חגיגה אצל המשפחה כניסה ללא גבולות
יום אחרי, אני מתעוררת בדירה שמריחה משמפו, שמפניה ו… קלמנטינות? מוזר, אף אחת לא קילפה קלמנטינות אתמול, אבל ריח חורף ישראלי צף באוויר. מתחת לספה, ליד השטיח, כתר פלסטיק מנצנץ ועיטור נוצץ. כשהרמתי את מכסה השולחן, גיליתי סריג קטן מודפס עליו: “ערב בנות מושלם”.
מתחת לרדיאטור מצאתי כפפת גומי ורודה בודדה עם פפיון בלוי, כאילו ניסתה לברוח מאתמול ונתקעה בדרך.
אניעינת ברגמןבחלוק ישן עם קצה קטיפה בלוי, פסעתי בין כתמי בדלי הסוכריות, שקית אשפה ביד אחת, כל צעד מלווה רשרוש עייף של עטיפות שוקולד.
על אדן החלון ניצב גביע יין עם שארית יין רימונים, ובמקום זר פרחים, שלוש קשיות נצנצות בכוכבים. על הקיר גרילנדת לבבות נייר, אחד מהם נגוס.
במטבח, חצי עוגת שכבות בצדדים כתובות של “3” ו-“8”. לא חגגנו יום הולדת, רק ערב בנות. מסביב עמדו כוסות משורטטות בליפסטיק, צלוחיות עם שאריות חומוס, וקלפים לפירושי עתידות חצי מהם עם הפנים למעלה, כמו נבואה שהתפספסה.
***
העברתי קלף מלך יהלום הביט בי מעט מלמעלה, כמו אתמול, כשדיברנו על חתונות, רילוקיישן וחתיכים זרים. ניחשנו עתיד בין כוסות יין מבעבע. אספתי נצנץ מהרצפה, והוצאתי מתחת לספה גרב תחרה לא-שלי תזכורת לריקודים על הכיסאות.
סגרתי את הדלת ונכנסתי לחדר שינה שקט, סוף סוף. שלוש כריות על הרצפה, שמיכה מגולגלת כמו חילזון ענק. פתחתי כרית ומצאתי דף ורוד חצוי.
הלב שלי צבט.
אולי עוד פתק ממישהו לאילנה מהבר. אבל אז זיהיתי את הכתב: עגול, ילדותי. שירה, החברה הכי טובה שלי, תמיד הופכת כל “ע” לבועה.
“את המארחת הכי טובה בעולם! שירלה”.
בהיתי בסימן הקריאה. רועד מעט, כאילו מנסה לא לעורר אותי. גיחכתי לעצמי – “המארחת הכי טובה” עם ואזה מנופצת של דודה יהודית ונצנצים במקלחת. כל מקלחת הופכת לזיקוקין.
כמה פעמים הבטחתי זה האחרון… מלמלתי וצנחתי על קצה המיטה.
***
משהו התפצפץ מתחת לרגל.
הקפדתי לפתוח את נעלי הבית קלמנטינה עגולה! קליפת קלמנטינה מבריקה, מודבקת לפתק זעיר עם גומיה קטנה: “שתהיה מתוקה השנה”.
אתמול צחקנו על הטוסט הזה. עכשיו, זה נראה כמו פרודיה.
הטלפון רעד. על המסך: “שירה (הטורנדו שלנו)”.
ברור לחשתי לריקה ועניתי. הלו.
עינתתת! רעש מסיבה בצד השני. את אלהים של הפתעות! כולן עדיין בעילפון מהקטע עם “הרוח מהארון”!
ברקע מישהי צעקה: “תגידי לעינת שרק אצלה אני מוכנה ללדת!”, ושוב צהלות.
תודה, עינת, לחשה שירה. את… את יודעת. אצלך כמו בבית.
הבטתי בקלמנטינה.
אכן, אמרתי. אצלי כמו בבית
לא מפריעה! לכי לנוח, מלכת הפינוקים! ונותקה השיחה.
***
הורדתי את המשקפיים, הנחתי אותן לצד פתק שירה. במראה של הארון, השתקפה אישה בת חמישים ומשהו, עיניים ירוקות, פנים עייפות. השיער אסוף למהר, אך יש… נצנץ עיקש, מסתלסל.
הטלפון התריע שוב, שיחת ווידאו: “גל” הבת שלי.
נשמתי עמוק, ניסיתי להסיר את הנצנץ, לשווא.
מה נשמע, מתוקה? עניתי וראיתי את גל, פרועה עם קפה.
אמא! גל מצמצה. כן, ידעתי. שוב הנצנצים על החתול?
עליי, תיקנתי. החתול (השם שלו “צוציק”) ברח למחבוא אחרי מסיבת הניחוש שלכן… אולי שוב נכנס למגירת התחתונים
סיפרתי לה על הבלאגן.
אמא, גל צחקה, ואחר כך הרצינה. את שומעת את עצמך? החתול מתחבא, גזיה מפורקת, קלמנטינות בנעליים… אולי הגיע הזמן להגיד “לא” לשירה?
שמעתי בקולה גם חיבה וגם דאגה, מתרוצצות בתוכי.
לה קשה עכשיו, עניתי בשקט. את יודעת.
ולך לא קשה? גל בלחישה. מתי כבר תנוחי, לא תארחי?
הבטתי בכפפת הגומי, בפתק, ובשקט כבד של בית עמוס בצחוק של אתמול.
לא יודעת, הודיתי. גם אני הלכתי להתחבא איפשהו. עם החתול.
גל חייכה.
אמא, אני אוהבת אותך. אולי פעם אחת, את ואני רק תה. בלי קלפים ונצנצים.
המסך קפץ, הרשת נפלה לשנייה.
נראה, עניתי, ולראשונה זה לא היה “ברור, שירה” אוטומטי, אלא משהו חדש.
***
פעם ראשונה ששירה באה אליי סתם כך, זה היה בתחילת האביב. בחוץ עוד היו שלוליות, אצלי כבר פרחו נבטים באדן החלון.
עינת, תפתחי, אני באה בטוב! שמעו אותה עוד לפני הפעמון, עם תבנית ענק של פשטידת פטריות כמו של סבתא.
הדירה שלי דירת שלושה חדרים בקומה רביעית, גאוותי השקטה. קירות תכלת, ווידיות פרחים, מגבות תואמות. “כל כך חמים,” תמיד החמיאו.
איזו כניסה! שירה ראתה את הכל וסיננה. ויי, לא להאמין.
העברתי אותה למטבח, שמתי את הפשטידה בתנור.
את לא מתביישת? צחקה שירה. חשבתי שאצטרך לשכנע אותך. יאללה, אז בערב שבת, פשטידה.
ופתאום הרגשתי שהבתים המלאים בחברות הם לא מובן מאליו, שזה קשה וכואב להרגיש בודדה גם בין ארבעה קירות יפים.
אז ניפגש? שאלתי, לא בטוחה.
ברור, חיבקה אותי שירה. אנחנו כמו אחיות.
מילה “כמו” דקרה, אבל שתקתי.
***
גם את פסח חגגנו פתאום אצלי כמובן, ביוזמת שירה.
אצל עינת כמו בבית אמיתי! הכריזה.
הגיעו שלוש מהחברות שלה רעשניות, צבעוניות, והכניסו שמחת חיים, אבל גם בלאגן שלא הכרתי: ויכוחים על “החרוסת הכי אמיתית”, נשפכה שוקולד על המפה הלבנה.
זה סימן לפרנסה! צחקה אחת, ואני הרציתי בחרדה.
הכול בסדר, אמרתי. זה ירד.
בערב כבר היו קליפות ביצים צבעוניות על החלון, זר נייר על הקיר, ונעליים מתחת לשולחן.
עינת, את כל כך… נותנת מקום, לחשה שירה אחרי ארוחת החג.
הרגשתי שמישהו שם לב לחשיבות ששמרתי בביתי הקטן, ויש לזה ערך.
***
בילדות, הכל הפוך. אצל שירה היו החגיגות, המשחקים, המועדונים החשאיים. אני הייתי הילדה “הטובה”, הספרים באים בזמן, נעליים נקיות.
אבל אחרי שהתבגרנו, שירה נסחפה בסערות החיים, ואני נשארתי מסודרת עבודה, חשבון, ערב שקט. נפגשנו רק בשמחות משפחתיות, עד שדודה יהודית נפטרה.
בלילה הארוך ההוא ישבנו אצלי בשתיקה.
מאז שאין אמא, הבית מת לחשה שירה. והוא לא שלי.
לראשונה שירה התחילה להידחף לחיי. היא פחות אירחה, ואני היעד.
***
“בערב אצל עינת”, הפכה להיות ברירת מחדל.
איפה השנה סילבסטר? “ברור, אצל עינת.”
פסח? “אצל עינת!”
יומולדת לאורית? “רק אצל עינת, היא הכי מארחת!”
בהתחלה התרגשתי הבית שלי חי, אני מרכז העניינים, כלים לבנים חדשים, מתכון חדש, פידבקים.
אבל מגיע יום שבו זה כבר לא נותן נשימה. חברות של שירה מתקשרות בעצמן, באות “רק לשעתיים”.
פעם אחת, אחת מהן, שולי, מהתיכון, באה ללא התראה, כאילו זה ברור מאליו. ומיד זיהיתי את ההרגשה ביתי פולש למשהו זר.
***
הניסוי הראשון שלי למרוד היה ילדותי: “תקני עוגיות זולות, שיבינו שאצל עינת לא הכול שלמות”. אז עשיתי זאת. ועדיין היו שמחות.
ביום שאחרי מצאתי שרשרת פלסטיק אדירה על הידית חלק מבלאגן שחי איתי.
כל חגיגה נגמרת בבלאגן, התנצלתי.
זה הקסם, חייכה שירה.
***
המסיבה הבאה, ערב בנות עם קלפים, שירה קראה לה “לילה של עתידות”.
הבאנו קלפי טארוט, הדלקנו נר גדול, כיבינו אורות. החתול שלי, צוציק, ברח. סביב השולחן כולן שואלות שאלות דרמטיות: אהבה, כסף, נסיעות.
ואז פתאום קפץ החשמל, צוציק זינק לארון.
איזה רמז! צהלנו, אבל הרגשתי שאני, כאילו שקופה במסיבה שלי.
***
אחרי המסיבה, חודשים של שיחות שלא הצלחתי להתחמק מהן, גדרות מטושטשות. עינת, תמיד “המארחת”.
פתחתי שיחה: “שירה, אולי הפעם אצלך?”. מחקתי. סיכמתי בסוף: “שירה, מותשת, פעם באה אצלך”.
שלחתי ביד רועדת. ואז הלכתי לדבר פנים אל פנים.
***
פעם ראשונה שהגעתי לשירה בלי הודעה הדירה שלה ברמת-גן, קומה שלישית בלי מעלית, קירות מתקלפים, אין שטיח, אין kvish bashalom.
פנים ריקים. כורסה ישנה, ערימות בגדים, פח אשפה מלא, כלים בכיור, כוס קפה ישנה עם אפר סיגריה, ניחוח של ימים שלא שטפו.
הבנתי הבית אצלי היה לה חוף מפלט, לחיות רגעים בהם יש “בית אמיתי”.
שירה ישבה, עיניה לחות.
למה אצלך כל הזמן בית פתוח, ואצלי… מחוות ידיים ריקות.
את יודעת למה, לחשתי. אבל את לא רואה שגם לי זה קשה. שהחגיגה שלך הופכת לעומס שלי.
הודתה, בוכה.
אמרתי: בואי נפסיק לעשות הכול אצל עינת. חצי – חצי. פעם כאן, פעם שם. בלי המון אורחים, לא כל שבוע, רק לפעמים.
שירה התביישה: תתארחי אצלי בבלאגן הזה?
נתחיל בקטן: נאסוף זבל, ננקה, נטגן לביבות רק שתינו, בלי בנות, בלי נצנצים.
ישבנו, ניקינו, לטגן, אכלנו לביבות מתוקות.
גל, בתי, דפקה בדלת ״יש ריח טוב, קפצתי!״. יחד אכלנו.
בפעם הראשונה, זה לא היה “בית של עינת”, זה היה מפגש, רגע אמיתי.
יצרנו מסגרת. לא חייבות רק אני המארחת, לא צריך להקריב את הבית שלי כדי שמישהי אחרת תרגיש שלה. כל אחת זקוקה לבית אבל לא על חשבון הבית של השנייה.
זה היה חגיגה פשוטה, עם גבולות. האומץ להציב אותם זהו באמת חג של גדילה.
