הסיפור הזה קרה אי שם ב-1995. אז עוד למדתי בפנימייה הצבאית “המדסים” ולפתע, באמצע יום הלימודים, קראו לי בדחיפות מהמזכירות ואמרו לי להתייצב אצל ראש הפנימיה. נכנסתי למשרדו של האלוף, ומולי ישבה אישה נראית מרוסקת הדמעות זלגו על לחייה והיא ניסתה שוב ושוב לנגב אותן בטישו.
ראש הפנימיה, אלוף אמיתי, היה מפקד שעבר קרבות סוערים בלבנון. גבר קשוח, אבל ישר והגון. פחדנו ממנו, אבל הערכנו אותו פי כמה. באותו יום ראיתי אותו לראשונה לא כאלוף אלא כאדם. הוא פסע לעברי ובקול עייף אמר:
״בחור, הפעם אני מדבר איתך לא כאל מפקד, אלא כאדם וכחבר. אני צריך עזרה ממך.״
עניתי מיד, בלי היסוס: ״מה שתגיד, אני מוכן.״
״הבן דוד שלי, מצבו קשה,״ המשיך האלוף. ״שנה שעברה הוא סיים כאן ויש סיכוי שאתה מכיר אותו. הוא המשיך ללימודים בפקולטה לרפואה ובאמצע הכל הסתבך. התקווה האחרונה היא אצל סבא שלך. תעזור לי אולי הוא יסכים לבדוק את הילד ולהבין מה קורה איתו?״
לא שאלתי שאלות מיותרות. התקשרו מייד לסבא שלי, ותוך רבע שעה כבר נסענו במהירות במיצובישי של האלוף לכיוון הדירה של סבא. למרבה המזל, זה היה היום הראשון של החופשה של סבא, ותפסנו אותו לפני שהוא נסע לצימר בגליל.
״המטופל״ נסע איתנו. למרות שהכרתי את הבחור היטב, לא זיהיתי אותו בכלל. עיניים ריקות, מבט כבוי היה משהו מצמרר בעיניים האלה. הרגשתי אי-נוחות.
הגענו מהר עד הבית, סבא פתח לנו את הדלת והקשיב לסיפור של האם הבוכה. מתברר, לפני שבעה חודשים הבן התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית. פתאום, באמצע שיעור, קיבל התקף. אשפזו אותו, עשו את כל הבדיקות האפשריות כלום. שחררו אותו, והנה ההתקף חזר. אחר כך שוב ושוב אף רופא לא הבין מה קורה. התקווה היחידה סבא שלי, שהיה אחד משני המומחים הגדולים בארץ בנוירולוגיה ובפסיכיאטריה.
ומה שקרה הלאה, היה מפתיע אפילו אותי. סבא לקח את הבחור אליו לחדר, ואחרי רבע שעה חזר לבד.
״זהו. אתם יכולים לחזור הביתה,״ אמר בקול שקט ורגוע לאמא ולדוד של הבחור.
״אבל איך? מה עם הבן? הרי צריך לטפל בו,״ נלחצה האם.
״תיסעו הביתה. ואני ואצלו בצימר הגלילי. גם ככה צריך עכשיו לחטוב עצים, וזה בחור בגובה שני מטר לא חבל לבזבז אותו?״ התבדח סבא.
כך, בלית ברירה, יצאנו לדרכנו וסבא עם “המטופל” נסעו לגליל. חודש אחר כך, שוב מזמינים אותי למשרדו של האלוף. יושבת אותה אישה, הפעם עם חיוך גדול, ולידה עומד הבחור. הפעם נראה אחר לגמרי בריא ומלא אנרגיה. לחצו את ידי בחום והודו לי שוב ושוב. הבחור, שרופאים מכל הארץ לא עזרו לו, הבריא תוך פחות מחודש. בני המשפחה ראו בזה ממש נס. הלוואי והיו יודעים כמה ניסים קטנים קרו סביב סבא שלי.
אחר כך ביררתי אצל סבא מה באמת קרה לבחור? התברר שהכל נבע ממאמץ מנטלי אדיר עומס חומר בלימודי רפואה שהעיף את המוח שלו ל”מצב חירום”. בחוסר אונים פשוט “כיבה” את עצמו. סבא קלט את זה מיד ונתן לו פטנט מבריק: שילב אותו בחטיבת עצים יום-יום בצימר, בלי גרם של עיסוק בלימודים. כל בוקר הבחור קם בשמונה, התקלח, אכל משהו והלך לעבוד פיזית עד הערב, עם הפסקות קטנות לאוכל. לקראת ערב היה מותש כל-כך, שרק הוביל למיטה לשינה עמוקה. עם הזמן, המוח נרגע, התאושש ובסוף עבד טוב יותר מאי פעם.
במהלך כל הטיפול, סבא לא נתן לו אפילו כדור אחד רק עבודה קשה עם הידיים, אוכל טוב ונוף ירוק.
זו הייתה חוויה שלימדה אותי המון. לפעמים, דווקא כשנדמה שאין תקווה מהרופאים, מגיע פתרון פשוט שרק דורש לבחור בדרך הטבעית, לתת לנפש ולגוף לנוח באמת. ומאז אני זוכר כשמרגישים שהשכל מתעייף, בלימודים, בצבא, או בעבודה אולי הפתרון דווקא נמצא במסור העצים, ולא בכדורים.
