד ליום האישה, נתנה לדביר כרטיס לתיאטרון, אבל היא עצמה נאלצה לעבוד שתי משמרות. כולם בעיר הכירו את הסיפור. בכל זאת, אף אחד לא הלך בעקבותיה. רוב העובדים לגלגו, אמרו “המלכה המשוגעת” מי ממציא דברים כאלו בשביל משכורת כזו? ולחשו שיש לה עשרות ספונסרים, כשבפועל המשפחה קיבלה עזרה רק מחיים, קצין במיל’ והדייר מהקומה השנייה, שאהב את נועה ואמא שלה באמת.

********

כ”ח בניסן, שבת. יום הולדתה של נועה. אמא הציעה שתיקח חופש, נועה סירבה הכי טוב לה באוטובוס, עם נוסעים קבועים ואהובים. יצאה מוקדם, ברגל לתחנה, קרירות אביבית־חורפית בחוץ. תוך כדי הליכה חשבה כמה היא נהנית מהקצב החדש של חייה. פתאום, פתיתי שלג לבן נופלים משמים חלומה מילדות. פתיתי השלג נספגים באדמה, אבל יש בהם קסם מסתורי. נעה לכיוון האוטובוס, במצב רוח מקסים, האוטובוס מקושט בפיסות נייר לבנות. מאיר מגיש לה מתנה קופסת שוקולד ומיקרופון חדש: “למלכה שלנו מגיע הטוב ביותר”. נועה מגישה בתמורה בקבוק ליקר בריאות לכל נהג וספר “הארץ שלי”.

באוטובוס ריק יחסית, כשהגיעו למרכז התמלא בסועדים. פתאום עולה גבר מוכר מאוד, נועה כמעט מתמוטטת זה הוא, עומר שלה, הגבר היחיד בחייה. עומר, עם קופסת הסקסופון, לא מצליח לשלם. נועה, שוכחת כל פורמליות, צועקת למיקרופון: “תעבירו דמי נסיעה! יש מצלמה! תתקדמו לאמצע!” קמה ממקומה, כאילו לברוח מרגשותיה, והנה פתאום מתנגנת מוזיקה חיה… סקסופון רומנטי, ידו של עומר ממלאת את האוטובוס ואת הנשמה המלכותית שלה בלחן “הגשם יורד, הגשם יורד…”.