חמותי החליטה להפתיע אותי ליום ההולדת עם קרם נגד קמטים ומשקל ביתי. אבל הפעם, הפתעת השנה חיכתה לה לא באירוע והיא אפילו לא דמיינה איפה זה יתפוס אותה והיא נאלצה לקום ולעזוב באותו רגע.
הייתי בטוחה שהיובל שלי הולך להיות ערב של ניצחון מוחלט. בדיוק קיבלתי קידום, בעלי ואני סיימנו סוף סוף לשלם את המשכנתא, הרגשתי כמו על גג העולם ודמיינתי שעכשיו נשמע רק ברכות חמימות וצינים של כוסות. ואז נשמעה הדפיקה בדלת ואל הדירה פסעה האמא השנייה שלי זהבית בן-ששון.
זהבית תמיד הייתה אלופה במתן מחמאות כאלה, שמרוב נימוס חייבים לחייך, אבל בלב רק רוצים להיכנס למקלחת ולשטוף מעצמך את המבוכה. איזה שמלה נועזת לגזרה שלך, רזית כל כך כנראה בעבודה את אוכלת רק לחם אחיד? החמלה שלה תמיד הייתה מתובלת באבק של ציניות. אבל הפעם היא באמת התעלתה על עצמה.
את נראית נפלא במובן מסוים
החברים כבר הספיקו להתיישב לארוחה, הברכות והחגיגות בעיצומן, וסוף סוף הגיע רגע הענקת המתנות. קצת מביך, אבל בעיקר נעים. זהבית קמה, ביקשה את תשומת הלב של כולם והתחילה נאום ארוך, דרמטי ופילוסופי בצורה מחשידה.
היא פירטה איך הזמן עובר במהירות, איך היופי הנשי זה כמו גינה ושאם לא נשקה אותה במקצועיות, נישאר רק עם קוצים. וכמובן, איזה חשוב לגבר אישה מטופחת, מתוקתקת עם אנרגיה אינסופית. אני כבר הבנתי: הנה זה הרגע הגדול.
הושטתי יד, פתחתי את השקית שתי קופסאות. בראשונה משקל דיגיטלי בוהק לעיניים. בשנייה ערכה מפוארת של קרם נגד קמטים, עם כיתוב שאי אפשר לפספס: 45+, שיקום עמוק לעור מזדקן, מלחמה בקמטים עמוקים.
שקט מוזר השתרר. בעלי הסמיק עד כדי כך שיכול היה להיעלם יחד עם המפה. כולם מסביב ניסו להעמיד פנים שממש מצחיק להם, אבל עיניהם שוטטו בחוסר שקט. זהבית, מנגד, נראתה מאושרת כמו אחרי זכייה בטוטו:
זה בשביל העתיד, יקירה! מניעה זה תמיד עדיף מריפוי. והמשקל הרי בעצמך אמרת שמכנסי הגינס לוחצים אחרי כל הארוחות חג. אני עושה מה שאמא עושה דואגת.
לחשתי תודה והחלקתי את הקופסאות מתחת לשולחן. שם גם נשבר לי ערבי. שמרתי על פאסון, אבל בפנים בערה בי קדרה של כעס, עלבון ומבוכה.
מנה קרה שהתבשלתי עליה חצי שנה
סצנת דרמה לא עשיתי. לא השלכתי את המשקל מהחלון, למרות שכמעט רשמית תכננתי טקס השמדה כזה. הקרם? הצבתי במרכז האמבטיה בשביל הנוף, לא לשימוש.
וחמותי, בכל ביקור, תמיד הביטה בפרסיה וסקרה:
את משתמשת?
אני שומרת לאירוחים מיוחדים, השבתי בקור רוח מלכותי.
ובתוך תוכי, רק חיכיתי להזדמנות. וחיכיתי יום ההולדת שלה חמישים וחמש. לא פחות מרציני. הזדמנות מושלמת לעדכן אותה שגם תבשיל של דאגה אימהית עדיף לא לאכול בלי מלח.
התלבטתי רבות. לתת לה בחזרה לחץ דם וקורטיזול? יותר מדי גלוי רציתי לעקוץ, אבל בנימוס. בעקיפין. בלב שלם אבל בסטייל.
ואז הבנתי: החולשה של זהבית איננה הגיל, לא המשקל ולא בריאות. אלא הלשון הנטייה שלה לבקר, להעיר, להציע ולהתערב בכל פרט בחיי מצבע הווילונות ועד איך אני חותכת קישואים.
אז התייצבתי בצומת ספרים, ומצאתי פנינה: ספר מתנה מהודר בשם אמנות השתיקה: כך תכבשי את הלשון ותשמרי על המשפחה. הכותרת המשנה הרשמית: מדריך מעשי לחלוקת עצות שלא ביקשו ממך.
ואז, להשלמת הסט, גם זכוכית מגדלת יפהפייה עם ידית כזו שרואים רק אצל שרלוק הולמס.
ולך על הקרם והמשקל
עליה חוגגים במסעדה. עשרות אורחים בני משפחה, קולגות, שכנים (בעלי חיים לא כלולים). זהבית עומדת במרכז, רוחצת במחמאות ונהנית מכל שנייה של פנקס פתוח.
אז הגיע התור שלנו אני ובעלי. עידו, הנסיך הדיפלומטי, אמר מילים יפות והגיש מתנה רשמית שובר לספא יוקרתי (אנחנו לא חיות, בכל זאת).
ואני? שלפתי את השקית עם המתנה שלי.
זהבית, זה ממני תוספת אישית לצמיחה פנימית.
היא פותחת את השקית באיטיות, מלטפת כל עטיפה. קודם שולפת את הזכוכית מגדלת.
וואו ענתיקה? אבל למה? אני עוד רואה היטב.
אני מחייכת ואומרת:
כדי שתוכלי לראות טוב-טוב את היתרונות של אחרים לא רק את החסרונות
הקהל חייך בעדינות עוד לא הבין איזו דרמה הפתעתי בלב הערב. זהבית התקדמה לספר, קראה את הכותרת פעם לעצמה, ושוב בקול רם:
אמנות השתיקה איך לשתוק
הרימה אלי עיניים.
זה ספר?
כן, זהבית, עניתי בקול יציב וברור. העזת לרמוז לי שיהיה כדאי להשקיע במראה החיצוני ביובל שלי אז חשבתי שבחמישים וחמש הזמן להשקיע בעולם הפנימי, וגם לכונן שלווה ביתית. זה יעזור כמו שהקרם שלך העלה לי את הביטחון
פניה האדימו. היא לא יכלה לעשות סצנה אחרת הספר היה מיד נשק הופך לראיה נגדה. אז פלטה:
תודה. באמת מקורי.
והניחה את המתנה כאילו מדובר בסלמון מפוקפק מהשוק.
הסעיף על נימוס מכירה כבר?
לא, לא הפסקנו לדבר. ולא, לא הייתה התקף דרמטי אחרי האירוע. מה שכן הכללים השתנו.
באותו ערב היא קלטה שאני לא הולכת לבלוע בשקט שום עקיצה. הפינג-פונג נפתח, וגם לי יש יכולת להכות מפתיע. בינתיים היא התקשרה רק לעידו, הייתי בשבילה ממשל רשמית, קרירות. אבל אז, איזו תופעה: כמות ההערות הלא רצויות ירדה פלאים.
היא הפסיקה להעיר על המשקל שלי ואיך שאני אופה עוגות. תמיד שרצתה לומר משהו דואג, הבטתי עליה בעיון ושאלתי:
זהבית, איך הספר? כבר הגעת לפרק על נימוס?
והיא נבלעה בחזרה.
המשקל שוכב היכנשהו על הארון. לקרם, אודה, מצאתי שימוש סידר לי את העקבים, תודה באמת. ובביקור אקראי אצלה, ראיתי את הספר מונח ליד המיטה. עם סימנייה בערך באמצע.
בקיצור עובד.
