השותף הציב אולטימטום: “אני לא יכול יותר!” צרח ברגע שנכנס הביתה וראה אותי. “נמאס לי מהחתול הזקן שלך!” אז הוצאתי אותו מהדלת לא עם האדם הנכון קשרתי את עצמי.
במסדרון השתררה דממה כבדה. הוא הלך, הטריק את הדלת מאחוריו, והמעיל שלו כבר לא תלוי יותר על הוו. ריח הבושם החד התפוגג, ועל מדף הנעליים נפער ריק, כמו חתיכה שנעקרה מחיי היומיום שלי.
נשמתי עמוק והורדתי מבטי לרצפה. ממש ליד כפות רגליי, עם אוזניים שמוטות קצת ואחורית שמזדנבת אחריו, ישב אברהם. חמש עשרה שנים עברו עליו, שש קילו של נאמנות מוחלטת.
“נו, אבא’לה,” לחשתי והתיישבתי לצידו, טובלת אצבעות בפרווה הסמיכה שכבר פחות בוהקת מבעבר “נראה לי שׁוב עברנו את זה.”
אברהם הגיב ב” מיאו” קצר ובטוח בעצמו.
חתול עם עבר ואשליית פשרות
דניאל נכנס לחיי חצי שנה אחורה. זה זרם מהר, מהר מאוד החלטנו לגור יחד. אברהם לא היה הפתעה בדייטים סיפרתי שוב ושוב על ההרגלים המשונים שלו, ודניאל תמיד הגיב בחיוך, מנדנד בראשו, “אני אוהב חיות, הכול בסדר.”
אבל אברהם, חתול עם סיפור. מצאתי אותו כשהיה גור קטן, רטוב מגשם. עברנו הכול יחד שמחות, פרידות, רגעי שבירה. אברהם הוא עד שקט לחיי, שומר הסודות שלי. היום הוא כבר בן חמש עשרה, עם אי ספיקת כליות, תפריט מוקפד והזרים קבועים שהפכו לחלק משגרה.
אחרי שדניאל עבר לגור איתי, החיבה שלו לבעלי חיים הלכה ודעכה.
בהתחלה זה היה תלונות קטנות “למה הוא ישן אצלך ברגליים? זה לא היגייני.” “למה לבזבז כל כך הרבה על וטרינר? בסך הכול חתול, אפשר לקחת אחר.” ניסיתי להחליק, להחליף מצעים לעיתים תכופות, לקנות חול יקר, לתת תרופות כשהוא לא בבית. שכנעתי את עצמי שככה, ככה באמת מנסים לבנות זוגיות.
רגע בחירה
ביום שלישי אחד נשארתי בעבודה עד מאוחר, דניאל הגיע מוקדם. כשנכנסתי, קיבל את פניי ריח חריף של אקונומיקה וצעקות.
אברהם הקיא על השטיח החדש במיטה, זה שדניאל קנה לא מזמן. נכון, זה מרגיז, אבל דברים קורים.
דניאל עמד באמצע החדר, כולו אדום מכעס, מצביע על חתול רועד מתחת למיטה.
“אני לא יכול יותר! נמאס לי מהחתול הזה!”
בלי לומר מילה, תליתי את המעיל והתחלתי להסביר עובדות.
“זה יצור חי. הוא בן חמש עשרה. הוא חולה.” אמרתי, לוקחת חומר ניקוי.
“לא מעניין אותי. אני רוצה לחיות בניקיון ובנוחות. תבחרי: או אני או השק הזה. עד הערב תחליטי תהרגי אותו או תמצאי לו בית אחר, אחרת אני עוזב.”
התרוממתי, סמרטוט בידי. דניאל כנראה ציפה לבכי, להתחננויות, אבל בחרתי אחרת.
“אתה לא צריך לחכות עד הערב,” אמרתי בשקט. “המזוודה שלך למעלה בארון. יש לך חמש עשרה דקות.”
“ברצינות? את מסלקת אותי בגלל חתול? את מבינה שתישארי לבד עם החתול הזקן הזה”
“הזמן רץ.”
הוא אסף חפצים, יורה הבא אחר העלבות. שתקתי כל מילה הבהירה לי יותר כמה בחרתי נכון. כל אותה עת, אברהם ישב מתחת לשולחן במטבח, דומם.
סגר את המזוודה והתקרב אליי.
“נעמה, נו באמת, התעצבנתי לרגע. בואי נדבר רגע בשקט אולי נביא אותו להורים שלך? בחיי, זה רק הריח”
“לא,” עניתי קצרות. “זה לא הריח, דניאל. זה שביקשת ממני לבחור.”
כשהבריח הדלת נסגר, נכנסתי למטבח ומזגתי מים.
אברהם יצא ממחבואו, התקרב, נגע לי בקרסול באף רטוב ונתן את המיאו הקצר והמדויק שלו.
