אורח חורף
בישוב קטן בארץ, נשבר הלילה בחורף מוקדם, ובסערה, עוד לפני הזמן. כבר בשעה שבע בערב היה החלון רק מסך לבן של שלג, שציפה את הזכוכית וגלש באיטיות למטה.
ישבתי ליד השולחן וערכתי כתב יד.
העבודה לא דחופה הדדליין היה לשני בינואר אבל התרגלתי שלא לדחות. וחוץ מזה, מה עוד לעשות בליל השנה החדשה, אם את לבד, לירושלים שבעים קילומטרים והטלוויזיה לא עבדה אצלי כבר עשור?
את הבית בשדה-אליהו קניתי עם שלמה, בעלי המנוח, לפני עשרים שנה. אז חשבנו קיץ, נוף, נופש. אבל אחרי ששלמה נהרג בתאונה, העיר כבר לא משכה אותי. עברתי הנה סופית עם הלפטופ, עם הכתבי יד, ועם החתולה תמר שכרגע ישנה על הרדיאטור, בלי להבין בכלל שבחוץ סופה.
השכנים קיבלו אותי בהבנה שנתיים, אחר-כך התרגלו. נעמה לב-איתן, עורכת, גרה בבית עם התריסים הכחולים, יוצאת לדואר ולמכולת כל שלושה ימים, לא מפריעה לאיש ולא מחכה לאף אחד. שכנה טובה.
על השולחן רבצה ערימת דפים. למעלה שם המחבר: “י. שגיא”. שמונה חודשים עבדתי על הרומן הזה. חודשים של תיקונים, ויכוחים עם ההוצאה, תגובות לקוניות, שוב חזרה אל המחשב. לא הכרתי את המחבר. רק שם משפחה, רק ראשי תיבות, רק כתב יד שלוש מאות שמונים עמודים על אדם שבעולם לא שם לב לאן הוא הולך, עד שסוף סוף הבין.
רומן טוב באמת.
ערכתי המון ויודעת לשמוע את ההבדל. פה היה קול חי לא מלוטש, לא נלמד. כזה שבא או לא ואת זה אי אפשר ללמד. המחבר ידע את זה, ונדמה לי שמעט חשש.
הטלפון צלצל בשבע וחצי.
נעמה, מתי תסיימי עם זה? שאלה יעל מהמערכת, בקול מתנצל מתקשרת בחג, מנומסת.
לשני בחודש.
נו, באמת, אפשר גם אחרי העשירי זה חגים.
לשני, חזרתי.
יעל נאנחה קצרות. היא ידעה שסתם להתווכח איתי זה חסר טעם.
את שוב לבד?
תמר איתי.
נעמה…
יעל…
היא צחקה, נפרדה. חזרתי לכתב היד, מצאתי את העמוד שמטריד אותי כבר שלושה ימים.
עמוד 117. הפסקה השלישית. הייתה שם שורה שהפריעה. לא המילים, לא המשמעות הקצב. הייתה כבדה על הטקסט. ניסיתי להחליף חמש פעמים וחמש פעמים מחקתי.
בשישית הצליח.
רשמתי, קראתי שוב, והייתי מרוצה. נשארו עוד שעתיים עד שידפקו על הדלת.
הדפיקה הייתה בסביבות תשע וחצי.
לא חלון, דלת.
בהתחלה חשבתי שזו הרוח. אבל רוח לא דופקת היא דוחפת, מייללת. כאן זה ממש היה דפיקה שלוש פעמים, ואז עוד שתיים.
תמר פתחה עין אחת, סגרה אותה מיד וחזרה לישון.
קמתי, ניגשתי לחלון, משכתי את הווילון. עמד שם אדם. לבד, בלי רכב רק שלג מסביב, והוא בבדידותו במעיל שלא שמר עליו כבר מזמן. הפנס בחצר התנדנד, ובאורו ראיתי לא איום, סתם מישהו שקפא ואין לו לאן.
פה לא מקובל לא לפתוח, ובטח לא בסופה.
עטיתי מעיל ויצאתי לדלת.
ערב טוב, אמר מהסף. קולו היה שקט וצרוד. סליחה על השעה הזאת. נגמרה לי הסוללה, הרכב נכנס לשוליים, ראיתי אור אצלך.
בחנתי אותו. גבוה, כמעט נוגע בראשו במשקוף. מעיל משבצות, ספוג לרצפה. ביד אחת משקפיים, בשנייה שום דבר אין אפילו תיק. העדשות אטומות ממים, לכן עוד מחזיק אותן ביד.
תיכנס, אמרתי.
נכנס באיטיות, מהוסס קצת, כמו אדם שיודע שהוא בדרך לאורח בלתי קרוא ומשתדל לא להפריע.
הרכב רחוק? שאלתי, בזמן שכורך את הצעיף.
מתיים מטר בכביש. סימטה לא נכונה, התבלבלתי. עצר רגע. מטען שכחתי בבית, והווייז גמר הכול.
הבנתי.
בעוד הוא תולה את המעיל במבואה, שמתי מים לקומקום וחזרתי. הוא עדיין אוחז במשקפיים; שם כאלה רק כשיתחממו, בבירור.
תתלה כאן, הראיתי על וו ליד המראה.
תודה. תלה, קיבע את המשקפיים. יונתן.
נעמה. רמזתי למטבח. תיכנס.
הכפר הזה קטן, כולם מכירים את כולם. שדה-אברהם הקרוב, שישה קילומטרים בשדה; כמה בתים, נופשים בקיץ, בחורף כמעט אף אחד. מפריד בינינו יער ודרך אפר קשה.
אתה משדה-אברהם?
משם. קניתי בית בסתיו, הגעתי רק עכשיו לחורף. צחק לעצמו קצת. לא חשבתי שחורף כאן זה סיפור אחר.
לא בדקת את תחזית מזג-האוויר?
בדקתי. כתבו “שלג מתון”.
“מתון” פה זה לא “מתון” בעיר.
עכשיו אני יודע.
שמתי לפניו כוס תה רותח, לא שואלת כלום. אחז בה בשתי ידיו וישב בשקט כך כמה שניות.
עם האוטו לא נורא, אמר. יפנו אותו. רק צריך להתקשר.
הנה טעינה, הצבעתי על השקע. יש כבל.
חיבר, חזר לשולחן. החזיק שוב כוס, התחמם לאט.
את חיה כאן מזמן?
חמש שנים קבוע. לפני רק נופש.
לא חסר לך עיר?
לא.
לא הקשה. הערכתי את זה.
לטלפון שלו לקח ארבעים דקות לחצות את החמישה אחוזים בדיוק כמו שלי הישן.
סימן שלא ילך בקרוב.
לקחתי כוס קפה, שאלתי:
אכלת משהו?
בבוקר.
בבוקר?
לא חשבתי שאשאר כל כך הרבה שעות.
במקרר נשאר מרק אתמול, קוסקוס. שמתי שיתחמם. הוא לא ניסה להתנגד, לא הכחיש. פשוט ישב, חיכה. גם זה היה נכון.
עד שהמרק רתח, שתקנו. לא באי נעימות פשוט שתקנו. הסערה שרה שיר מונוטוני בחלון, תמר פיהקה, האור במטבח צהוב וחמים. מוזר יש זר בביתך, ושקט, ואין בזה כלום שמפריע, להפך. בד”כ זה מפריע.
שמתי עוד קומקום אחרי חצי שעה.
השלג בחוץ לא נרגע. אכלנו כמעט בדממה לא כי אין מה להגיד, אלא פשוט בלי למהר.
שקט פה, ציין.
תמיד שקט. פרט לרוח.
לא, אמר, מתכוון שבפנים. רפרף לעבר הסלון. אין רדיו, אין טלוויזיה.
יש רדיו. קטן, על החלון. לפעמים מדליקה.
הבנתי. שתק. בתל אביב אני לא מצליח לעבוד בלי אוזניות. כל הזמן שומעים מבעד לקירות מישהו צועד, מדבר. מפריע.
לעבוד כלומר לכתוב?
כן.
מה כותב?
פרוזה. הביט לכוס. בשנתיים האחרונות רומן אחד. נמשך.
קורה.
מסרתי אותו בסתיו. עכשיו לא יודע מה הלאה.
הכרתי את ההרגשה. לא שלי, של אחרים בעבודתי נתתי לכתבים רבים לעבור אותה. כתב היד נמסר נשאר חלל, ואתה לא יודע מה איתו. חלק מתחילים חדש מיד, אחרים מסתובבים אבודים חודש-חודשיים, יש שנעלמים בכלל. כל אחד ודרכו.
זה עובר, אמרתי.
יודע. אבל כרגע לא.
תמר ירדה מהרדיוטור, באה להריח ממנו, נעלמה שוב. יונתן ליווה אותה במבט.
זה סימן טוב? שאל.
בינוני. אם הייתה נשארת, זה טוב ממש.
אשתדל להשתפר, ענה ברצינות.
צחקתי.
אפשר לשאול? אמר עוד רגע.
תשאל.
למה לשני? זאת אומרת, אמרת בטלפון לשני בחודש, אבל הלילה ערב חג, יש עוד יומיים. למה עכשיו?
שאלה חדה מדי לזמן כזה, ודווקא משום שנראה שחשוב לי לדעת.
הרגל, עניתי.
איזה הרגל?
לא לדחות מה שכמעט גמור.
הסתכל בי, מזהה שזה לא כל התשובה.
עוד משהו, הוספתי. אין פה ממש בשביל מה לחכות. אני כמעט לא חוגגת את השנה החדשה. אז עדיף לעבוד.
הבנתי, אמר. ברוגע.
וזה גם היה בסדר.
ישבנו שוב בשקט. בחוץ הרוח העיפה את התריסים בבית של השכנים הם נסעו כבר בנובמבר. רעם עץ התריסים הציק, אבל עכשיו נשמע חזק מהרגיל.
עבדת כשבאתי, אמר.
נכון.
במה, בעצם?
עריכת ספרות.
נשמע מעניין.
בדרך כלל כן.
הסתכל רגע נוסף.
את לא מתעייפת לעבוד בטקסט של מישהו אחר? לא לוחץ?
חשבתי.
כשזה טקסט לא טוב לוחץ. טוב? להפך. רוצה לשבח אותו עוד. כמו שיקום השלד כבר שם, אתה רק מנקה את מה שמיותר.
הנהן. לעצמו.
ואם יערכו אותך לא תיעלב?
מטבע הדברים, לא. כל עוד לא מוציאים עיקר.
איך יודעים מה העיקר?
אם כואב אחרי שמוציאים זה היה עיקר. אם לא מיותר.
הרעיון מצא חן בעיניי. בדיוק על זה חשבתי כמבקרת רק מישהו רעב לטקסט מבין.
כבר ערכו אותך גרוע?
גם, חייך. פעם הפכו רומן שלי מסיפור על חוף לאיזה משרד, כאילו אתה משנה ים במשרד. מגזים, אבל ככה זה נראה.
והסכמת?
הייתי בן עשרים ותשע וחשבתי שמבינים יותר.
ואחר כך?
למדתי, שאם מישהו מבין יותר לא אומר שצודק. אלה לא אותם דברים.
הסכמתי איתו. העורך יכול לדעת מלאכות טקסט ולא להרגיש את נפשו. והנפש, חשובה תמיד מהמלאכה.
***
החושך בחוץ כבר היה גמור רק שלג צפוף, והפנס כמעט ולא חדר. יונתן חיסל כוס תה שניה. תמר פסעה שוב בסלון, לא נעמדה ללטף רק בדקה שנשאר. שמתי לב שלא קרא לה. נכון עשה היא לא סובלת שמזמינים אליה.
אפשר? רמז למדף הספרים שליד החלון.
ברור.
נעמד, עיין במדפים בשקט. בלשים בנפרד, פרוזה לחוד, כל השאר מעורב. תוך רגע חזר.
הרבה בלשים.
לקרוא לנוח. שם פותרים הכול.
בחיים פותרים?
פחות.
הרים את כוס התה.
תספרי על הרומן שאת עורכת, ביקש.
לא מיד קלטתי.
ההוא, עכשיו?
כן. סקרן אותי. אמרת שעריכה זה שיקום רוצה לשמוע איך את רואה.
שיחה משונה. לא גרועה, פשוט זרה. מישהו יושב במטבח, כוס בידו, וחוקר על עבודה. לא זוכרת מתי לאחרונה מישהו התעניין ככה לא מנימוס, לא מהיעדר שיחה, אלא כי באמת אכפת לו.
רומן על אדם, הסברתי. עבד עשרים שנה, חשב שזה נכון, פתאום גילה שפחד מהאמת. סיפור הבדל בין הרגל לבחירה.
ובסוף?
עוזב. לא אנשים את העצמי הישן. אמיץ, אין סוף אחר לסיפור כזה.
יונתן העביר שקט.
את אוהבת את הפינאלה הזה?
כן. הסופר רצה אחר.
איזה?
חזרה. הגיבור חוזר.
שכנעת?
כתבתי לו הערה. בחר לבד. זה מה שצריך. עורך רק מציע. טקסט שייך למחבר.
השפיל עיניו בדממה מרוכזת מאוד.
חוזר זה לא תשובה לשאלה “לאן”, הסברתי. עוזב זו תשובה ל”מי”.
זה משפט שלך מהספר?
שלי, מההערות.
שוב שתק. לא מיהרתי.
את עורכת הרבה זמן?
שמונה שנים.
ותמיד מחפשת סוף אמיתי?
לא תמיד. כשטקסט כנה. טקסט לא כן אפשר לגמור איך שמתחשק. כנה דורש אמת, תפקיד העורכת לא להרוס.
יונתן הביט בחוץ, חושב זמן רב מאוד.
קשה לעבוד עם מילים של אחרים? ממש בשבילם?
חשבתי.
לפעמים. בעיקר כשמחבר מתנגד. לא רואה מה עושה. הפעם לא. ידע להקשיב.
זה הנוכחי?
כן.
באיזו צורה?
חשתי רגע.
יש שם משפט על סופה, הוספתי. ערכתי אותו, והסופר הסכים. אבל עדיין איני רגועה, אם צדקתי.
מה היה במקור?
על השלג. נכתב ארוך, הרס קצב. קיצרתי, יצא חד, אבל משהו מת ממנו.
מה?
בדיוק. משהו חי.
תקראי איך יצא אצלך.
הסתכל בי. בקשה מוזרה, אך לא מגוחכת.
“הסופה לא בוחרת. היא נשארת כשכל השאר נעלם”.
יונתן שתק הרבה זמן. משהו במבט שלו השתנה לא בחדר, בתוכו. אחז כוס בשתי ידיים, דרך תנועותיו היה ברור הוא מזהה את המשפט.
משהו קרה? שברתי שתיקה.
לא, אמר ברכות. אני כתבתי: “הסופה לא בוחרת לאן ללכת היא יודעת שרק מה שלא פוחד מהקור נשאר”.
הנחתי את הכוס, לאט, בקור רוח מוחלט.
המשפט הזה היה בדיוק בפסקה ההיא, עמ’ 117, שלוש מלמעלה. עבדתי עליו שלושה ימים לפני שמצאתי ניסוח. רק אני וההוצאה ראינו את העריכה; את המקור רק הוא ואנוכי.
כתב היד לא פורסם, הציטוט לא פורסם.
אתה י. שגיא, אמרתי.
לא שאלה.
הסתכל בי.
יונתן שגיא. נכון.
לא היה לי מה לומר. זה היה מוזר, ועדיין כל כך נכון כי הרגשתי משהו דומה כבר בהתחלה, ולא ידעתי מה. שעתיים ישבנו סביב שולחן זה, דיברנו על קצוות וחוסר, וכל הזמן הזה ערכתי את הרומן שלו והוא כתב אותו בינינו כבר היו שמונה חודשים של עבודה משותפת, ולא ידעתי.
פתאום הבנתי שאני מכירה אותו. לא כאדם, אלא כקול. יודעת, שכשהוא דואג כותב משפטים ארוכים, ובטוח קצרים. יודעת שהוא מתעכב על תיקונים לא מעקשנות, מחשבה. יודע לענות “לא מתאים” בלי תירוצים.
הוא? רק את האות נון.
קצת לא הוגן.
ואז הגיעה אליו הסופה והוא דפק בדלת.
***
למה לא אמרת מיד? שאלתי.
שמה?
שאתה המחבר.
לא ידעתי שאת העורכת. רק אמרתי “כותב”.
ואני רק “עורכת”.
בדיוק. שנינו לא השלמנו תמונה.
צדק. לא אמרתי שם הוצאה, הוא לא אמר “ספר ב’תמוז'”. אנחנו אנשים שלא מסדרים מיותר.
את השורה שערכת אמרתי, היא הייתה ארוכה מדי לאותו מקום. הקצב נשבר.
ידעתי. הסכמתי.
אבל שלך טובה יותר.
את חושבת?
כן. שלי מדויקת, שלך אמיתית. לפעמים אמת חשובה.
הרים עיניו. שתק ממושכות.
תרצי להחזיר את המקור?
נמצא כבר אצל ההפקה. אבל אם תבקש, יחזירו אלי.
לא צריך. תשאירי שלך. את צודקת הקצב קובע.
לא ויכחתי. ולי היה חשוב שהוא שאל.
הטלפון צייץ חמש עשרה אחוז סוללה. אפשר כבר להתקשר. יונתן נשאר.
קראת הכול?
שלוש פעמים. עורכת קוראת שלוש: פעם ראשונה להבין, שנייה להרגיש, שלישית לעבוד.
ומה הרגשת?
הנחתי כוס, הבטתי בו.
שמי שכתב הבין משהו לאורך זמן. בסוף הבין עד תום.
השפיל עיניים.
ככה היה, לחש.
הספר טוב מאוד, אמרתי. אני לא אומרת את זה הרבה. אמיתי.
הנהן קלות, וידעתי שזה חשוב לו. כנראה לא ידע לנסח תודה פשוטה, אולי לעולם.
השתררה שתיקה רכה, לא מגושמת מסוג אלה שמתמלאות אחרי שנאמר דבר כבד.
היית לבד מתחילת הדרך? שאל.
הבנתי שהוא שואל לא עלי הלילה, אלא בכלל.
לא. בעלי נהרג לפני חמש שנים.
מצטער.
אין צורך. כבר לא כל כך כואב פשוט אחרת.
לא אמר “אני מבין”. רוב האנשים אומרים כמעט תמיד שקר. שתק ושאל:
למה דווקא שדה-אליהו?
שקט פה. וכאן היינו יחד אז כאן הוא קצת נשאר.
יונתן הנהן לאט.
ולמה אצלך? שאלתי.
התגרשתי לפני שנתיים. דירה בתל אביב, ריקה. לכן קניתי בית. שיהיה לבד מסוג אחר.
צחקתי בהפתעה הוא ניסח בדיוק את מה שאף אחד לא הבין בי.
לגמרי, הסכמתי.
את מבינה?
הכי.
חייך הפעם שקט, אבל זכיתי לראות.
בפרק הרביעי הורדת מונולוג, ציין.
נכון.
למה?
הגיבור אמר משהו שהקורא כבר הבין. היה עודף.
הצטערתי על זה.
כתבתי לך בהערות.
וענית “מבינה, אבל לא”.
כי התכוונתי, ובכל זאת לא. הבטתי בו. לרחם על טקסט מותר. אבל רחמים אינם נימוק.
הרהר רגע.
צדקת, אמר. בלי זה עדיף. נפל לי האסימון מתי.
תמיד מזהים בדיעבד.
זה לא מעליב? שמודים אחרי זמן?
חשבתי.
לא. העיקר שיצא טוב. כשיצא אומר לעצמי “קיבלת”, וזה מספיק.
יונתן הביט בי באופן אחר כמו למישהו שכבר מכירים קצת.
חשבתי שעורכים הם חסרי פנים, הודה.
ככה צריך. זה לא עלינו.
את לא חסרת פנים.
זו בעיה, צחקתי.
ממש לא.
***
השעה: 23:45.
שנה חדשה עוד רבע שעה, העיר.
יודעת.
הסערה כמעט שככה רק שלג כבד בחלון, בלי רוח. הפנס בחוץ נרגע. שלג המשיך, אבל רך. איך אם גם הסופה מתגעגעת לבית.
יש משהו פה חוץ מתה?
יין לבן פתוח, מהחג.
הולך?
בטח.
קמתי, הוצאתי בקבוק מהמקרר, שני כוסות פשוטות. מזגתי טיפה.
על מה נרים? שאל.
על השנה החדשה.
זה כללי מדי.
אז על אמת. שלפעמים עדיפה בדיוק.
הביט בי, עיניים פוגשות פעם ראשונה לא מסיטה מבט, אפילו שרציתי.
אוקיי, אמר.
שמעתי צלצול של גלי רדיו ישן קטן, מהחלון, מאז ששלמה התקין אותו קבוע. לא הורדתי אותו, רק החלפתי סוללות. כל חצות הוא ממלמל על חג רחוק בבתים רחוקים, הפעם אחר.
הקשנו כוסות, שתינו בשקט. תמר פיהקה, השתרעה שוב. בחוץ השלג הלך ונרגע, פתיתים גדולים בלי רוח.
הטלפון צייץ שלושים אחוז.
יונתן הסתכל רגע, חלון, עליי.
הגרר לא יגיע בלילה, אמר.
נכון. מחר בבוקר.
אפשר להישאר?
הנהנתי.
יש ספה בחדר העבודה. שם גם כתב היד, אז אעביר לצד.
תשאירי, אמר. לא אפריע.
לא אפריע. ניסוח מדויק.
טוב, אמרתי.
קמתי. רציתי להעמיד קומקום שוב, רק מפני שצריך משהו ביד.
נעמה, קרא.
הסתובבתי.
אני שמח שנתקעתי בשוליים.
הבטתי בו. הוא ישב בשקט, שתי ידיים על כוס, ואמר פשוט מה שיש.
אני עוד לא בטוחה, עניתי.
בטח, חייך. זה בסדר.
המים רתחו.
מזגתי לשתינו כוסות. שמתי לפניו, אמר תודה.
השלג בחוץ נפל ברכות. הסופה נגמרה.
והוא, לא הלך.
ולא שאלתי מתי.
כתב היד במשרד, בעמוד 117, השלישי מלמעלה המשפט שלו מנוסח מחדש, ובזיכרונו המקורי. שניהם אותו דבר. זה שמתגלה כשכל השאר עוזב.
אולי זו האמת.
ישבתי לשולחן, כוס חמה בידי, הוא ממולי, ובחוץ רק שלג ושנה חדשה שכבר ידעה להישאר.
