יומן אישי טיול לירושלים עם קבוצת גמלאים: לא דמיינתי שבצל חומות העיר העתיקה אפגוש גבר שיזכיר לי מה זה להרגיש צעירה
יצאתי לטיול לירושלים עם קבוצת גמלאים. לא ציפיתי ליותר מדי עוד כמה ימים של סיורים, כמה תמונות לאלבום, מזכרות לנכדים. ביקשתי רק הפסקה מהשגרה ומהבדידות שנדבקה אליי בשנים האחרונות.
חשבתי שירושלים, תל אביב או חיפה יהיו עבורי רק שמות קודמים ברשימת אתרי הטיול. אבל דווקא מתחת לחומות העיר העתיקה, במקום הכי מתוייר בארץ, פגשתי מישהו שגרם לי לזכור איך זה להרגיש פתאום חדשה בעולם.
עמדתי אז בצלו של שער יפו, מוקסמת מהווי המקום ומהעוצמה ההיסטורית שמרחפת באוויר. המדריך הסביר משהו על תקופות ושושלות, אבל אני ברחתי עם המחשבות, לא באמת מקשיבה. ודווקא אז ליד, שמעתי קול שאמר בחיוך: מעניין אם גם הממלוכים היו מתלוננים על החום כמו כולנו.
הסתובבתי וראיתי אותו גבוה, שיערו מתחיל להאפיר, חיוך שכבר קשה למצוא היום, מוכר ובכל זאת מסקרן. הייתה לו חולצה פשוטה, כובע רחב שוליים להגנה מהשמש, ומבט שסיפר שרגע עכשיו אנחנו כאן לבד.
התחלנו לדבר. שמו היה ראובן, אלמן, כבר כמה שנים בפנסיה. הגיע לבד כי נמאס לו לחכות, תמיד חשב שיהיה זמן אחר, טוב יותר לראות את ירושלים של מעלה, אז הגיע הזמן.
השיחה זרמה, מלאה צחוק, כאילו הכרנו מזמן. מתחת לצל הקשתות שתינו קפה קטן, החלפנו חוויות, ופתאום קלטתי שכבר המון זמן אף אחד לא התעניין בי באמת.
הימים הבאים בטיול קיבלו משמעות שונה. ישבנו זה לצד זו באוטובוס, אכלנו יחד את ארוחות הצהריים, נעלמנו ונדבקנו זה בזה שוב בעיניים תוך כדי תנועה עם ההמון. זה היה תמים ומרגש, כאילו מתעורר בי משהו חדש.
בערבים, כשהקבוצה שיחקה קלפים או נצמדה לחדשות בטלוויזיה, עמדנו יחד מול נוף ירושלים המשתנה, שותים תה ומדברים על הכול על הילדים, על העבר, ואיך זה להרגיש פתאום שהלב פועם מהר יותר.
הרגשתי ילדה. חזרתי להתאפר, להשתדל איך שאני נראית, לצחוק בקול. החברות בקבוצה הביטו בי עם חיוך חלקן בעין מפרגנת, אחרות קצת מקנאה. אני הרגשתי שאני מחזירה אליי את עצמי, את החלק שאיבדתי בתוך השגרה והבדידות.
אבל עם כל יום שחלף, התחזק בי החשש: מה יקרה עכשיו? הוא גר רחוק, אני בנתניה, הוא בבאר שבע. לכל אחד עולם. השאירו לנו את השבוע הזה, החריג, כאילו לא שייך לשגרה. האם זה יספיק כדי לבנות משהו על אמת?
בערב האחרון טיילנו רק שנינו, בלי הקבוצה, ברחובות העיר. התיישבנו על ספסל בכיכר ספרא, אכלנו גלידה בשקט. בסוף הוא לחש: את יודעת המון זמן לא הרגשתי כל כך טוב. אבל מפחיד לחשוב שעם החזרה לשגרה הכול יתפוגג. אולי זה רק קסם של טיול, לא יותר?
לא ידעתי מה לומר. התלבטות קרעה אותי בין תקווה שזה התחלה של משהו אמיתי, לבין פחד שמדובר בהתאהבות רגעית. רציתי להאמין בלב, אבל הראש ניסה להזהיר.
נפרדנו בשדה התעופה בן גוריון. חיבוק, ארוך קצת יותר מהמקובל, מבט בעיניים שבו גם פרידה וגם משאלת נפש. החלפנו מספרי טלפון, אבל אף אחד לא אמר בוא ניפגש שוב.
היום, כשאני נזכרת באותו טיול, אני לא בטוחה מה לחשוב. זה היה כמו חלום; חד, יפה אבל שברירי. אולי הוא צדק אולי זו אשליה חולפת, ואולי זה פחד לוותר לעצמי על הזדמנות.
ואני שואלת את עצמי: האם נכון להפר את השקט שבניתי ולקחת סיכון בשביל רגש שבא בהפתעה? האם זו אפיזודה יפה מתחת לשמיים של ירושלים, או התחלה של סיפור שעוד לא זכיתי להכיר? כי הלב שלי דופק רק מהמחשבה עליו, אבל ההיגיון לוחש שזה מטורף לגמרי.
אולי בדיוק בשביל זה אני כותבת, כדי לשאול אחרים: האם גם אחרי גיל חמישים, שישים ואולי גם הרבה אחרי מגיע לאדם להיפתח למשהו חדש? האם עדיף לשמור את הזיכרון כפנינה בטוחה, או להיות אמיצה ולראות לאן הרגשות האלה עוד עלולים להוביל אותי?
