אמא מחבקת אותה קרוב אל הלב, מנשקת וחושבת לעצמה: “על מי היא דומה?” והיא משדרת אנחה כבדה. חברים ובני משפחה מופתעים ותוהים את אותה שאלה. אולי מישהו מהחברים בלבל את בעלה, אולי אמא שלו חשדה במשהו, אולי נועם בעצמו החל לפקפק בנאמנות אשתו, אך ערב אחד הוא חוזר מהעבודה כשהוא קודר.
“נועם, מה עושים עכשיו? זה מוקדם מדי. לתמר רק התחיל השנה השלישי, רק נפרדה מהחיתולים. ואני עוד לא הספקתי בכלל לנוח”, שירה מתלוננת.
“מעוברות אחת לשנייה, אין לי אוויר”, אומרת שירה בעצב. “תמר עדיין קטנה, רוצה על הידיים. איך ארים אותה עם הבטן?”
“עוד מעט נהיה ארבעה, ואתה עובד לבד. אולי נמתין עם הילד השני?” היא מחווירה משאלתה.
“מה עובר עלייך? תוציאי את זה מהראש,” נועם מביט בה קשה, ואז מרכך: “סליחה, זה עליי, אבל נסתדר. אני אמצא עבודה נוספת.”
“אם זו בת, אין בעיה יש לנו בגדים מהגדולה, אפילו עגלה לא צריך. ההפרש ביניהן קטן, בטוח יהיו חברות. ואם זה בן…” נועם עוצר, מחייך לשירה, “אגיש בקשה להרחבת דירה.”
ככה זה נשאר. שירה אוהבת את תמר, מפנקת אותה, זו הרי הבכורה שחיכתה לה שנים. קשה לה לסרב, היא כל הזמן רוצה להרים אותה, לחבק, לנשק גם עם בטן גדולה.
בליבה, מקווה בחטא קל שבגלל החיפזון, אולי העובר השני לא ישרוד, למרות שמעולם לא הודתה בכך.
אבל הטבע קובע אחרת. ההיריון עובר בקלות, ובמועד, במשפחת נפתלי נולדת עוד ילדה.
כשהביאה להנקה הראשונה, שירה קצת נרתעת מהשיער הבהיר שעל ראשה, כששניהם כהי־שיער. גם לתמר נולד שיער שחור־פחם, ורק אח”כ התבהר מעט. “אולי לה זה יכהה עם הזמן,” שירה מנחמת את עצמה.
העיניים שלה כחולות־שמיים, העור לבן, וכל מי שרואה אותה מתפעל. הם קראו לה נועה שם לא נפוץ, ושוב עם אות ראשונה זהה לאחותה. עבורם היה בזה איזה סוד קטן ומשותף.
אף אחד לא הבין איך לשתי בנות מאותה משפחה, יש הופעה ושוני כזה ביניהן. נועה הייתה שונה לא רק מתמר, אלא גם מהוריה.
וככל שגדלה, הפער התרשם לעין. כמו ילדה שנשבתה אליהם בידי רוח זרה.
עם הזמן, שיערה התכהה לבלונד־דבש. שלווה, עגלגלה, מביטה בסקרנות אני העולם בעיניים כחולות־שמיים.
אמא עדיין מחבקת, מנשקת, ותוהה: “על מי היא בכלל דומה?” גם מכרים שואלים במבוכה זהה.
עלולים היו להיות שמועות, או שמא מישהו דיבר עם נועם, אולי אמא שלו, אולי נעים עצמו התחיל לפקפק ערב אחד הוא פשוט חוזר מעבודה, קודר.
שקט ממושך במטבח, עד שלבסוף הוא דורש הסברים, ומאשים את שירה בבגידה.
הוא נזכר שהייתה תקופה בה מחזר בלונדיני התחיל איתה. אולי קרה ביניהם משהו ישן?
ואולי היא לא בגדה, אבל תינוקות התבלבלו בבית החולים? נדיר, אבל קורה.
“לא בגדתי בך. נועה בתנו, אף אחד לא החליף אותה,” שירה בוכה, נעלבת מהחשדות.
מכאן, המתח בבית גובר; כמעט מתגרשים. שירה אורזת מזוודה, רק אז נועם מתעשת.
הוא אוהב את אשתו. היא תלך, תיקח את הילדות, והוא יישאר לבד. הוא רק רצה לוודא את האמת אפילו חש במבוכה כשאמרו: “למי היא דומה?” וכולם בוחנים אותו היטב.
נועם משכנע את שירה להישאר, אך מתעקש על בדיקת אבהות. שוב היא מתפרקת בבכי.
“ואיך אשאר כשאתה לא מאמין לי? רוצה בדיקה? תבדוק גם את תמר, אולי גם אותה בגדתי. עדיף שנתגרש עכשיו.”
נועם אוסף בעצמו רוק של נועה וקצת שיער מתמר, ולוקח למעבדה. הוא חוקר את עובדי המעבדה, מוודא שלא יטעו או תיתכן טעות.
לאט לאט הוא נרגע אחרי הבטחות המעבדה.
הבנות קולטות את המריבות מאחורי הדלתות. נועה כבר בת ארבע, וגם היא מבינה ההורים מתווכחים בגללה.
תמר אומרת ישירות: “את לא אחותי, את בכלל הוחלפת. בגללי ההורים רבים, אולי יתגרשו.”
נועה בוכה, ומתקשה להירגע גם כאשר אמא מחבקת ומנסה לנחם אותה.
תמר חושבת: “אם לא תהיה אחות, ההורים יפסיקו לריב.” יום אחד, שירה הלכה למכולת והשניות נקפו. נועם בעבודה. תמר מלבישה את נועה, ומציעה לה “לטייל” ומובילה אותה רחוק מהבית.
שירה חוזרת, לא מוצאת את הבנות, רצה החוצה, שואלת את השכנה, אך היא ממהרת לסדרה שלה ולא שואלת שום שאלה.
אמא מבוהלת תר, נועם מצטרף, הערב יורד, אין זכר לבנות.
אז מזעיקים משטרה. אחרי שעה, מוצאים אותן תחילה נועה, בוכה באחת החצרות, אישה מדווחת למשטרה שלבד ילדה בוכה. מהרה מוצאים גם את תמר הלכה לאיבוד, לא מוצאת איך להפוך הביתה.
ההורים כל כך שמחים שהן נמצאו, עד שלא כועסים. תמר לא מגלה את תוכניתה האמתית.
ההורים שבים לריב. האב כועס ששירה השאירה את הילדות לבד, והיא קובלת שהוא לא בבית אף פעם.
ומה אם מישהו היה חוטף אותן חס וחלילה?
לבסוף, תוצאות הבדיקה מגיעות נועם הוא אביה הביולוגי של שתיהן. מסבירים לו שזה עניין של גנים חבויים; לפעמים כך מתגלים “חטאי הדורות”.
עם הזמן, השלום חוזר לבית. אבל נועה עדיין מרגישה חריגה.
הבנות לא חברות, בתמר נשארת קנאה. כשתמר כועסת, היא מזכירה לנועה שאף אחד לא אוהב אותה, וגם לה היא לא אחות אמיתית.
“לי קונים שמלות חדשות, את לובשת את הישנות כי את לא באמת אחותי,” תמר אומרת.
נועה בוכה אך לא מתלוננת. תמר תמיד מפילה עליה תיקים. עושה שטויות, ומאשימה את האחות הצעירה.
“למי את דומה? תלמדי מתמר, יושבת בשקט,” אמא נאנחת.
נועה מבינה שלהתלונן זה מיותר אמא אוהבת רק את תמר.
היא מתיישבת בפינה וסוגרת עיניים, מקווה שאם לא תראה, לא תרגיש; תוכל להסתתר מעיניים כועסות, ממילים שוברות של אחותה.
תמר מסיימת ראשונה את התיכון, אבל לא הולכת ללמוד. למה יפה צריכה להשקיע בלימודים? במסיבת ריקודים מכירה בחור, התחתנה, לו יש דירה, עובד עם אביו שמוכר רכבים משומשים.
אמא אוהבת גם את נועה, כמובן, אך לא יכולה שלא להעמיד את תמר כדוגמה, וזו תחושה שמלווה את נועה כל חייה. גם המשפטים שתמר אמרה בילדות שהיא לובשת בגדים משומשים נתקעים בליבה.
“תראי את תמר, איזה בחור השיגה. תלמדי, את יושבת בבית וחולמת, רק מציירת. תלכי קצת לבלות,” אמא מזרזת.
כשבכיתה י”א מתעניין בה בחור נועה נפתחת אליו, כמהה שיאהבו אותה באמת.
רק בדיעבד מבינה שהיא בהריון. מבועתת, מספרת לבן־הזוג, שמחליט לערב את הוריו.
אמו של הבחור פונה לשירה ומשפחת נפתלי, ומבקשת מהם לשכנע את נועה להפסיק את ההיריון.
באופן מפתיע נועם מתייצב בעדה: כנראה מנסה לכפר על טעויות העבר או פשוט הרחמים גברו. “שתלד, אני לא אתן להרוס לה את החיים, היא סבלה מספיק. ואם אתם לא רוצים אותה, נגדל את הילד לבד.”
הבחור עובר לעיר אחרת, ונועה בחינוך ביתי. הלימודים ממשיכים תחת פיקוח שלא יראו תלמידה הריונית. מורה לאנגלית חומלת מסייעת, נועה מקבלת ציון גבוה בבגרות אך השימושיות שלו מוטלת בספק.
זמן קצר אחר־כך, אביה מתמוטט בערב, עייף, ונפטר בשנתו מול הטלוויזיה. הבית נמלא בזעקות וכאב, נועה נכנסת ללידה מוקדמת מהלחץ.
ביום פטירת האב היא יולדת בן, דומה לה: שיער בהיר, עיניים כחולות נוגות.
להלוויית אביה לא מגיעה, בבית החולים אמא עוטה שחור, מטיחה שזאת נועה “הרגה” את אביה מרוב צרות. אך את נכדה היא אוהבת.
וכי איך לא תאהב ילד מתוק, בהיר, כמלאך? רק חוששת מי ירצה עכשיו את הבת הצעירה.
“אני לא רוצה אף אחד,” אומרת נועה, “אם אבא שלי פקפק, אף זר לא יאהב את בני.”
הילד גדל חכם, שקט, נבון. בן חמש כשגורלו מצטלב שוב עם תמר.
תמר, בשונה מנועה, לא מצליחה להיכנס להריון. הוריו של בעלה לוחצים למצוא ‘כלה פורייה’, והוא מתחיל להיעלם. תמר לא עוזבת אין לה לאן, לא רוצה לחזור לדלות. וחוץ מזה, שם גרים נועה ובנה.
נועה עובדת כספרית, הילד בגן. תמר מבשלת עוד תוכנית להיפטר מהאחות. הפעם להכיר לה בחור.
מאיר, הבחור מהטכנאות מחשבים, רווק צעיר ונחמד, מגיע אליהם לעיתים. תמר בעצמה רצתה לנסות מזלה, אך הוא דוחה אותה בגסות. אז היא מחליטה לשדך אותו לאחותה: “לא רוצה אותי, קח את אחותי, הגלמודה עם הילד”
היא מזמינה אותו לארומה, מספרת לנועה שהיא רוצה להכיר לה בחור. תמר משוכנעת שנועה תתבלבל, תיראה מגוחכת, וגם אם תמצא חן, היא תעזוב את הדירה.
נועה מסתרקת יפה, מתלבשת נקי, אך לא מתאפרת. רוצה שיֵראה אותה כמו שהיא.
היא מזהה את מאיר; לבד בשולחן, שקוע בטלפון.
“אתה מאיר?” היא שואלת.
“כן, ואת?”
“אני נועה, אחות של תמר.”
מאיר מופתע, מציע לה קפה, מזמין עוגה.
“את מכירה את המקום?” הוא שואל.
“כן, אני פוגש כאן לקוחות,” מחייך, שוב מתקשר לתמר.
נועה מביטה בו עיניים עייפות, זקן קצר, שיער פרוע; ידה מתה לספר אותו. היא לא יודעת איך לדבר, והוא לא ממש מתעניין.
“אני מפריעה?” היא שואלת לבסוף.
“לא, אבל אחותך לא תבוא?”
“אני לא מבינה. תמר אמרה לי שאתה מחכה לי. אולי עדיף שאלך.”
הקפה מגיע. “בואי, תשתי, כבר באת.”
“אני אוותר,” היא דוחפת את העוגה.
“פוחדת להשמין? את נראית נהדר, זה מחמיא לך,” אומר מאיר.
“לגברים זה לא משנה?”
“מי אמר לך את זה? מה את יודעת על גברים?”
“כלום,” מודה נועה. “יש לי בן, בן חמש תמר לא סיפרה?”
“לא ידעתי שצריכה.”
נגד דעתה של נועה, שמבינה שתמר שוב עשתה לה ‘תרגיל’, מאיר מתעקש ללוות אותה הביתה.
הם משוחחים בדרך; מאיר מדבר, נועה מקשיבה קשב רב. ליד הבניין הוא מבקש מספר.
“למה?” היא שואלת.
“אני רוצה להמשיך לדבר. סיפרתי על עצמי, לא שמעת אותך. אני אתקשר.”
הוא מתקשר אחרי שבוע. “סליחה, הייתי עסוק. יש לך זמן הערב להיפגש?”
זה מבלבל את נועה. יש לה ילד, כל חייה סובבים סביבו, ומאיר קובע עובדה. היא מחליטה לתת צ’אנס.
בבית קפה, נועה מתחילה לשתף במקרה האישי שלה, וכל הזמן לומדת מחדש על חייה דרך עיניו.
כשהם יוצאים, מצטרף אליהם כלב עזוב. במכולת, מאיר קונה לחם ונקניקיות לכלב. בקופה, אישה מבוגרת מתקשה לחשב את העודף מאיר משלם גם בשבילה, כולל שוקולד, נקניק וגלידה.
“למה גלידה?” שואלת נועה.
“סבתא שלי אהבה גלידה, אבל תמיד חסכה. אז אני נותן לכל סבתא שאני רואה.”
“אתה גם עוזר לי מתוך רחמים? כמו לכלב ולסבתא?” שואלת נועה.
“מה פתאום? את מוצאת חן בעיניי מאוד. אבל לקשישים ובעלי חיים אני פשוט משתדל לעזור. יש לי שקל, למה לא?”
הכלב בולע הכל ונעלם בפינת הרחוב.
בערב תמר מתקשרת: “נו, מה חדש?”
“מעולה,” נועה עונה.
“מה מעולה?”
“אני ומאיר התחברנו. תודה שהכרת לנו.”
“באמת? הוא מוצא חן בעינייך, הבחור הזה?” תמר מופתעת.
“מאוד טוב לב ומקסים. איתו מעניין לי.”
תמר ממלמלת משהו, ומתנתקת. אחר כך מגיעה לבקר.
כשתמר באה, נועה משכיבה את הבן לישון, שומעת את אמא ותמר משוחחות במטבח.
“יש לה תמיד מזל, האחות הזאת. רציתי לעשות ‘פוזה’ לאותו בחור שדחה אותי ודווקא בה הוא מתאהב.”
“אבל יש לך בעל, תמר,” אמא נוזפת.
“בעל… הוא כבר מפנטז על מישהי חדשה. הגירושים שלי זה שאלה של זמן. ואיפה אני אגור? עם אמא? שם גרים נועה והבן שלה. עדיף שלא…”
“את אולי מגזימה?”
“לא, אמא, למה אני לא יכולה להיות כמו נועה, עם ילד, ואהבה…”
“איזה דיבורים אלה… מה את חושבת, מעולם לא עשית טעויות?”
פתאום שירה קולטת כאבים בחזה, מתנשפת. נועה מזעיקה מד”א; הרופאים מגיעים בזמן, ואמא מחלימה יחסית מהר מהשבץ.
תוך חודשיים, נועה מתחתנת עם מאיר ועוברת לגור איתו ועם בנה. עדיין מבקרת את אמא כמעט כל יום. תמר רבָּה עם כולם, נוסעת רחוק לחפש את מזלה.
הורים חושבים שהילדים לא מבינים, כשמֵריבים מול עיניהם אבל הילדים שומעים, ובונים לעצמם השקפת עולם. לפעמים היריבות בין אחיות על אהבת הורים או תשומת לב של בחורים היא האכזרית ביותר. לעיתים, נקמנות פוגעת דווקא במי שחושבת שהיא מנצחת.
“דברים שהבת שומעת אם הם ביטוי לתמיכה ואהבה, או להיפך, בונים את האמת שלה על עצמה ועל אופן הקשרים בין אנשים.”
