לאחר הבדיקה הרופא דחף לי בשקט פתק לכיס: “תברח מהמשפחה שלך!” כבר באותו ערב הבנתי שהוא זה עתה הציל את חיי… אבל מה שקרה אחר כך הדהים את כולם עד היום לא נתפס לי איך הגעתי למצב כזה.
אחרי עוד פגישה אצל רופאי הקבוע, ד”ר אריאל שטרן, אותו הכרתי שנים רבות, הוא ליווה אותי החוצה, ומבלי שאף אחד ישים לב, תחב לכיסי פתק מקופל. הסתכלתי עליו מופתע, והוא רק הניח אצבע אל שפתיו ונענע בראשו בעצב. ברגע שיצאתי מהמשרד במסדרון של בית החולים איכילוב, פתחתי את דף הנייר הקטן וחשכו עיניי. ארבע מילים בכתב חפוז: “צא מהמשפחה שלך”.
בהתחלה רק שיחקתי בזה בראש, הרי זה בטח איזה הומור יבש וישיש. אבל בערב, פתאום הבזיקה בי הבנה ייתכן והפתק הזה באמת הציל לי את החיים. כל הדרך חזרה לבית ברחוב הירקון, לא הצלחתי להבין את ההתנהגות העגומה של ד״ר אריאל. הוא ליווה אותי עוד מהתקופה שנועה נפטרה. תמיד היה אמפטי וזהיר, קשוב מאוד. ועכשיו הוא ככה… אולי הגיל עושה את שלו? קימטתי בזלזול את הפתק ודחפתי אותו לכיס המעיל.
חשבתי שהחיים שלי יציבים ודי משעממים. מאז שאשתי נפטרה, הדבר היחיד שנשאר לי הוא בני תומר. לפני שנה הביא הביתה את ארוסתו גליה, וקיבלתי אותה באהבה אמיתית. הם התחתנו ומאז גרים איתי יחד בדירה שלי ברחוב הירקון, שלושה חדרים עם גינה קטנה. “אבא, לא נשאיר אותך לבד! אתה שלנו, האוצר,” היה תומר מחבק אותי ואני נשבר לגמרי מרוב התרגשות.
פתחתי את הדלת עם המפתח שלי וריח טוב הכה בי מיד. מהמטבח עלה ניחוח עוגת תפוחים חמה. גליה, הכלה הצברית שלי, כנראה אפתה את המאפה האהוב עלי. “אבא, חזרת!” היא קפצה מתוך המטבח. “נו, מה אמר הרופא? הכל בסדר?” פניה הקרינו דאגה כל כך כנה, ששכחתי לגמרי מהפתק. “הכל טוב, גליה. לחץ הדם עוד קצת משתולל. נתן לי כדורים חדשים,” עניתי, קצת שיקרתי.
“אתה רואה? הכנו לך גם תה צמחים מיוחד. זה יחזק את הלב,” היא מסרה לי את ידה והובילה אותי לסלון. תומר יצא מהחדר. “היי אבא. איך אתה? ראינו שגליה דיברה עם מכר שלה רוקח שהמליץ על ויטמינים חזקים במיוחד. תשתה עם התה כל ערב, יהיה לך אחלה בריאות.” הוא הגיש לי צנצנת יפה. “תודה ילדים,” לחשתי נרגש, “אין כמוכם.”
היחס שלהם היה לפעמים יותר מדי צמוד ולפעמים הרגשתי חנוק. ניסיתי לנחם את עצמי שזה אהבה גדולה מדי, למרות שלפעמים זה הרגיש מחניק ממש. הערב עבר שגרתי הכניסו לי עוד חתיכת עוגה, עוד ספל תה.
לקראת הלילה הרגשתי עייף, הלכתי לחדר שלי. כשכבר כמעט נרדמתי, הדלת חרקה בעדינות והופיעה גליה. בידה צלוחית עם כדור לבן גדול ללא כל סימון וכוס תה חם מעלה אדים. “אבא, אל תשכח את הוויטמין והתה שלך, תישן חזק הלילה,” לחשה ברוך.
הניחה את הצלוחית ליד המיטה וחיכתה. ישבתי על המיטה, ולפתע קלטתי חוסר נוחות עז מהליחידות הזאת. אבל לא רציתי לפגוע בגליה. לקחתי את הכדור, העמדתי פנים שבלעתי והחבאתי אותו באגרוף. עשיתי לגימה קטנה מהתה. “תודה, לילה טוב ילדה טובה,” לחשתי.
בסוף, כשיצאה יצאה גליה, פתחתי את האגרוף. כדור גדול, בעל מראה גירי, לא מזמין בעליל. “מחר אזרוק אותו,” חשבתי לעצמי, נתתי לו ליפול. הכדור פגע ברצפה, התגלגל תחת הקומודה הישנה. “שיישאר שם,” מלמלתי, עצמתי עיניים, נרדמתי.
אז, יד הגורל התערבה בי בחשכת הלילה העיר אותי רעש מוזר: חריקה חרישית, ציוץ מצוקה חלוש. הקול בא מתחת לקומודה. הדלקתי את המנורה, ירדתי על ברכי, הצצתי. זחל שם החולדה של תומר גרי הקטן והשובב שלנו. בדרך כלל רץ בדירה, היום שכב על צידו, רגליו מתעוותות והוא מוציא קולות חנוקים. עיניו חצי עצומות, הוא מתנשם בכבדות.
נבהלתי ואימצתי אותו אל החזה, מרגיש את גופו הלח. מה קורה פה, גרי? מילמלתי, מגשש אחרי מים. ואז ראיתי אותה אותה טבלייה לבנה שנפלה לי בערב. היא שכבה ממש ליד המקום שבו נמצא גרי האומלל. ברק של הבנה פילח אותי: “ויטמין”? זה לא היה ויטמין זה רעל!
בחיל ורעדה בדקתי אין שום כיתוב על הכדור. עכשיו הכל היה ברור: ניסו להרוג אותי. אילולא העמדתי פנים, הייתי אני זה ששוכב ככה, מתנשם בכבדות.
גרי עשה עוד ניסיון אחרון לזוז וגווע. דמעות זלגו לי על הלחיים. הקטן הזה שתמיד היה מלקט שאריות מהרצפה מצא את מותו בגלל נבזותני אדם.
פתאום חזר הפתק של ד”ר אריאל לתודעתי: “תברח מהמשפחה שלך”. הרופא ידע. סיכן את עצמו בשבילי. כל הגוף רטט, וכולי פחד. צריך לפעול מהר.
עטפתי את גרי בממחטה, הנחתי בארון אחשוב על קבורה מחר. עכשיו החשוב להינצל.
בעדינות פתחתי את הארון, שלפתי תיק שהכינותי לשעת חירום, הכנסתי מסמכים, ארנק, בגדים חמים. הידיים רעדו, אבל נאלצתי להיות רגוע, שהכל יישמע שגרתי.
לקחתי את הצנצנת של ה”ויטמינים” ועטיפת התה המוזר אולי ישמשו הוכחה. פתחתי בשקט את דלת החדר, בדירה שררה דממה. כל מה ששמעתי היה תקתוק שעון בקצה הסלון. הם כנראה ישנו. או רק עשו את עצמם.
התגנבתי למסדרון, פתחתי בשקט את דלת הכניסה וירדתי במהירות במדרגות, נזהר לא לעשות רעש.
בחוץ היה קריר ושקט. לפני שהספקתי לחשוש, במוחי הייתה רק מחשבה אחת: להגיע לד”ר אריאל. הוא היחיד שידע, רק אצלו אהיה מוגן.
זו לא הייתה הליכה ארוכה גר בשכונת לב העיר. הלכתי במהירות, מביט כל פעם לאחור. פחד בלתי מוסבר שלא אשאיר את זה מאחור.
הגעתי לדירה, צלצלתי בדומפון בידיים רועדות.
כן? קולו נשמע מהאינטרקום.
זה אני, לחשתי. בבקשה פתח. הבנתי הכל.
רגע דומיה והדלת נפתחה.
עליתי בחרדה, והוא קיבל אותי בחיבוק שקט.
ידעתי שתגיע, אמר ונתן לי להיכנס. ספר.
התיישבתי, שלפתי את הצנצנת והכדור.
זהו זה. זאת נתנו לי. גרי אכל אחד ומת.
הציץ בכדור, שלף ערכה קטנה ולקח דגימה לבדיקה.
חשדתי במשהו דומה, מלמל. אחרי כל הבדיקות שלך, כל החולשה והעילפון, התוצאות לא הסתדרו. חיפשתי עמוק.
נדם, בוחן בתשומת לב את התושבות. פניו נכבדים.
זה נוירולפטיק, סיכם. בריכוז מסוכן לאדם בגילך.
ניסיתי לעכל. בני, כלתי. איך?
למה? לחשתי.
ימים יגידו. בינתיים אל תחזור לשם. אעזור לך, נברר יחד, העיקר שתהיה בטוח.
הנהנתי. עיני התמלאו שוב דמעות הפעם לא של פחד, אלא של זעם. שרדתי. אגלה את האמת, בכל מחיר.
אחרית דבר
חצי שנה עברה, והרבה דברים התבהרו במחיר עצום
המשטרה חקרה והאמת נחשפה: בני גליה פיתחה בחשאי את התוכנית דחפה לי רעלים במינונים מסוכנים, הכל תחת מסווה של דאגה. ההסבר רצו את דירתי לעצמם. תומר, בני, נשבר בחקירה, סיפר הכול, טען שפחד ממנה ולא העז להתנגד. גליה עד הסוף הכחישה, ניסתה לצייר אותי כסנילי והוזי. אבל הממצאים במעבדה, ובגופה של גרי חתמו את הגורל.
גליה נכנסה לכלא על ניסיון רצח. בין, קיבל עונש על שותפות תוך חרטה.
היום אני בעיר אחרת, ד”ר אריאל דאג להעביר אותי, סידר לי דירה מסובסדת, וטיפל שיהיה לי רופא אחראי. בבקרים אני מטייל בפארק ברמת אביב, סורג צעיפים לנכדים של השכנים, לפעמים נפגש במועדון גמלאים בעיר. החיים שלוים, בפעם הראשונה מאז שאיבדתי את נועה.
לפעמים אני נזכר בתומר. הלב שלי בוכה לא מטראומה אלא מאבל. התומר שאהבתי נעלם מזמן. נשאר גבר שבחר ברע. לא סלחתי גם לא שונא. רק מבין שהמשפחה שלי מתה מזמן.
לגרי יש פינה במדף, תמונה, וצעצוע קטן שקניתי לזכרו. כל ערב אני מניח שם טופי כאילו בשבילו. הוא הציל אותי גם בלי שהתכוון.
ד”ר אריאל מבקר כל חודש, בודק, מביא חדשות, תמיד נותן ספר משלו “זה יעניין אותך…” בפעם האחרונה אמר:
אתה יודע, לפעמים נדמה לי שזה התפקיד האמיתי של רופא: לא רק לטפל במחלה אלא להיות ער לסכנות שמעל לבריאות.
הנהניתי בחיוך. כי היום אני יודע: גם אחרי בגידה הכול יכול להתחיל מחדש. החיים ממשיכים כל עוד אדם מרגיש מוגן. הנה זה הלקח: לעולם אל תבלע ולא משנה אם זו תרופה או מילה טובה מבלי לבדוק מה באמת מסתתר בתוך זה.
