האושר בפרטים הקטנים
בתל אביב, במסעדה המעוטרת “מגדלור”, התקבצו בערב קיץ בוגרי האקדמיה לאומנויות. עשור חלף מאז עמדו כאן עם תעודות ביד, מלאים תקווה וחשש, מתכננים עתידם. כעת, לא פחות נרגשים, הגיעו לראות זה את זו, לגלות מי השתנה, מה קרה בדרך, מי הצליח להגשים חלומות ומי נותר קרוב למה שהיה אז. חלק באו מרחוק, אחרים הביאו בני זוג, יש מי שבא לבדו, כולם חמושים באותה כמיהה לצלול אל הזיכרונות מהימים בהם הכול עוד היה אפשרי.
באחד החדרים הצדדיים, הילה חברתה הטובה ביותר של נעמה עזרה לה להתרגל לשמלה הכחולה-בהירה, המתנפנפת מבד שיפון דק ודקיק. הילה רכסה בריכוז את הכפתור האחרון, תיקנה בזהירות את ההדוקו לכל אורך הגוף, ודאגה לא להותיר קמט. כל תנועה הקפיצה את ניצוצות הבד, ותלתל ערמוני ברח ממקומו ונשמט אל פני נעמה.
“תשמעי,” לחשה הילה פתאום, גבותיה מתקמרות. “אני עדיין קצת בהלם שהסכמת להגיע, אחרי כל מה שעברת פה במיוחד עם יונתן ההוא, שהתרוצץ סביבך בלי הפסקה. ברור לך שהוא יגיע?”
נעמה שלחה חיוך בוגר אל הראי, תחמה את אותו תלתל פרא ושיחררה רגע מהשקט שנראה שמילא אותה. בכל זאת, היה בה משהו נחוש לקראת המפגש היא רצתה באמת לראות את פניהן של כולם, לברר מי צמח ולאן, להשתעשע באפשרות לגלות מי מהחלומות הפך למציאות. על יונתן? שנים עברו. בטח גם הוא כבר ידע להניח למה שהיה.
“למה לא בעצם?” גיחכה. ידה ליטפה את השמלה, קצות האצבעות מתחזקות על הבד, כאילו מוצאות בו רגע של שלווה. “מעניין לראות את כולם, ואת יודעת שגם דוד סקרן אומר שממש בא לו לראות עם מי ביליתי את השנים הכי מטורפות שלי.”
הילה נאנחת, צועדת בארון ומוציאה נעליים עם עקב עדין, מעוטרות פנינים זעירות. היא הופכת אותן בידה, מרימה גבה ספקנית, ואז פוסקת: “דוד שלך גבר אמיתי, מלאך. מה שנקרא נכס.”
נעמה צוחקת ושולחת אליה מבט חם, כשכף הרגל מתכופפת בעדינות אל הנעל החדשה. “הוא פשוט טוב,” אומרת וקולה מלא בטחון שקט. “והוא אוהב אותי, באמת.”
“טוב, בואי נזוז, אם לא נאחר, כל הסיפורים המגניבים ייעלמו לנו מהאוויר.”
הן יוצאות אל האולם, פוגשות פנים בבני מחזור מוכרים, לבבות נרגשים מתערבלים. פנימה, בוערת בסתר תחושה עמוקה בנעמה: יש לה רצון לראות האם מישהו הפך למפיק מפורסם, מי פתח גלריה, מי נשוי עם ילדים וכמה עוד נותרו נאמנים לדמותם זה שצחק בכיתה או זו ששמרה על שתיקה בפינה עם מחברת שירים.
במבואה, מחכה לה חברתה השנייה, רעות, לובשת שמלת חליפות נוצצת, מחייכת מתחת לזרקור מראה עצום בעל מסגרת מגולפת. כשהיא מבחינה בנעמה, היא ממהרת לקראתה לפסל חיבוק עמוק. “הי! הגעת!” כמעט צווחת. “את קולטת מה קורה פה? כאוס מטורף, לא תדעי לאן לפנות.”
לפני שנעמה מספיקה להשיב, רעות רומזת בראשה אל הכניסה. “תראי מי מגיע”
נעמה סבה ורואה את יונתן. הוא נכנס כאילו כל המקום שלו בחליפה כהה, מותאמת בדיוק, שת בערמומיות סביבו, ידו לוחצת את לוגו שעון יקר. לצדו נגררת תהילה בלונדינית, עוטה שמלה מבית אופנה תל-אביבי; בדים מתנוצצים, פאייטים.
המבט של יונתן סורק את כולם, נעצר בנעמה, קופא לרגע. חיוך קטן עולה בזווית פיו והוא נע לעברן.
“נעמה,” הוא אומר בטון רגוע, כמעט יומיומי, אבל במבטו קשה לא לפספס את המתח כאילו בן אדם שבחן לעצמו כל שורה מראש, ומאמץ לא להראות שהוא מתרגש.
“יונתן.” היא מחייכת, שכן בתוך הלב מתעוררת בלבול קצר לא אי נוחות, אלא תערובת של סקרנות וזהירות. “נעים לראות אותך. מה איתך?”
הוא מחייך בזווית, מסתדר עם דש החליפה הממותגת, תנועה נינוחה מעט מתרברבת.
“פצצה. אני סמנכ”ל עכשיו, נשוי לדוגמנית, דירה בבזל. אפשר לומר שתפסתי את החיים” עיניה של הבלונדינית הסורקת את נעמה כפריט אופנה נוצץ מנוסה, יוקרתית, מכירה את הערך של מה שיש לה.
“יפה,” עונה נעמה בוחרת שלא להיגרר לאתגר. “ממש שמחה בשבילך, באמת.”
יונתן מצמצם עיניים, בודק להרגיש מה מתחבא מתחת למחיצה של אדיבות.
“ואת? עוד במרכז למוזיקה?” טון לא ברור בין התנשאות לסקרנות.
“כן,” מאשרת והיא זורחת. “אני מלמדת ילדים, צוות מעולה. לאחרונה ביימנו ‘מפצח האגוזים’ ילדים חזרו חודשים, כולם תפרו תחפושות יחד, האולם היה מלא. זה היה מושלם.”
נדמה שאפילו יונתן מבולבל מול האושר שלא נבנה מהישגים אלא ממסירות.
“ובעלך, דוד?” הוא שואל, אומר את השם כאילו טועם יין והוא חמוץ. “עדיין מאמן?”
“כן,” היא עונה בשקט מלא ביטחון. “הוא מדריך ילדים בספורט, יש לו קבוצה של קטנטנים. הם מתים עליו, לא מפסיקים לשאול מתי האימון הבא. הוא סבלני אליהם, גם ברגעים הקשים.”
נדמה שלרגע יונתן מנסה להבין מה יש בה באותה שמחה פשוטה שלא נובעת מיוקרה. נעמה לא מתבלבלת, רק מרפה מהשיחה, מחייכת בחום.
“את יודעת, זה לא פשוט עם שכר כזה” הוא לוחש, כמעט בקנאה.
משהו התכווץ בנעמה, לא מניסיון להיפגע רק מן זיכרון עמום על איך פעם היה אכפת לה מהשוואות כאלו. היא לחשה בהרפיה: “יונתן אנחנו מאושרים. דוד הכי טוב שיש. כל יום שישי הוא מביא לי כלניות, תמיד דואג להכין לי ארוחת בוקר גם כשהוא אחרי לילה לבן וכל פעם שאני חולה, הוא לא זז ממני, מביא תה עם דבש ונענע.”
השתיקה ביניהם התרווחה, יונתן מחפש לאחוז במשהו כאב שמעורב בערגה אל אותה שמחה זמינה וזהירה בשבילו. קולו נשבר: “את לא מצטערת אף פעם? לא חושבת שיכולת לשאוף ליותר?”
היא רק נועצת בו עיניים, צלולה: “מעולם לא. אני בוחרת בכל יום מחדש.”
היא לא מספרת איך בערבים דוד מחכה לה בתחנה, איך דירת השניים בפאתי העיר מלאת שמחה ותקווה, איך גם ברגעים הפשוטים הם מוצאים למה לחייך. כי כל החום שם במבט ואסור לשכנע.
לפתע, דוד מפרק את העניין; מגיע בחולצה פשוטה וג’ינס. הוא שולח אליה זרוע, ידו מניחה ברוך על מותנה. הוא מחייך לכל עבר, מבקש בעיניו רשות “לגנוב” אותה.
יונתן מתאמץ להסוות, אבל תנועת ידו הבוגרת עדיין מחזיקה את הכוס כאילו ישנה שליטה שמאיימת להיפרם. הוא מהנהן, מנסה להסתיר חלל מטריד מהעין.
דוד מוביל את נעמה לשולחן בפינה, ליד החלון. היא מחייכת רק על כך שהוא הרגיש, בלי מילה, שהיא צריכה הפוגה. הוא אוחז בידה, אומר בעיניים: “אני כאן”.
יונתן עוצר זקוף, מציץ ברחבה. כאב עמום, מורכב מקנאה ויאוש, מכרסם בו; איזה הפסד שקט למשחק ישן, שניסה לשחק מאז הנעורים. הוא מתבונן על נעמה, על צחוקה, על העתיד שיכול היה להיות ולא יהיה כי עשר שנים ואלף מעילי יוקרה או דירות יוקרתיות לא יכולים למלא את אותו ריק.
הוא נזכר בניסיונות העבר: הפרחים, ההודעות, המתנות שמטרתן להרשים. תמיד אותה תגובה תודה, סמיכה, אבל “הלב במקום אחר”. אז הוא סבר שדוד הוא לא מישהו, שאין לו במה להתגאות. כיום, כשהוא לבוש בסמל ההצלחה, אישתו לצדו והרושם מובטח יוצא שהוא ריק יותר מכולם, כאילו חייו עטיפה שאין בתוכה דבר.
“תבוא?” לוחשת אשתו, נוגעת בידו קרירה, שקרויה טובות זמנים.
“כן,” הוא עונה בלחישה.
הם יוצאים. יונתן מביט מבעד לזכוכית באנשים אוהבים, נעמה נשענת על דוד, צוחקת מעומק הלב. והכאב הזה שוב מגיח.
*********************
הערב ממשיך; אנשים משוחחים, נזכרים במבחנים ובחגיגות ספונטניות. מסכים מתמלאים בתמונות של ילדים, סיפוריי מסעות וגאווה חסרת התרברבות. יונתן מזיז גופו בין הקומפוטים והבדיחות, משתדל להיראות שייך, לבצע תפקיד, אך עיניו אינן נחות מחפשות שוב את נעמה.
הוא מסתכל ברגעים שדוד מספר לה משהו, היא צוחקת; בכל נשימה שלה בורח משהו חופשי, נדיר. יונתן לופת את הכוס, נאבק במחשבה: מדוע היא לא בחרה בי? הרי יכלתי לתת לה הכול; למה לבחור מאמן בסניף פינת רוטשילד?
ויש לו הנהון שקט היא לא חיפשה את העולם הנוצץ. היא חיפשה אהבה שנמצאת בקפה בבוקר, במבט, בסבלנות, בשגרה המשותפת.
בסיומו של ערב, קהל האורחים נפרד. יונתן עומד ליד היציאה, צופה בדוד עוטף את נעמה במעיל, מתרפק עליה. ביניהם חייבת לשכון ראיה כלשהי של שותפות, ואין להם צורך להוכיח דבר. יונתן שולח יד לדש המעיל, חש את האיכות הקרה ושוב נשאר ריק, בלי מחסה רגשי.
“אורי, הולכים?” קוראת לו רעייתו.
רק לעיתים נדירות היא מחזירה אותו למציאות. דרך השתקפות החלון, הוא רואה את עצמו: פנים מדויקות, אותן שדימה לנצח. אבל מבט העיניים ריק מכל מה שהיה יכול להיות.
*********************
נעמה ודוד פוסעים בשדרות, אור פנס נדלק-נכבה, בין צל לעץ. איזה רוגע באוויר, עשב רטוב, ריח של ים רחוק. נעמה מעבירה קו על זרוע דוד, הראש שלה נוגע בכתף שלו, כלי הדם שלה מנגנים מנוחה מלאה.
“את בסדר?” שואל דוד, קולו עטוף חמלה.
“הכול טוב, אפילו נהדר.” היא צוחקת אליו, זורקת מבט שבו ברור שהוא העולם שלה.
“את יודעת,” דוד מגמגם לרגע, “היונתן הזה היה לו איזה מבט היום, כאילו הוא מנסה להוכיח משהו.”
“לא נורא,” נאנחת נעמה, לא מגיבה בכעס רק בקריצה של הבנה שבינה לבין עצמה “יש אנשים שהאושר של אחרים פשוט קשה להם. הוא עדיין מנסה להכריע שאנחנו טועים, שלא כך ראוי לחיות. אז מה? כל עוד אנחנו מאושרים, זה לא משנה.”
הם עוצרים רגע, מביטים אחד לשנייה, והוא מניח אצבע על לחיה.
“אני אוהב אותך,” הוא לוחש ואין שם זלזול או הרהור. היא נצמדת אליו, נושמת אותו אליה על החמימות, על הביטחון, על היכולת להגיע הביתה גם כשבחוץ הסופה חזקה.
*********************
יונתן חוזר הביתה, דירת יוקרה בגלילות. הדממה שם מהדהדת. אשתו ישנה כבר, מכוסה בשמיכת משי, פניה נינוחות, ומבינו מטפטף רק עוד שעון מתקתק. יונתן פונה לחדר העבודה מדליק מנורה, מוזג לעצמו ויסקי, לא טועם אותו.
הוא אוחז תמונה מאבקת אבק בוגרי מחזור על מדרגות המוסד, נעמה באמצע, כל השמחה שלה שייכת עדיין לעבר הרחוק. הוא הרחק ממנה, עינייו מחפשות משהו שלא נמצא מעולם.
“למה לא הלך לי?” שואל את החדר הריק. מחפש בין המסגרות תשובה שלא באה אולי כי הדרך שבה הוא ימדוד את האושר לא תואמת בכלל את מה שקרוב באמת. הדבר האמיתי נמצא בפרטים הקטנים, לא במחיר ולא ברושם אלא באינטימיות ובמבט הנכון ברגע הנכון.
הוא שם את התמונה על השולחן מביט על נעמה ונשאר שם, בשקט, צופה באורות העיר מהבהבים מאחור, נטול שינה, נטול תשובההטלפון שלו מזמזם חרישית הודעה חדשה, מהקבוצה של הבוגרים: “איזה ערב מושלם, שנה הבאה אצלנו תודה על הזיכרונות.” יונתן מניח את המכשיר, שולח עוד מבט אחרון לתצלום, ואז אל החלון הגדול. מרחוק, רחובות עמוסים חיים, חלונות מוארים, דיירים ששבים לביתם. הוא יושב עוד רגע בדממה המתמשכת, בולע את הצריבה שבחזה, ואז קם, מכבה את האור מותיר את המשקפיים על המדף. בדרכו למיטה הוא פותח חלון קטן, שינשום אוויר קר, לפחות בלילה הזה.
ובאותו הזמן, דירתם של נעמה ודוד קטנה אך מלאה צחוק. במטבח מחכים הכלניות החדשות, ליד הקומקום עלי הנענע. הם מתקרבים זה לזו, לוחשים חלומות לעתיד לא זוהר, לא מפתה פשוט מאוד, של שניהם. נעמה עוצמת עיניים, מחייכת כשהלב שלה מתרחב עד שהוא לא יכול להכיל עוד, וחשה את הברכה הגדולה של כל הבקרים העייפים, של כל לילה שמסתיים בידו על ידה.
ולפני שהיא נרדמת, היא יודעת: היא כבר השיגה את כל מה שאפשר לאחל. לא צריך דבר מחוץ למה שיש, כי האושר נמצא בדיוק כאן בפרט קטן שמדלג בכל יום, בחיבוק שקט, באור מנורה רכה, באהבה שמספיקה לכל החיים.
