קשיים של אושר
– מה זאת אומרת אנחנו מתגרשים? נמרוד, מה, זה בדיחה?
נועה בהתה בבעלה ולא הבינה כלום. מה זאת אומרת, גירושים? הם יחד כמעט עשרים וחמש שנה! בעוד שבועיים הם אמורים לחגוג… או שאולי כבר לא יחגגו? המחשבות שלה התרוצצו. ומה עם הארוחה, האורחים? ההזמנות כבר נשלחו… כולם יבואו. כל המשפחה, החברים לא מפסיקים לחפור, שואלים מה לקנות כמתנה… אפילו נעמה, החברה הכי טובה שלה, כבר שלחה מתנה כי היא לא יכולה להגיע, בכל זאת, חודש שישי, מה היא תעשה על מטוס? שתישאר בבית. ייפגשו בהזדמנות אחרת ויחגגו שוב. נעמה הרי הייתה חלק חשוב בהקמה של המשפחה הזו. היא הכירה בין נועה לנמרוד, שהיו באוניברסיטה יחד. ואחרי זה גם צרחה הכי חזק ב״לחיים!״ בחתונה, והסתתרה מאחורי זר הכלה שנועה בכלל לא זרקה, פשוט הגישה לה.
– לא מבינה למה קובי שלך מחכה, כזו בחורה לא מוצאים כל יום!
– הוא לא ילך לשום מקום נעמה ישרה לנועה את השיער הכל בזמנו, נועה. הוא עוד לא התבגר. בשביל מה לי בעל חצי אפוי? עדיף לחכות, ולא לסיים גירושין אחרי שנתיים. ואז כל הסצנה של חלוקת רכוש, ילדים, משפחות, שעד שיגיע הזמן כולם כבר יאהבו אותי… מה אני צריכה את זה? אחכה שיבשיל.
– את חושבת רחוק, שתי שנים קדימה נועה עוד רגע נקרעה מצחוק, רואה את נעמה מתקנת איפור במברשת בגבות עצבניות.
– אני לא יודעת לעשות דברים בחצי. הכל או כלום!
– וילדים? את רוצה ילדים עכשיו? ישר ילדים? לא תתחילי מאחד?
– ברור! הכי טוב תאומים! פעם אחת לסבול ונסיים עם הסיפור. גם במשפחות של שנינו זה קרה כבר.
– אבל צריך גם לגדל את ה״חבילה״ הזו.
– לגדל שניים זה יותר קל מאחד.
– הא? נועה באמת הייתה סקרנית לשמוע את התאוריה שלה.
– פשוט מאוד! יש תחרות בריאה, תמיד יש פרטנר למשחקים, ואת הופכת למצטיינת של השנה כי את מגדלת שניים. מה, חסר יתרונות? את רוצה עוד?
– עזבי, אני בטוחה שתשיגי את כל מה שאת רוצה.
וככה זה היה. רק שבמקום תאומים, הגורל החליט לבדוק את ההומור של נעמה והיא קיבלה שלישייה. השמיים בדקו עד כמה רחוק היא יכולה ללכת. והיא, האמת? הסתדרה מעולה.
בני המשפחה של קובי כבר הספיקו להעריך אותה, ודווקא שנעמה אף פעם לא הייתה מהמתחנפות, הייתה תמיד עוזרת כשצריך. לרוב זה כלל גרימת הפעולה של קובי, הבעל, שבדרך כלל פחות התחשק לו להציל את העולם. אבל עם נעמה זה לא עבד.
– יבוא יום ונצטרך עזרה ובסוף נקבל אצבע משולשת? לא מתאים לי, נשמה. רוצה תפוחי אדמה עם פטריות לארוחת ערב? סע לאמא שלך, תעזור לה עם הארון החדש, זה שעה-שעתיים ויעשה לה טוב. ותגיד לה שאני אגיע לשטוף חלונות שבוע הבא.
וכשנעמה הייתה צריכה עזרה עם הילדים, שתי סבתות וסבא (אבא שלה לא בחיים כבר) היו זמינים תמיד. אז היא ילדה והצילה את השלישייה, שישבו חודשים בפגייה, ואז החליטה להירשם ללימודים.
– נעמה, השתגעת? מתי תספיקי? נועה כמעט התעלפה מההלם.
– מי יעז לתת ציון רע לאמא לשלושה? ככה המוח לא נהיה פירה במילואים, ואחרי זה אני גם וגם, גם משפטנית וגם כלכלנית! מה רע?
סיימה תואר, מצאה עבודה, אפילו שכרה של מטפלת הספיק לה מהמשכורת.
– נעמה, זה על הקשקש! מה יישאר לך?
– קודם כל, בינתיים סבתות עושות עבודה טובה, לבוס זה לא חייב לעניין. העיקר הניסיון! בלי ניסיון אני לא שווה כלום בשוק. עדיף להחזיק מעמד כמה שנים בשכר נמוך, ואז אבחר לאן ללכת. נועה ראתה, התפעלה, לא הבינה איך נעמה מספיקה הכל, אף פעם לא בגלל עצמה או נשברת. אצלה אפילו לבחור גרביים לגן היה חתיכת דילמה.
– לפחות כשאת מחליטה על משהו, זה תמיד בול פגיעה. אני מתרוצצת בלי סוף נעמה חייכה, את שמרנית, וזה הכי יציב שיש.
יציב… באמת! עד שנמרוד כנראה הבין עד כמה היא יציבה. למה זה? מה קרה פה? הרי לא היו להם וואחד חיים? נכון, חוסר ילדים היה בעיה גדולה, אבל הם השלימו עם זה כבר מזמן, החליטו שזה המצב. נועה תקופה עבדה בהתנדבות בפנימיות, והבינה שלא תוכל לקחת ילד. לא בגלל כסף או כוחות, אלא פחדה שלא תצליח לאהוב כמו שצריך. מה זה ״כמו שצריך״ היא לא ידעה, אבל הרגישה שמשהו חסר.
– פשוט עוד לא פגשת את הילד שלך, כשתראי אותו תביני. אמרה לה רונית, מנהלת מוסד ילדים, בזמן שהן עמדו יחד ועקבו אחרי המתנדבות שרקדו עם הילדים סביב עץ אשוח. ולנועה היה מבט כזה עצוב, שרונית הרגישה את זה פיזית. תביני מייד, ואז שום קושי לא יעצור אותך.
– ואם לא? אולי אין כזה ילד בשבילי? נועה לחשה בכך שהתרחקה.
– אז אין. עדיף ככה, כדי שלא תשברי אותו ואת עצמך. את רואה את אלון? כבר פעמיים החזירו אותו.
– מה?! בן כמה הוא? חמש?
– יהיה בן שש. פעם ראשונה זו הייתה משפחה שלקחו אותו כמאומץ, ילדו ילד משלהם והחזירו אותו. זה קורה המון, לצערי.
– והפעם השנייה?
– משפחה טובה, אבל לא חישבו כוחות. היה להם כבר שני ילדים ושני מאומצים. אלון הפך לרביעי, ולא היה להם כוח לאהוב אותו. למה הם לקחו אותו? לא יודעת. הוא ישב בפינה וסירב לאכול, לא לשתות. רצה לחזור לפנימיה כי “לא אוהבים אותו”. פסיכולוג ניסה, לא עזר. החזירו אותו.
– אלוהים… איך אפשר? נועה הייתה בהלם.
– עדיף שלא היו לוקחים אותו. אני פוחדת עליו, הילד מדוכא. קשה יהיה לאהוב אותו ממש.
זה השיחה הכניסה את נועה לדכאון עמוק, כמעט מילאה טפסים לקחת את הילד, עד שהחיים החזירו אותה לקרקע:
– את בטוחה שיש בך אהבה כזו? אם לא, תני לו להישאר… אל תעשי את זה מתוך רחמים, אוי ואבוי אם תהיי בעותק מי שהחזירו אותו אמרה נעמה. עדיף לך ללוות אחד מהשלישייה שלי שבוע, להבין אם את בכלל רוצה בזה.
נועה סירבה. הפסיקה לנסוע. אבל אלון, הילד מהפנימייה, נשאר לה בראש. סמן. להזכיר לה לא לפגוע באף אחד. את הלקח הזה למדה.
היא חיבקה את עצמה. קר… רק סתיו, החימום כבר פועל. אז מה עכשיו? אולי לעזור לנמרוד לארוז? לקחת בגדים חמים? עוד מעט יתחיל באמת להיות קר, הצפון… ולא כמו אצל אמא שלה בתל אביב, שם בחורף הולכים בג׳קט דק. פתאום הבינה שרק רוצה לברוח לאמא, לטייל במדבר לכמה ימים, רק היא ואמא, שקט. אבל אין כבר אמא, ועכשיו גם לא נמרוד.
אלוהים, לא צריכה את החופש הזה! צריכה את בעלי. שהכל יהיה כמו פעם: קפה בבוקר ובלילה באמצע שיחה טיפשית, הסתובבויות פתאומיות לחיפה או סתם לטייל בשבת. מעולם לא תכננו כלום מראש, ההחלטות הכי טובות קרו בספונטניות.
– נועה, מה את עושה?
– עסוקה בטירוף. ראיונות, בנק…
– עזבי. בואי ניסע, נטייל קצת.
והיא הייתה עוזבת הכל, ותוך שעה הם כבר היו על שביל בפארק, שותקים או זורקים מילים. והיה טוב.
עכשיו ה”טוב” הזה נשאר מאחור. היא תזכור, הוא כנראה כבר לא. יהיה לו עתיד משלו, עם הפרטנרית ההיא, ההיא שבהריון… בגלל זה הוא עזב? או שאף פעם כלום לא היה אמיתי. לקבל את זה אולי עוד תוכל, אבל לא את האפשרות שכל הנישואים לא היו.
נועה עמדה במטבח, כרעה ליד הרדיאטור החם ולא הצליחה לזוז. שמעה את נמרוד מסתובב, דלתות, מגירות. רעדה, אפילו העציץ היחיד בבית, זה שנעמה הביאה פעם, עמד ליפול מהחלון. לבסוף הדלת נסגרה, והיא שחררה את האגרופים, התרוממה, הפילה את העציץ ואיבדה שליטה.
לא היה טוב יותר. האדמה שהתפזרה עם השברים, הפריעה לה להבין. הכל נכון עכשיו הכל חשוך. אין אור. מי שהיה האור סיים את התפקיד ונעלם. מכאן והלאה, בחושך, בלי יד מכוונת.
חוץ מיד אחת.
היא התרחקה מהרדיאטור, דרך על שברים ודם ירד מהרגל החשופה, הגיעה לחדר, סחבה את הטלפון מהמטען והתקשרה.
– נעעעמייי…
זה לא היה בכי, יותר נהמה של חיה פצועה.
– הוא הלך?
– כן…
– הבנתי. מחר אני אצלך.
– השתגעת?! נועה כמעט חזרה לעצמה מהטון המוכר של נעמה. אל תבואי! נעמה, אני לא אסלח לעצמי אם משהו יקרה לך או לעובר. רגע… את ידעת?!
– ניחשתי. כשבאתם לאחרונה, נמרוד לא הביט לי בעיניים. הכל מסתדר עכשיו. נועה, הכל בסוף לטובה.
– לטובה?! אין לי כלום! הכל הלך! החיים התפזרו לאוויר… מה אני עושה?
– תקני לך שמלה!
– מה?! מה אמרת?!
– מה ששמעת. דווקא זאת שוויתרת עליה כסף. קומקום עכשווי, תמני לי טיסה, מחר אנחנו במדבר. אל תשבי בבית ותתייבשי מהבכי.
נעמה סיימה שיחה. נועה הסתכלה על הטלפון ולא ידעה מה לעשות. אבל אז זה הגיע היא קמה לאט והביטה בעצמה במראה. נו, זו היא. לא ילדה, אבל לא קשישה. החיים עוד לפניה. אם נמרוד חושב שתשב בפינה, נחכה. נעמה צדקה.
העבירה יד בשיער, מחקה דמעות, הזדקפה. חייבים לזוז. אחרת תיתקע במקום.
כתבה הודעות, ביטלה הכל שצריך, טלפנה לרסטרו שהיא ביטלה. מוכנה.
הוציאה מטאטא. שכחה שיש לה שני שואבי אבק, אבל עכשיו רק סמרטוט ומטאטא בראש. ניקתה. תקנה אחרי זה עציץ חדש.
ואז… לבשה את השמלה אדומה, חיה, חריגה מכל מה שלבשה שנים. תמיד העדיפה אפור, תכלת. לתת לנעמה לבלוט. עכשיו משהו משתנה. למה לא? לא מוגזמת בכלל! במראה ראתה אישה אחרת. עייפה, פגועה. אבל עדיין בריאה ולא שבורה. עוד יש מה לתת, ואף אחד לא ייקח את זה ממנה. אולי כדאי כבר לכעוס באמת, שהכאב ייצא. אולי היא גם מבינה למה הוא עזב. כי היה להם עצב מתמשך, לא רק כאב. והם הרבה יותר מחברים ואולי זה בכלל מה שכואב.
הטיסה הייתה עם קונקשן, פחות איכפת. זה אפילו עזר לה לא לחשוב.
הטיול היה מוצלח המדבר סיפק שמיים פתוחים, רק נעמה והיא. שוטטו בשבילי נדודים, דיברו, שתקו, כל אחת עם הפחדים שלה, עד שנהיה קל יותר לנשום. נעמה שאלה ושכנעה, כרגיל, שבארץ יש מספיק מקום, ושאבא של נועה גם ככה כבר מבוגר, וחבל שיעבור למקום חדש היא עצמה רצתה להביא אותו לקרוב.
ובסוף היא השתכנעה. חזרה לארץ, גרשה, מכרה את הדירה והרכב, ניהלה בירוקרטיה, ולבסוף מחקה את נמרוד מאנשי הקשר. הסוף.
תל אביב קיבלה אותה בפריחה של הדרים, באוויר חדש. ישר שכרה דירה קרובה לאבא שלה, אבל לא איתו, כי בלי התרוצצות מיותרת היא ראתה בבית שלו את לבנה, החברה החדשה, כל כך חמה וטובה, והבינה טוב שכך.
– את רואה, לאבא שלך סוף סוף יש תקווה מחדש, נועה. וגם לך יחכה האחד שלך, אי שם.
השנה עברה בלי ששמה לב. פתחה שני מרכזי ילדים חדשים, כל היום עסוקה. אפילו עשתה תספורת חדשה, והביאה כלבה שתמיד חלמה. ובכל זאת, בערב, כשחזרה לבית החשוך, דיברה אל הספל בלי שתייה חמה. רק ביקשה בתפילה פנימית שנמרוד ייכנס, ייקרא לה, יכין תה, יספר לה מה כואב.
ידעה שאין מה לבכות על מה שאיננו, אבל הצד ההוא של ליבה סירב לתת לו ללכת.
ריב עם מס הכנסה גרם לה לחזור עוד פעם לעיר ההיא לפגישה. פתרה את הבעיה תוך יום, ונשאר לה זמן. טיילה בשבילי העיר, סתם בשביל לראות. עברה דרך הרחוב ההוא, הבית, והפארק עם הספסלים. נדחקה בשביל, ראתה אותו. נמרוד.
הוא ישב, התכנס בעצמו, מנענע בעגלה לפנים ואחור. שיערות כמעט כולן לבנות, אצלו זה תורשה, היא נזכרה. ישב עקום, נסוג מעצמו. פתאום לא יכלה שלא לגשת.
– נמרוד…
הוא קפץ, השפיל את מבטו, חצי לוחץ ידיים לכתפיים ולא הביט בה.
– שלום, נועה.
היא התישבה לידו.
– מה שלומך?
השאלה הייתה כמעט מגוחכת, אבל היא נשארה, רואה איך הוא עוצר את הנדנוד, מהסס.
– לא טוב. לא טוב לי, נועה.
– למה?
– כי אני לבד. כי בזבזתי הכל בגלל טעות. הכל הלך. רק טעיתי.
– אתה טועה. יש לך הכל. הרבה יותר ממה שיש לי.
היא הצביעה לעגלה.
– בן או בת?
– בת. תמר.
– אשתך הצעירה, ילדה מה חסר לך?
– אין לי אישה, נועה. תמר כבר לא איתנו. הלידה הייתה קשה.
נועה התמלאה רחמים כלפי הבחורה הצעירה שהרסה הכל, אבל גם שילמה.
הם ישבו זמן ארוך, שתקו, עד שמצאו את קצב הדיבור שלהם מחדש. ותמר, הילדה, כבר פתחה עיניים, בוחנת את שימשת הפנסים.
נועה קמה להתכופף ונתקלה בעיניים של הילדה. הפלא ששמה רונית מזמן אמרה לה “כשזה הילד שלך, תביני”.
ולחצי שנה אחרי, רונית הביאה אלון, ילד כהה עיניים ושיער, למשרדה.
– אתה יודע למה באתי?
– בשבילי.
– אתה רוצה לבוא איתי?
– לא יודע. לא בטוח שתקחי אותי.
הוא בוחן אותה בלי רגש, כמעט כבוי. נדלק רגע בתקווה חמקנית, כששלפה תמונות.
– זה בעלך?
– כן.
– זו בתך?
– לא, זה לא הילד שלי, עוד. אבל אולי אהיה אמא של שניכם, אם תסכים.
– תחזירי אותי כמו כולם.
– למה?
– כולם מחזירים.
– אני לא כולם. כי אני יודעת מה זה לאבד הכל, ולחזור שאין אף אחד שאוהב אותך.
– אני יודע…
– אתה יודע מי זו אמא, אלון?
– לא באמת.
– מישהי שלא נותנת אף אחד לפגוע בילד שלה.
– את מרחמת עלי?
היא הסתכלה ישר בעיניו, הנידה ראש.
– לא. לא באתי לרחם. אני רק רוצה לאהוב אותך.
– אתן לה לנסות.
– לא ננסה, נעשה. כי ככה נכון. ואם תעזור לי, אולי אלמד גם להיות אמא. גם לך, גם לתמר. תסכים?
אלון הנהן, ונועה נשמה.
ושנתיים אחרי, בשבילי הכרמל, הולכת משפחה: ילד רזה כהה שיער, משגיח על ילדה קטנה, פעילת לב, מנסה לברוח שוב ושוב.
– תמר, שם יש זאבים!
– נו באמת!
– ודובים! גדולים! רעבים!
– כי אמא שלהם לא מבשלת טוב דייסה?!
– בדיוק.
– אמא שלנו יודעת.
– אולי תבשלי להם גם.
– אימא, תמר רוצה להביא לדובים דייסה.
– סולת? נועה נאנקת, מדביקה אותם.
– אמא! תמר כמעט שוכחת מה שחיפשה, את לא יודעת להכין בלי גושים.
– את החכמה! חיבקה אותה, דובים יתמוגגו מזה, עוד תראי!
– תני להם לשנה…
– גם את הדבש של אתמול.
– זה לא!
– אז את באה לאבא?
– על הידיים!
– לכי אליו! ונתנה לה לנמרוד, חיבקה את אלון. אז אולי להכין דייסה רק לדובים?
– אמא, עוד לא סיימנו את הטיול. אם תתחיל תמר להאכיל פה חיות, לא נצא מהגסטהאוס. אולי שיישארו רעבים?
נועה צחקה, והסתכלה לאחור.
– תמר, אחרי הטיול נבשל יחד. ויום אחד אולי, כל החיות שבעולם יבואו אלינו.
ולקול הצחוק של המשפחה, שהדהד בערוץ ההר, עלה לו יום חדש.
