Соседка גנבה לי את הזבל בערמות בלילות. אתמול פיזרתי לתוכו כמות נדיבה של שמרים.
את שוב לקחת מהערמה שלי עם הדליים? לא שאלתי, רק קבעתי עובדה פשוטה.
רות, השכנה שמעבר לגדר, לא הנידה עפעף. היא עמדה במרכז הערוגות, נשענת על המעדר, ובוהה בי כאילו חטאתי לה עוול נורא.
דקלה, נו באמת, למה את מתעצבנת? הרי יש לך שם הר שלם! קצת רחמים לשכנה, לחברת הילדות שלך?
זה לא “טוב”, רותי. זו חמישה אלף שקל למשאית, כולל הובלה, סימנתי בראש אל הערמה שהצטמצמה בגינת האחורית. וזה שלי.
אוח, שתיחנקי! גלגלה עיניים. קחי את זה קל. רק שני דליים לקחתי, להפרות את המלפפונים. את יודעת איזו קצבת זקנה אני מקבלת; לא כולנו קונים משאיות, כמו גברת הגינה המושלמת.
היא ידעה בדיוק היכן להכאיב. רות ידעה להתמסכן: תמיד מישהו אחר אשם הממשלה, הסחנה, צדק תל-אביבי וגם אני, כי העגבניות שלי תמיד מבשילות לפני שלה.
נכנסתי הביתה, מרגישה איך הזעם גואה לי בגרון. זה לא היה הכסף או הדליים זו החוצפה, העצבים שלה להתייחס אליי כאל טיפשה.
כל לילה, בשתיים בערך, שמעתי את השקשוק המוכר. זו לא הייתה “כוס קטנה”. רות עבדה בקנה מידה של קרב: שקי פלסטיק עבים, תחובים עד גדותיהם, נגררים החוצה כמו מלאי חירום במקלט.
אביאל ישב במטבח, מנשנש לחם עם לבנה ופותח תשבץ.
שוב לקחה? שאל מבלי להסיט את העיניים מהעיתון.
שוב. ועוד קראה לי קמצנית.
תתקיני מלכודת.
אה, כן… אחר כך תסבירי למה היא יוצאת בלי רגל. צריך להיות חכמה איתה, לא אלימה.
הצצתי מהחלון, אל עבר חממת הפלא של רות. היא תמיד התפארה שיש לה “זרע מיוחד” ו”ידיים ירוקות”. ירוקות במיוחד כשהידיים האלה נכנסות לערמות של אחרים.
אותו לילה לא הצלחתי להירדם. שמעתי את הכלבה נובחת, צרצרים מתנגנים, ואז שוב שקשוק ואוושת חפירה. חפירה חותכת בזבל שלי, שמור, מכוסה ביריעה, מתוחזק באהבה והיא באה ולוקחת כאילו שלה.
בבוקר עליתי למרפסת רות כבר עמלה בגינה.
בוקר טוב, דקלה! קראה בזמרה. ראיתי שהקישואים שלך מצהיבים, לא חלו?
החיוך שלה היה רחב, עקבות טריים על העפר הסגירו שעוד שלושה שקים לפחות נעלמו בלילה.
שלום, רותי. לא תראי אותי מתייאשת כל כך מהר.
בדרך למחסן עיני נתפסו על מדף הדשנים: זרעים, דשנים וכמוית שמרים יבשים גדולות במיוחד. נולדה לי תוכנית.
רות דחסה את הזבל הגנוב לשקי בניין, קשירה חזקה, ואז החביאה אותם בחממה שיתססו בחום. עכשיו סתיו, אבל בתוך הפלסטיק שמעל הצמחים חם ולח מושלם לתסיסה.
מילאתי דלי מים חמים, שפכתי לתוכו את כל הסוכר שיש בארון, אחר כך את כל השמרים. הכל התחיל לבעבע, הריח של תסיסה מתוק של צדק מילא לי את הנחיריים.
לפני שרות הגיעה ל”סיור לילי”, עשיתי עיקוף מסביב לגדר, אל הפתח הקבוע שלה ברשת. שם שפכתי את כל העיסה, ערבבתי בעדינות. אוהבת לקחת של אחרים? קבלי טיפ אמיתי, מהלב.
חזרתי הביתה, שטפתי ידיים היטב, נרדמתי עם חיוך פנימי.
מה את מחייכת? שאל אביאל, מנומנם.
יהיה לילה טוב, עניתי, מתכסה בשמיכה.
הלילה עבר בשקט. אפילו לא שמעתי את השקשוק הקבוע כנראה, רות עשתה הכל בלי רעש.
הבוקר נפתח ללא ניחוח קפה וללא ציוץ ציפורים; הבית הוצף בצרחה פראית, כאילו שועל נלכד בגינה.
אביאל קפץ מהמיטה, רץ בכפכפים לחלון.
מה קרה?! צעק תוך כדי שפשוף עיניים.
השלמתי עליונית ויצאתי לנשום את אוויר הבוקר. היה בו טעם טיפה חמוץ. רות נשענה על חממת הפוליקרבונט החדשה שלה, דלתותיה פתוחות לרווחה.
היא נראתה… איך נאמר, במצב רע. כולה מנוקדת בכתמים חומים, כאילו ילד שובב התפרע עם מברשת צבע. התקרבתי לגדר והעמדתי פני מופתעת.
רותי, הכל בסדר? פיצוץ צינור?
פניה נעו באיטיות לעברי תמהול של פחד וחומר חום על פניה.
זה… זה התפוצץ! לחשה. דקלה! זה חי!
הצצתי מעל הרשת וכמעט פרצתי בצחוק. בפנים, חממתה הפכה לשדה קרב: במקום שבו היו שקים מסודרים של “רכוש” אתמול בערב, שרר כאוס צבעוני.
השמרים, בין חום ללחות, נעולים בתוך שקים, יצאו משליטה. הלחץ תפח ותפח, עד שהניילון נכנע וקירות החממה כוסו מסה ריחנית, פעם מתוחזקת היטב. הערוגה שלה שדה קרבות. ורות במרכז, גיבורת הזוועה.
אז מה התפוצץ אצלך שם? שאלתי בעדינות.
השקים! ייבבה. פתחתי חממה, פתאום בום! ועוד אחד! דקלה, מה שמת שם?
אני? הרמתי גבות בתמימות. רותי, זה הדשן שלי, בשטח שלי. לא הוספתי כלום חוץ ממה שהפרה הביאה.
את רק מסקרנת אותי איך הוא הגיע עד אלייך, מסודר בשקים, ועוד בכלל בתוך החממה שלך…
רות קפאה. אצלה במוח גלגלים תפסו תאוצה. תגידי שזה שלי תודה בגנבה. תגידי שזה שלך למה זה התפוצץ? היא עמדה שם, מטפטפת תרתי משמע.
זו… חבלה! פלטה לבסוף. ניסית להרעל אותי!
עם קומפוסט טבעי? משכתי בכתפיים. אולי פשוט יש קללה אצלך בחממה? או אולי העין הרעה? הרי את מומחית “קלה על היד”.
אביאל הציץ, הסתכל, גיחך, וברח פנימה שלא לפרוץ בצחוק. רות התיזה על עצמה צינור. המים שטפו את הכתמים, אך הריח נשאר. ריח כישלון חד וברור.
כל היום עברו שמועות על פיצוצים מוזרים אצל רות. סיפרו על מזקקה לא חוקית, אחרים על מטאוריט. רות שמרה שתיקה גרעינית, עד הערב קרצפה חממה עם מברשת.
בלית ברירה, זרקה את כל השתילים, החליפה אדמה אפילו הצמחים החזקים קרסו מה”דשן”. בלילה, לא ירדה למרפסת פלא אמיתי.
שבוע לאחר מכן הזמנתי משאית קומפוסט חדשה. הערמה, בדיוק באותו מקום. בלילה התעוררתי משקט מוחלט לא שקשוק, לא דחפור, לא שריקה.
יצאתי אל הגינה ירח האיר על ערמה שלמה, שלמה לחלוטין.
בבוקר עברה רות, הפנתה ראש במפגין לצד השני. מעתה קונה דשן מהחנות ארוז, עם מחיר משלה.
שלום, שכנה! קראתי. איך הולכים הפלפלים?
היא עצרה, הביטה בי. בעיניה לא היה חרטה, אבל היה פחד ממשי מכימיה בלתי צפויה.
הולכים, נהמה. מסתדרת, בלי טובות שלך.
יופי. ואם תרצי המתכון לדישון המיוחד שמור כאן.
היא ירקה בזעם ורצה הביתה, ואילו אני חזרתי להכין תה שחור חזק.
הרגשתי שלווה לא שמחה או שמץ של נקמה. פשוט הכל הסתדר בחזרה. שלי נשאר שלי, ואת של אחרים אף אחד כבר לא לוקח.
גבולות לא נקבעים בגובה הגדר, אלא בשיעור ברור. אל תידחף לערמה של מישהו אחר, אם אתה לא בשל לקבל את התוצאה.
ושמרים יבשים? תמיד יהיו אצלי רזרב על המדף. מי יודע, אולי איזה “חיפושית תפוחי אדמה” תבוא להעמיד אותי למבחן נדיבות כל אחד והשיחה הייחודית שלו.
