חמותי נתנה לי ליום הולדת עגול משחה לקמטים ומשקל. אבל הפעם ה״הפתעה״ לא חיכתה ביום חג… אפילו לדמיין לא יכלה איפה היא תחכה לה… נאלצתי לעזוב מייד.
היום ההולדת העגול שלי היה אמור להיות ערב של ניצחון מתוק. בדיוק קיבלתי קידום בעבודה, הספקנו עם בעלי, עומר, לסיים לשלם את המשכנתה, הרגשתי על גג העולם וחשבתי שכל מה שמחכה זה רק נאומים מחמיאים וברכות חמות. ואז, בדיוק כשדפקו בדלת, נכנסה לאה שושני החמות שלי, או כמו שהיא אוהבת לומר, “האמא השנייה”.
לאה תמיד ידעה לתת ״מחמאות״ שמצליחות לגרום לך לחפש מקום להסתתר ולא לחייך. “אוי, איזו שמלה נועזת למידותייך”, “רזית… נראה לי שהעבודה ממש דורשת ממך ויתורים”, ה״דאגה״ שלה תמיד היה לה צל של עקיצה. אבל הפעם היא באה עם תחמושת כבדה.
״איזה יופי של איך שאת נראית לא טוב״
כל החברים והמשפחה כבר ישבו סביב השולחן, הקולות שתו ברכות, השולחן התמלא כל טוב, וסוף סוף הגיע רגע חלוקת המתנות. הרגשתי קצת נבוכה, אבל בעיקר שמחה. לאה קמה, ביקשה שקט, ופתחה במונולוג דרמטי ומוזר, עם יותר מדי פילוסופיה לטעמי.
היא התפלספה על החיים שחולפים, על כך שיופיה של אישה כפרח שיש להשקות אותו כל הזמן כדי שלא ינבול, על כך שלבעל חשוב שאשתו תישאר זוהרת ומלאת חיים. כבר ידעתי שהולך להגיע משהו “מיוחד”.
היא מגישה לי תיק. אני פותחת בפנים שתי קופסאות. בראשונה… משקל רצפתי. בשנייה מארז קוסמטיקה לגיל מתקדם עם כיתוב ענק, כאילו זו קריאת השכמה ולא מוצר טיפוח: ״45+. התחדשות עמוקה לעור דועך. נלחמת בקמטים עמוקים״.
נפלה דממה כבדה. עומר פניו האדימו עד שנראה שהוא ומפת השולחן שניהם חולמים להיעלם. האורחים החליפו מבטים ולחצו חיוך נבוך; לאה רק ברק לה בעיניים.
הנה, בתי, לעתיד! מניעה תמיד עדיפה על טיפול. והמשקל… הרי את בעצמך סיפרת לי אחרי החגים שהג׳ינס לוחץ קצת. חשוב לי שתשמרי על עצמך.
חייכתי חיוך מאולץ, לחשתי “תודה” והכנסתי את הקופסאות מתחת לשולחן. בליבי, הערב נשבר. השתדלתי להחזיק פנים, אבל בפנים סערה של עלבון, תסכול וכעס.
מנה קרה שהכנתי חצי שנה
לא עשיתי סצנה. לא עפתי על עצמם עם המשקל אף על פי שבשלב מסוים רציתי להשליך אותו מהמרפסת בסטייל. את המשחה הנחתי באמבטיה כך שכולם יראו אותה, אבל אפילו לא התכוונתי לפתוח.
בכל פעם שלאה הגיעה אלינו, עברה במבט מרוצה על ״המתנות״ שלה ותמיד שאלה:
את משתמשת?
שומרת לאירועים מיוחדים, עניתי לה בקור רוח.
ובאותו זמן כבר תכננתי: יום הולדתה החמישים וחמש הגיע תאריך עגול, הזדמנות להזכיר שלא הכל חייבים לבלוע בשתיקה.
חשבתי רבות. לתת חפיסת לחץ דם או קרם לכתמי גיל נראה לי צפוי מדי מעיד שנפגעתי. רציתי משהו חד, מתוחכם וכואב אבל אלגנטי.
הבנתי מהר איפה הנקודה הכי רגישה אצלה לא הגיל, לא הבריאות ולא המשקל. זה הפה. הנטייה ללמד, להעיר, להתערב ולבקר החל מהווילונות שלי ועד איך אני חותכת גזר למרק.
נכנסתי לצומת ספרים וחיפשתי מתנה: ספר יוקרתי בכריכה קשה בשם מושלם: “אומנות השתיקה איך לשמור על הפה ולב לבני משפחה.” בכותרת המשנה נכתב: “מדריך מעשי לאלו שאוהבים לתת עצות בלי שביקשו מהם”.
להשלמת הסט בחרתי עוד משהו: זכוכית מגדלת יפיפיה, ממש כמו בסרטים של פעם.
״זה בשביל הקרם והמשקל״
את חגיגת יום ההולדת שלה חגגו במסעדה. היו שם המון קרובים, שכנים וחברים. לאה הייתה במרכז הערב, טובלת במחמאות ומתענגת על התפקיד הראשי היא חיה על זה.
הגיע התור שלנו לברך. עומר, דיפלומט כהרגלו, אמר מילים חמות והגיש לה תעודה ליום פינוק בספא בשם שנינו. הרי מתנות רשמיות צריכות להיות ראויות.
אחר כך חייכתי, והגשתי לה את החבילה שלי:
לאה, זה ממני באופן אישי. תוספת, ככה, בשביל הלב והנפש.
היא פתחה את המעטפה בסקרנות. ראשון יצא זכוכית המגדלת.
משהו יפהפה… עתיק? למה? הרי אני רואה מצוין.
חייכתי ברוך ואמרתי:
כדי שתוכלי לראות טוב יותר את המידות הטובות של האנשים סביבך, ולא רק את החסרונות.
הנוכחים צחקקו בנימוס, לא לגמרי מבינים. לאה קפאה מעט, אבל המשיכה לפתוח ומצאה את הספר.
היא קראה את השם בלחש, כאילו לא קלטה: “איך לשמור על הפה ולב…”
הרימה אליי מבט.
זה… ספר? מלמלה בקול רועד.
כן, לאה, אמרתי בקול ברור. ברמזים עדינים הזכרת לי ביום הולדתי לעבוד על החיצוניות שלי. חשבתי שבגיל חמישים וחמש מגיע הרגע ללמד איך לטפח את העולם הפנימי והשלום בבית. זה בטוח יהיה שימושי… בדיוק כמו שהקרם היה לי חיוני.
פניה האדימו. אבל היא לא יכלה לפרוץ, כי אז הספר מיד יהפוך להוכחה על בעייתה. אז רק אמרה ביובש:
תודה. מקורי מאוד.
והניחה את המתנה בצד, כאילו זו לא מתנה אלא משהו דוחה וזז.
״כבר התקדמת בפרק על טקט?״
לא, לא הפסקנו לדבר. וגם לא פרצה סצנה אחרי המסיבה. קרה משהו הרבה יותר מעניין: כללי המשחק השתנו.
באותו ערב הבינה דבר פשוט שזו כבר לא תחרות חד צדדית. ועל כל ״הערה תמימה״ תהיי לי תשובה. שלא יהיה לה קל לחזור עם חיוך.
שבועות ראשונים התקשרה רק לעומר. אליי דיברה רשמית, קרה ומרוחקת. אבל אז קרה כמעט נס פחות ופחות עצות חינם.
הערות על המשקל או מאכלים נעלמו. ואם כבר עמדה להעיר, פשוט הסתכלתי עליה ואמרתי:
לאה, איך הספר? כבר הגעת לפרק על טקט?
והיא השתתקה.
המשקל העלה אבק איפשהו למעלה. הקרם, מודה, השתמשתי בו לרגליים הן באמת התרככו, אז תודה! את הספר ראיתי יום אחד אצלה, ליד המיטה. ובתוכו סימנייה, בערך באמצע.
הנה, זה עובד.
