היום הוא היום האחרון של הכלב שלי, והוא יושב מולי ובוכה בשקט

היום זה היום האחרון של הכלב שלי, והוא בוכה חרישית כשהוא יושב מולי.
הוא על הספה שעליה הוא אוהב להתפרקד. במקור, זו הייתה הספה שלי. אבל לפני איזה תשע שנים, הפסקתי להתווכח עם אמסטף בן שלושים קילו על זכויות הריהוט והיא הפכה לשלו.
קוראים לו שמרי.
קראתי לו ככה כי הייתי עדיין דבוק לצבא אפילו אחרי שהצבא כבר שחרר אותי.
מחר ב-10 בבוקר, ד”ר רביב תגיע אלינו הביתה. אני אחזיק אותו חזק בזמן שהיא תעזור לו להירדם, ואז כבר לא יישאר כאן היצור החי היחיד שבאמת הציל לי את החיים.
שמרי לא פשוט נכנס לחיים שלי.
הוא צץ בלילה הגרוע של חיי.
חזרתי מעזה ב-2014. שתי פעילויות. שלושים ואחת. מבחוץ הייתי סבבה.
מבפנים התפרקתי.
בתחילת 2015, ניתקתי קשר עם העולם. הפסיק לי השינה. כמעט לא נגעתי באוכל. לא עניתי לשיחות. ישבתי קפוא על הספה תריסים סגורים, אורות כבויים מנסה להחניק זיכרונות שעשו לי רעש בראש.
המשפחה ניסתה.
החברים ניסו.
המענה לנפגעי צה”ל ניסה.
דחיתי את כולם.
ואז, ערב אחד, שמעתי גרד בעד הדלת האחורית.
הגרד הפסיק. חזר. שוב ושוב.
שעתיים.
בסוף פתחתי, והוא עמד שם אמסטף אפור-חום, רזה כמו מקלות, מבט עייף כאילו גם הוא עבר מלחמת עולם.
בלי להתבלבל.
חלף לידי כאילו תמיד גר איתי, קפץ על הספה, הסתובב פעמיים ושכב.
ואז שלח בי מבט, כאילו בא להגיד:
“הגיע הזמן.”
לא רציתי כלב.
לא רציתי כלום.
אבל שמרי בכלל לא התעניין במה שלא רציתי.
היה צריך לאכול אז יצאתי לסופר, קניתי אוכל.
היה צריך טיול הפשפשתי תריסים, גררתי את עצמי לאור יום.
היה צריך וטרינר הרמתי טלפון והגעתי בזמן.
הוא לא הציל אותי במחוות הירואיות.
הוא הציל אותי בצרכים עקשניים ויומיומיים.
התאריך שבחרתי לעצמי כבר עבר.
הייתי עסוק מדי בלבחור איזה גרגירי מזון יתאימו לכלב זקֵן עם קיבה רגישה.
ככה נרפאים באמת.
בלי פיצוצים.
עם אחריות.
עם כלב שצריך ארוחת ערב.
תשע שנים, הגוש האפור הזה ליווה אותי.
דרך שלוש דירות.
שני עבודות.
אישה אחת מדהימה שבחרה אותנו שנינו.
והבת שלי היום בת ארבע שמאמינה שלשמֵרי יש קביעות בתור השומר האישי שלה.
הוא ישן מתחת למיטה שלנו.
עוקב אחרי הבת במסדרון כמו בתורנות שמירה.
וכל ערב, הוא שם, על הספה, הראש שלו על הרגל שלי, בודק שאני עדיין כאן.
ואני כאן.
בזכותו.
חודש שעבר התגלה גידול אלים. לא ניתן לנתח. שבועות, לא חודשים.
אז לומדים לחיות אחרת.
טיולים קצרים.
קצת יותר פינוקים.
ולילות ארוכים יותר על הספה.
היד שלי מונחת על הראש הרחב והעייף הזה, שפעם גירד בדלת שלי וסירב לוותר.
הבת שלי מביאה לו בובות פרווה “שלא יהיה לבד בשנ”צ”. הוא נותן לה לבנות עליו חומה, ולא מזיז אף אחת.
הוא עייף עכשיו.
רואים בעיניים.
אותן עיניים שיחליטו לפני תשע שנים שאני שווה הצלה.
מחר צריך להיות אמיץ בשבילו.
להחזיק אותו חזק.
להגיד לו שהוא הכי טוב שיש.
להגיד תודה.
ולתת לו לנוח.
הוא נתן לי תשע שנים של נאמנות, שמירה ואהבה עיוורת.
הדבר המינימלי שאני יכול להציע לו זה שקט.
אם פעם אהבתם אמסטף
אם כלב פעם הציל אתכם כשהייתם בטוחים שלא מגיע לכם
אתם מבינים.
לילה טוב, שמרי.
החייל הישן שלי.
תודה שגירדת בדלת שלי.
תודה שהיית רעב לארוחת ערב.
תודה שבחרת אותי כשלא ידעתי איך לבחור בעצמי.
אני אשקיע את כל חיי בלנסות להיות ראוי לזה.