וכך זה התחיל…
– עודד, מה עובר עליך? שאלה יעל לאחר כמה דקות של שתיקה. אתה נראה לא אתה. הפנים שלך לבנות… הכול אצלך בסדר?
– כן, הכול בסדר, – ענה עודד, כשהתעשת. הוא הניח את המזלג בצד ומשך ידו אל כוס מיץ התפוחים שלו, מושך עוד קצת את הזמן עד שיצטרך לענות ליעל.
*****
עודד עמד בכניסה לבניין, אחז בידית הדלת המתכתית וכבר תכנן למשוך, אבל ברגע האחרון נעצר.
לא ממש התחשק לו להיכנס.
הוא ידע שמחכים לו, זכר את ההבטחה ליעל שהוא יגיע אליה הביתה אבל הלחץ היה כזה גדול, שהוא לא ידע איך להתמודד איתו.
היה קצת מתסכל: גבר בן 35, וברכיים רועדות כאילו הוא תלמיד בכיתה ז’ שזומן לראשונה אל הלוח.
ונשאר לו כל-כך מעט לפתוח את הדלת, לעלות לקומה השלישית, למצוא את דירה 36
אבל משהו החזיק אותו.
פחד לא מוסבר שיתק אותו, לא נתן לו לסיים את המסע.
באותו רגע, כל מה שהוא רצה הוא פשוט להסתובב וללכת. הביתה, או בכלל לצד השני של העיר לא משנה, רק לא כאן.
– למה בכלל הסכמתי? מלמל, דוחף את עצמו צעד אחורה. ברור שידחו אותי.
עוד כמה צעדים אחורה, ואז הוא הרים עיניים אל החלון שבקומה השלישית. האור דלק חזק, אפילו יותר מאשר בכל שאר החלונות. כמו מגדלור קטן, שלא יפספס את הכתובת.
הוא באמת לא טעה בדרך הגיע בדיוק לאן שצריך. רק שלא רצה לעלות.
כנראה, מה שעיכב אותו כרגע הייתה המחשבה איך יעל תגיב אם יכשיל את ההבטחה ויברח. היא ביקשה. הוא הבטיח.
*****
עודד, תקשיב… אל תיבהל, אמרה יעל ערב קודם. ההורים שלי רוצים להכיר אותך….
יעל היא החברה שלו.
הם ישבו בבית קפה בתל אביב, אכלו, דיברו, תכננו ביחד את הסופ”ש. ופתאום ההורים שלה רוצים להיפגש. זה תפס את עודד לגמרי לא מוכן. הוא אפילו הפסיק לאכול, נעץ בה מבט, מנסה להבין האם זו בדיחה.
בעצם, אין מה להתרגש זה הרי טבעי שההורים ירצו להכיר את החבר של הבת, ומועמד אפשרי לחתן המשפחה. אם לא היו מזמינים אותו, זה היה יותר מוזר.
ובכל זאת…
…עודד פחד שהם לא יאהבו אותו. יותר נכון לא יחשבו שהוא מתאים לכלה שלהם. היו לו סימנים לחשוב ככה.
האמא, דפנה, כל החיים עשתה חיל באוניברסיטת תל אביב, התקדמה ממרצה פשוטה ועד לסגן דיקן, והיום מחזיקה בתפקיד משמעותי במשרד החינוך.
האב, ארז, גם הוא עשה דרך מרשימה התחיל כמהנדס בניה, הפך לסמנכ”ל ובסוף פתח חברה פרטית משלו, מכיר את ראש העיר על בסיס קבוע.
יעל בעצמה, בת שלושים וקצת, מנהלת מחלקה משפטית בחברת השקעות מהגדולות בארץ.
ומעודד? בן 35. מה הוא עשה בחיים?
כלום מיוחד. הוא אדמין רשת. אפילו בלי תואר.
מקבל שכר סביר, אבל בלי אופק אמיתי לקידום.
איך ירגיש לשבת מולם? מה יספר? לאן יסתכל?
אתם שואלים איך הכיר את יעל? מקריות.
יום אחד, עודד לוקח נשימה, מחליט ללכת לפארק ברמת גן, וגם יעל שם, עם שתי חברות. החברות קנו גלידה, יעל נשארה לשמור על הספסל ולשוחח עם אימא בטלפון.
והיא, שדיברה בשיא הריכוז, לא ראתה פתאום בחור שדהר עליה עם קורקינט חשמלי.
הבחור הזה היה שיכור, לא התכוון לעצור.
עודד הספיק לתפוס את יעל ולמשוך אותה הצידה בדיוק כשקופץ הקורקינט עבר ברעש, פגע בפח אשפה, הבחור מעד.
מה אתה עושה?!” נזפה יעל, ואז קלטה מה קרה ומה היה עלול לקרות.
הסתכלה על עודד אחרת כי אחרת מי יודע
ככה התחילו לדבר בזמן שהחברות מחכות בתור לגלידה עם ופל, עודד ויעל החליפו מספרים, קבעו להיפגש כבר חצי שנה יחד.
כל זה עלה לו בראש כשניסה לעכל את ההודעה של יעל באותו ערב בבית הקפה.
הפחד הכי גדול היה מההיכרות עם ההורים שלא ימנעו ממנה לראות אותו. שיחשבו שהוא מחפש בעיקר כסף. כי כבר קרה לו בעבר מקרה דומה, ובסוף איבד את אהבת נעוריו.
הפעם, הרגיש, הוא עלול לאבד את יעל
– עודד, מה עובר עליך? שאלה יעל, לאחר שתיקה. למה אתה חיוור כזה? קרה משהו?
– לא, הכול בסדר, – עודד לקח נשימה, הניח מזלג, שתה קצת מהמיץ, כדי למשוך זמן עד שיאלץ לענות.
– אז תבוא?
– סליחה לאן?
– אליי הביתה, – חייכה יעל. אימא תבשל משהו טעים, ואבא… אבא יביא יין בוטיק שידיד שלו פתח במיוחד לכבוד ההיכרות. רק תסכים, עודד, תבוא?
– אני לא יודע… מרגיש לי שההורים שלך לא יאשרו את הבחירה שלך.
– ולמה?
– כי אני לא מישהו מיוחד אין לי תואר אפילו. אני רק טכנאי מחשבים מתקין תוכנות, משחזר קבצים… מבחינתם מתאים להם מישהו ראש מועצה, או לפחות עורך דין. אני בחיים לא אוכל להרשים אותם.
– אל תדאג, – יעל אחזה בידו והרגיעה. הם כמו כולם. אתה עוד לא מכיר אותם. מחכה לך מחר בשבע אל תאחר.
– בסדר, – מלמל עודד. אולי אפילו שיקר לעצמו שיבוא.
*****
והנה, היום הגיע.
עודד עומד מתחת לבית של יעל, 18:55, קר בחוץ. והוא…
…הוא לא בטוח מה לעשות.
היה ברור שפעם הוא יצטרך להכיר את ההורים שלה הוא רוצה להתחתן איתה. היום, דווקא היום, לא הרגיש מוכן. בקרוב הבטיחו להעלות אותו לפיתוח באגף חדש ואז יוכל להיראות מכובד יותר בעיני דפנה וארז. אולי יהיה לו אז צאנס.
הוא כבר חשב לסוב, כשפעם הטלפון רטט בכיסו.
יעל התקשרה.
– היי עודד, אמרה בקולה השמח, הכול כמעט מוכן. אבא קצת מאחר, אבל אוטוטו מגיע. איפה אתה? כבר בכניסה?
– הי, יעל… ענה עודד בקול חנוק, כן, אני…
– שומעת חלש… כבר נכנס?
– אה… כן, עוד רגע נכנס, נאנח עודד.
– אם אתה שוב חושב על מה שאמרת אתמול אין על מה. הכול יהיה בסדר, תסמוך. רוצה שאבוא לאסוף אותך?
– לא לא, מלמל במבוכה, אני בא.
– טוב, מחכים. תכף אתה כאן.
עודד ניתק, חשב אם לברח או להישאר.
אם עוד אפגוש גם את ארז, האבא… אין מצב להתעמת איתו פה למטה… חשש לעצמו.
הוא המשיך ללכת עד הסוף של הבניין, בדרך פגש מישהו, ביקש סיגריה (הוא כבר מזמן לא עישן). היה צריך להירגע, לחשוב איך מתמודדים.
עמד ככה בפינת הרחוב, שואף ניחוח עשן, בוהה סביבו.
מימין פח אשפה, משמאל שטח נטוש פעם היו שם מוסכים, היום מתכננים כבר לבנות עוד בניינים.
ואז, רק דבר אחד משך את תשומת ליבו: כלב, שוכב בשלג הכבד.
הוא חשש כלבים משוטטים אינם צפויים. יכולים לתקוף, במיוחד זרים. אבל כשבחן מקרוב נרגע. הכלב בכלל לא הגיב, רק שכב על השלג.
משונה לבחור לישון בשלג, חשב עודד, אך אין לו ברירה איפה שפתוח, שם שוכב. מי יכניס אותו פנימה להתחמם?
*****
שמו היה מולי הכלב שעודד ראה בשטח ההוא.
כבר כמה ימים לא אכל.
פעם היה לו חצר אחרת, אנשים חיבבו אותו, לפעמים נתנו משהו קטן. אבל…
…אישה אחת בבניין החליטה שמולי לא רצוי. כתבה לעיריית רמת גן, בכלל ניסתה לשכנע את השכנים ונוצרו שני מחנות: שיישאר ושיילך.
– הכלב הזה מסתובב ליד גן השעשועים שלנו! תקפוץ, תראה עיניו מסוכנות! טענה בשצף.
בעצם, עיניו של מולי לא היו רעות אלא עצובות.
בעלים הראשונים שלו היה ילד, תומר.
תומר והוריו נסעו לצימר בצפון, ומולי, אז בן ארבעה חודשים, התרוצץ בשולי כביש. תומר שמח כשהמשפחה עצרה. אימא, אבא, תראו איזה מותק! הוריו הסכימו. שיהיה לילד לשמוח.
בסוף זה נגמר כך: חזרו לעיר, את מולי השאירו. לדירה אין מקום לכלב כזה… הסבירו. ומי יוציא אותו שבע בבוקר? אני לא…. השאירו.
מולי המסכן לא הבין. כן היה קצר וטוב.
אחרי חודש אספה אותו אישה והביאה לשוק בעיר. ניסתה למכור אותו, ולבסוף הצליחה לשכנע זוג לקנות שכנעה שהוא גזעי, אין מסמכים.
עבר זמן, הבינו שהוא כלב מעורב, ובשקט העבירו אותו לשוליים ועזבו.
מזלו שזה קרה במרץ, לא בינואר.
מאותו יום, היה לבד. נדד עד הגיע לשכונה ההיא, שם מצא שקט; לא היו הרבה כלבים גדולים אלימים, ילדים בגן השעשועים הזכירו לו את תומר.
עמוק בפנים, קיווה שוב לפגוש את תומר, שייקח אותו הביתה.
אבל לא פגש. בימים האחרונים נאלץ לעזוב, לאחר שראה שאינם רוצים אותו. מישהו זרק עליו אבן. אחרים התייחסו אליו בעוינות, אפילו מבלי שעשה דבר.
בחר לעזוב לא רצה להיות מטרד.
ועכשיו… הוא שוכב בשלג, חלש, כמעט קופא. מדלדל מרעב.
מולי הבחין בעודד, אבל לא ציפה לקבל עזרה. הוא יסיים את הסיגריה וילך, חשב.
*****
עודד גמר לעשן, והלך לפח הקרוב להשליך את הבדל. יש מצב היה משליך לאדמה אבל חינוך מהבית לא נתן לו.
אמו תמיד אמרה: מי שרוצה לתקן עולם שיתחיל בעצמו.
כשהגיע לפח, ראה מכונית שחורה ויפה נכנסת לחניה אולי זה ארז, יש מצב שזו המשפחה של יעל.
הוא מהר להתרחק, פנה שוב לשטח הנטוש, שם שכב מולי.
רק כשהתקרב נזכר בכלב. פחד שלא יתחיל לנבוח עליו.
אבל הכלב שכב, לא פנה אליו, לא הגיב, כאילו לא קיים.
– היי, הכול בסדר איתך? עודד התקרב.
שום תגובה.
אז אמץ עוד אומץ התכופף, הדליק פנס בסלולרי, בדק ונגע שום תזוזה.
אבל הכלב נשם. כנראה קפא כל כך, שאין בו כוח להגיב.
אם לא אעשה משהו, לא יחזיק לילה שלם, חשב לעצמו, ובאינסטינקט הרים את מולי על הידיים וצעד לכיוון הבניין.
התכוון להיכנס פנימה ולהתחמם קצת בצמוד לרדיאטור ואז להזמין מונית לוטרינר תורן איפשהו בעיר בטוח יש מרפאה פתוחה.
כל הכניסות היו נעולות, לכן פנה לבית הבא.
הטלפון רטט כמה פעמים אך לא יכל לענות הידיים היו תפוסות.
כשהלך ליד הבניין של יעל, הביט מעלה חשב לעצמו כמה שיעל הייתה עוזרת אך הוריה בקושי יקבלו בברכה כלב רחוב קפוא לסלון.
כשהגיע לסוף הבניין, עוד רכב מפואר נכנס. זה סינוור אותו, עצר.
והנה, דלת נפתחת ומבצבץ גבר.
– קרה משהו? צריך עזרה?
– כן כלב… הוא קפא מחוץ לבניין. אתה מכיר ודאי מרפאה וטרינרית תורנית?
– פה באזור? לא, אבל בתל אביב אני מכיר אחלה מקום, ווטרינר מעולה! תעלה עם הכלב לוקח אותך.
– באמת? עודד התפלא לא ציפה שמישהו עם רכב כזה יזמין אותו, כלב והכול.
– יאללה, טפס מאחורה, אין זמן, צריך להציל אותו.
תוך דקה מצא את עצמו נוסע במהירות, והנהג מדבר בטלפון:
– יעל, מתוקה, אני מתעכב, קרה לי משהו חשוב. אני אסביר הכול בבית. מה, גם עודד לא ענה לך? חיפשת אותו? מוזר. היה פה, לא ראיתי. תתארי לי אותו אה… טוב, אם אראה, אתקשר.
כשניתק, עודד שאל:
– הסתבכתי לך בתכניות?
– עזוב, זה שטויות, רק תגיד לי הכלב שלך נושם? עיניים פקוחות?
– עוד לא, אבל יש דופק.
– טוב, מגבירים קצב.
כעבור עשר דקות הם כבר במרפאה, ווטרינר מחכה, ללא תור.
את מולי לקחו מיד לטיפול. עודד נשאר לשבת, הסתכל בנייד מלא שיחות שלא נענו מיעל והודעה: עודד, אתה בסדר? איפה אתה?
הוא לא רצה עכשיו לדבר כל מחשבותיו רק על הכלב.
אפילו הנהג עזב בלי שהספיק להודות לו.
הוא חזר פנימה, רק רצה לדעת שמולי יינצל. בליבו כבר החליט אם יוכל, יאמץ אותו.
*****
כבר עברו כמעט ארבעים דקות, כל דקה נמשכה נצח.
ואז נשמעו קולות בלובי. מבטה אליו מוכר.
יעל הופיעה, אחריה אמה, ולפתע גם הנהג מרכב הפאר ארז, אביה.
– ידעתי, יעלי, שהוא יחכה פה, דואג לכלב, חייך ארז.
עודד מיד הבין שזו המשפחה, והתרגש.
– עודד, למה לא ענית? דאגתי לך, – אמרה יעל ורצה לחבק אותו.
– מצטער, פשוט… חשבתי שההורים שלך פחות יתלהבו אם אביא כלב רחוב לדירה…
– אתה כזה טיפש! הרי אמרתי לך: אוהבים אצלנו חיות. בכלל שלוש חתולות מהרחוב אצלנו בבית.
– באמת?
– כן!
אז הגיעו גם דפנה וארז, ועשו בדיוק את מה שעודד חשש ממנו.
הכירו.
ארז לחץ לו יד. הנה, הכרנו סוף סוף…
– מר עודד, – חייכה דפנה, מגישה יד, מגיעה לך תודה. עשית מעשה של גבר אמיתי. ויעל צודקת, היית צריך מיד לעלות עם הכלב. עכשיו נשאר רק לקוות שהווטרינר יצליח אבל הכלב בידיים טובות.
– הצלחנו, אל תדאגו, אמר הווטרינר ביציאה. הכלב יחיה!
באותו ערב שיחררו את מולי איתם הביתה. החל להתחזק. מעכשיו רק צריך לטפל בו ולתת המון אהבה.
אהבה לפעמים מחוללת ניסים, נפרד הווטרינר, הוציאה כבר לא מעט מהמוות.
עודד חשב כבר ללכת הביתה, אבל יעל והוריה שכנעו אותו לבוא עם מולי, לחתולים יש נסיון, וביחד יכולים לטפל בו, וגם לחגוג את ההיכרות.
וכך, מולי שכב בסלון מוקף בשלוש חתולות חצי-מופתעות, התענג על החום החדש, בעוד עודד במטבח, משוחח עם דפנה וארז, לא מאמין כמה חשש לשווא איזה אנשים חמים, פשוטים, אמיתיים.
כעבור כמה ימים מולי חזר לעצמו עודד לקח אותו לדירה.
– ומה איתי, אתה תיקח גם? שאלה יעל בצחוק, יוצאת מהחדר עם תיק.
– באמת? את איתי?
– בהחלט. ההורים החליטו שדי, הגיע הזמן לנכדים. רוצים להגדיל את העם.
עודד צחק, יעל צחקה איתו, וגם מולי, זנב נדנוד, מתרגש מהכול.
הוא לא לגמרי הבין מה קורה אבל ידע שמשהו טוב הולך להתחיל אצלו.
זו הסיפור.
