השותף שלי הציב אולטימטום: “אני לא יכול יותר!” הוא צעק ברגע שראה אותי. “נמאס לי מהחתול הזקן הזה!”… ופשוט סילקתי אותו מהדלת טעיתי בבחירה.
במסדרון השתררה דממה כבדה. הוא הלך, דלת הטריקה אחריו הדהדה בשקט המוזר שנשאר. המעיל שלו כבר לא היה תלוי על הוו, ריח הבושם שלו נעלם כמו עשן, ומדף הנעליים נותר עם חור ריק, בדיוק כמו פיסת חיים שנעקרה ממני באחת.
נשמתי נשימה עמוקה והבטתי למטה. ממש לידי, עם אוזניים שמוטות ומבט מתנצל בעיניים, ישב החתול שלי, אביתר. חמש עשרה שנים של חיים משותפים, ושישה ק”ג של נאמנות מוחלטת.
מה, זקן שלי, לחשתי לו והתיישבתי אליו, טובעת באצבעותי בפרוותו הסבוכה שכבר אינה בוהקת, לא כמו פעם. נראה לי שניצלנו שוב.
אביתר ענה ב”מיאו” קצר וישיר, כזה שרק חתול עתיק יודע.
חתול עם עבר ואשליה של פשרה
יותם נכנס אל חיי לפני כחצי שנה. השיחות זרמו מהר והרבה, בלי מאמץ החלטנו לעבור לגור ביחד. על אביתר לא הייתה שום הפתעה: סיפרתי רבות על התעלולין שלו בכל דייט, ויותם רק חייך ואמר שהוא מסתדר סבבה עם חיות. “אני בסדר עם חתולים”, הכריז שוב ושוב.
אבל לאביתר יש סיפור חיים. מצאתי אותו כגורה בגשם תל־אביבי חזק, קטן ורועד מתחת לספסל. הוא עבר איתי הכול שמחות, פרידות, התחלות חדשות. אביתר הפך לשומר סודותי ולנוכח קבוע בכל פינה של הבית. היום הוא כבר חולה, עם כליות כושלות, דיאטה קפדנית, וטיפולים תכופים.
מאז שיותם עבר אלי, “אהבתו” לחיות נמסה מן העולם.
בהתחלה זה עוד נראה כמו משחק: “למה הוא ישן לך על הרגליים? זה לא תברואתי כזה.” “את בטוחה שצריך להוציא כל כך הרבה על הווטרינר? בסך הכול חתול, אפשר להביא חדש.”
ניסיתי להחליק את הפינות: החלפתי מצעים בתכיפות, קניתי חול יקר, נתתי לאביתר תרופות כשיותם לא היה בבית. האמנתי שככה נראית התפשרות במערכת יחסים.
רגע ההכרעה
ביום שלישי עבדתי מאוחר, יותם הקדים. כשפתחתי את הדלת, ריח אקונומיקה חזק חדר לאפי ואחריו קול צרחה.
אביתר הקיא על השטיח החדש שליד המיטה, זה שיותם בדיוק קנה. לא נעים, אבל שטיח אפשר להחליף.
יותם עמד באמצע החדר, אדום מזעם, ומצביע באצבע רועדת לעבר החתול המבועת מתחת למיטה.
“אני לא מוכן להמשיך ככה! נמאס לי מהחתול הזה!” צרח ברגע שנכנסתי. שתקתי, פשטתי את המעיל, והתחלתי להגיד את המובן מאליו:
“זו חיה חיה. הוא בן חמש־עשרה. והוא חולה,” אמרתי ולקחתי חומר ניקוי.
“לא אכפת לי! אני רוצה לחיות בניקיון, להיות נעים. תבחרי: או אני או הפגר הזה! עד הערב, תרדימי אותו או שתמסרי אותו, אחרת אני הולך.”
עמדתי ישר וסגרתי חזק את הסמרטוט בידי. יותם ציפה לדמעות ושכנועים, אבל בחרתי אחרת.
“אתה לא צריך לחכות לערב,” אמרתי בשקט. “המזוודה שלך על המדף. יש לך רבע שעה.”
“את רצינית? את מעיפה אותי בגלל חתול? את מבינה שתישארי לבד, בת ארבעים, עם…”
“השעון מתקתק.”
הוא השליך בגדים לתוך המזוודה, נוטף קללות ושמות גנאי. שתקתי; כל מילה שלו רק חיזקה בי את ההחלטה. ואביתר? שתק לו מתחת לכיסא במטבח, גופו רועד, אבל מבטו רוגע.
הוא חזר אלי רגע לפני הדלת, מנסה לשנות:
“עפרה, את מגזימה! התעצבנתי. בואי נדבר, אולי ניקח אותו לאמא שלך? באמת, הריח הזה…”
“לא,” עניתי קצר. “זה לא עניין של ריח, יותם. זה שאתה הכרחת אותי לבחור.”
כשהבריח ננעל, נכנסתי למטבח, מזגתי לי כוס מים. אביתר זחל אלי מהמחבוא, נצמד מקרוב והטביע את אפו הקר בקרסולי, משמיע “מיאו” קצר ועמוק.
